מדינה לישראל, או מושבה לכל

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ג' אלול התשי"ג, 14 באוגוסט 1953
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מורשת ישראל - אהבת חינם, בלשנות. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. מדיניות חוץ - דיפלומטיה. אישים - זאב ז'בוטינסקי. לאומיות - לאום יהודי (ציונות), לאומיות. הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל. מפלגות - רדיפת חרות. זכויות אדם - שוויון זכויות. שלום
המאמר של בגין, שדן בכוח ההרתעה ישראלי ובהשלכות של החלשתו, במפלגה של ערביי ישראל, ביחס למיעוט הערבי ובשויון זכוית במדינת ישראל.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א.

קול אניה ותאניה עובר במחנה מחמת יחסם למדינה של אזרחיה ותושביה הערביים. הערביים, אומרים המשקיפים יודעי דבר, אינם עוד כתמול שלשום. בימים עברו הם התיחסו ביראת-כבוד, או בכבוד-היראה, לחייל העברי, לשוטר עברי ולשלטון עברי; בימים אלה, הם לועגים לשלטון ותחצפים כלפי נציגיו. בכפרים המאוכלסים ערבים, עובר לחש רחש: "מדינת ישראל אינה בת-קיימא; הכל פונים נגדה; היא תחלוף; תש כוחם של היהודים"...

אין ספר, כי זוהי אחת התוצאות החמורות - ואולי החמורה בהן - של משטר השקיעה בישראל. אוצרות רבים, ממשיים ומוסריים, בזבז משטר זה במשך פחות מאלפים ביום, אך אם הוא "הצליח" לבזבז אף את אוצרות הפרסטיז'ה הערבית בקרב בני המיעוט הערבי, מה יכול עוד לעולל לאומה ולא עולל?

לפני עשר שנים, עם המהלומות הראשונות, המפתיעות, שהנחתנו על הבריטי, החילונו לצבור "פרסטיז'ה" בקרב הערבים המקומיים אשר כינונו במשך שנות דור "ילידי המוות". עם כל מכה נוספת שהכינו בבריטים, "השליטים אדירי-הכח", גברה ועלתה הפרסטיז'ה העברית בין "המשקיפים" הערביים, שראו, מוכי-תדהמה כיצד "ילידי המוות" היו ללוחמים בלתי מנוצחים, אגדת הכוח העברי, אשר הדמיון הערבי הכפילו, סייעה לנו במלחמת המגן לא פחות, ואולי אף יותר, מנשקנו שהיה בתחילת המלחמה, מועט ודל. כי אגדת-כח, הקרוייה בלע"ז "פרסטיז'ה", היא - כח; לעתים - הכח.

בתקופת מלחמת השחרור הסברנו לעמנו, כי בהכותו בפרסטיז'ה הבריטית, אנו מכים בל-לבו של השלטון הנכרי. לא מיד נתקבלה הסברתנו, על כן פקפקו רבים בסכוייו המעשיים של מרד המעטים. אולם ברבות הימים למדו הכל מפי אם-המורות: המציאות, כי כנים היו דברינו, כי שום שלטון אינו עומד, אך אינו יכול לעמוד, על הכח המופעל, אלא על הפרסטיז'ה של הכוח הבלתי-מופעל, ואוי לו לשלטון, המנסה, או הנאלץ, לשבת על חוד הכידון, במקום להלך בצל-צלו, שאינו נראה כמעט לעין אנוש. אם, איפוא, נהרסה הפרסטיז'ה של הכח הממלכתי העברי בקרב הערבים היושבים בארצנו, כפי שטוענים משקיפים קרובים למלכות, אין שיעור לסכנה שתארוב לנו בימים הבאים.

יש סוברים, כי הקשיים הכלכליים, שהוטלו עלינו על ידי קבצנים-בזבזנים, הולידו את מנוד-הראש הערבי, חושבני, כי אין לסברה זו אלא רגל אחת. על כן היא צולעת. האמת על המפלת של הפרסטיז'ה העברית נעוצה בעובדה הפשוטה, שיהודים נהרגים, או שוב נהרגים, העובדה הזאת, החוזרת ונשנית כמעט מדי שקוע החמה, מחזירה אותנו, צעד אחרי צעד, לימים, בטרם קמו המתנדבים בעם להכות באוייב ולהחדיר אף בעקיפין, יראה וכבוד בלב השכנים. "ערבים הורגים ביהודים" - זו סיסמת ההתקוממות נפשית, אם ההתמודדות הממשית, העוברת בימים אלה מכפר לכפר, מביקתה לביקתה, ממוחמד ליוסוף. וכפי שהדמיון של מוחמד ויוסוף הכפיל בשעתו את עצמת המהלומות של בני ישראל, כן הוא, בוודאי, משלש היום את כובד המכות של בני ישמעאל. ידיעה מתפרסמת: מושב עברי הותקף במכונות יריה וברימוני יד; אחריה, או עוד לפניה, אצה רצה השמועה ולה כנפי נשר: "מושב עברי נמחק מעל פני האדמה, היהודים ניגפו לפני גיבורינו". דובר צבאי מודיע: ערבים מזויינים חדרו למחנה צבא ישראל והוציאו ממחסניו רבבת כדורים; בעקבותיו, או עוד לפניו, לוחש איש לרעהו בטירה או בעראבה: "הרואה אתה? גבורינו עושים ליהודים מה שהיהודים עשו לבריטים; גיבורינו אף מגדילים לעשות. השמעת? הם לקחו מן היהודים מיליון כדורים"... קול ישרלא מבקש: שלושה חיילים עברים נהרגו, נשקם נשדד; ה"קול" משמיע "הד" בכפרי הגליל ו"המשולש": "גבורינו השמידו יחידה שלמה של הצבא היהודי, חיילי היהודים הם פחדנים, הם נכנעו ומסרו את נשקם"... נוכח "ידיעות" אלו, המגיעות, כמעט מדי זרוח השמש, לכל כפר ערבי, הייפלא, כי הפרסטיז'ה העברית נעלמה מלבו של עבדאללה, או עלי? כך הגענו להרמת רובה על אוריון-קרב של חיל התעופה העברי, ולעוצר, רב-ההדים הבין-לאומיים, שהוטל על כפר טירה.

 

ב.

השר חסר התיק, הממלא את מקומו של שר-חוסר-הבטחון, פנה, לאחר מעשה טירה, בקריאה לערבים, היושבים במדינת ישראל, לגלות לא אדישות, אלא פעילות כלפי "המלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו, שאולי תגבר ותלך". קביעתו של מר לבון, ולא "קריאתו", היא אופיינית ורבת משמעות. במשך כל השנים התעקשו שליטינו, למען "ארגעת" הצבור, לטעון, כי אין אנו סובלים אלא מ"הסתננות", עליה ינתן, למרות הכל, להתגבר אם בעזרת הסכמים, הנחתמים חדשים לבקרים עם האויב ואם בהתערבות של שליחים זרים, הקרויים "מפקחי אום. לעומתם טעננו אנחנו, כי לא זו בלבד שממשלת "השלום" לא השיגה, ואין ביכולתה להשיג, שלום, אלא שאף הסכמי שביתת-הנשק הם פיסות נייר קרועות, הנישאות בסערת-דמים מעל לראשינו. המונח המלאכותי "הסתננות" הוא כוזב, ומטעה הן את העם והן את דעת הקהל העולמית. האמת היא, כי האוייב, על אף התמיכותו, לא השבית את נשקו והוא מנהל נגדנו מלחמת-דמים, אשר, לפי צורתה האמצעיה, שמה בגויים הוא; גרילה. בשפת-עבר "גרילה" פרושה מלחמה זעירה. אבל מלחמה זעירה – מלחמה היא, ביחוד, אם היא גוברת והולכת, או, לפי עדות השר הזמני של חוסר-הבטחון-התמידי, עוד "תגבר ותלך". הבעיה, העומדת לפנינו, היא איפוא לא : שלום או מלחמה; הבעיה האמיתית היא, כיצד להפסיק את המלחמה, המפילה בנו קורבנות-שווא, הממוטטת את מעמדנו הבין-לאומי, ההורסת את יסוד השלטון העברי : את הפרסטיז'ה. והנה זו הפעם הראשונה שדובר ממשלתי הודה בפומבי, כי מתנהלת נגדנו, לא איזו "הסתננות", אלא מלחמה. לעתים, שמה המציאות את המלים הנכונות אפילו בפי שרינו.

אולם לא כל המלים, אשר יצאו מפי מר לבון, בדברו על העוצר בטירה, היו נכונות. נימת הלגלוג שלי על "עוצר שאינו פיקניק" ועל "רהיטים שאינם פסנתרים" ראוייה לגנוי לא מצד "מגיני-ערבים" בלתי-קרואים, אלא דווקא מצד פטריוטים עבריים. בלגלגנות זו בולטת השחצנות של שכורי-הכוח, אשר בעבר התרפסו בפני כל בעל-כוח, פטפטו על "נשק טהור", שאין להפעילו, בשום תנאים, נגד "חפים-מפשע", והתנגדו לשלטון עברי, או למה שהם קראו "השתלטות עברים", ממש עד הרגע האחרון. התקפה על אוירון צבאי הוא ענין חמור ביותר; גם עוצר-עונשין כללי הוא ענין מפוקפק, הראוי לווכוחים הקרתניים בין מפא"י ומפ"ם במועצת ה"הסתדרות".

אחת המטרות של העוצר בטירה היתה להחזיר לשלטון העברי קורטוב של פרסטיז'ה בעיני אלה, אשר מתוכם יצאו מתקיפי האוירון. ההושגה מטרה זו ? יש לפקפק בכך. וסיבת הסקפטיציזם היא פשוטה : על אף העוצר, שנמשך מזריחת השמש ועד שקיעתה, ועל אף החיפושים המדוקדקים מבית לבית, לא נתגלו המתקיפים, לא נאסרו חשודים ולא נמצא כל נשק. זוהי אולי העובדא הרצינית ביותר בכל הפרשה, שהיא תולדה של ירידת הפרסטיז'ה העברית, ואף עלולה להיות סבה של ירידתה.

כפר טירה אינו "פנים חדשות" בשבילנו. הכפר הזה, הנמצא ב"משולש הקטן", עמד נגד כוחותינו המזויינים בעקשנות וביעילות, שאין כלל להסתירן. אסור להכחיש עובדות, גם אם יש בהן הכרה בכח עמידתו של האויב. תושבי טירה לא נטשו את מקומם, על אף בהלת הבריחה ההמונית, שתקפה את הערבים בארץ ישראל, מחמת מה שסופר להם על דיר יאסין. פעמיים ניסה צבאנו לכבוש את טירה – ופעמיים נהדף מתוך אבידות קשות. רק מתוך "חילופי שטחים" הועבר הכפר לשטח השיפוט העברי.

אבל אם אלה תולדות טירה וזה אופיה, היכול מישהו להטיל ספק בכך, כי יש בה נשק, ודוקא נשק לא מועט ? למה איפוא, לא יתגלה בכפר, שהיה תמיד מועד לפורענות, כל כלי זין מוסתר, בלתי חוקי, אימתני ? מי אשם בכך כי כל הנשק, הנמצא בידי תושבי טירה, נשאר בידיהם לשמוש, בכל עת מצוא, נגד אזרחי ישראל וחייליו ? מי נושא באחריות על מכה נוספת זו לפרסטיז'ה העברית ?

אין האשם בחיילים, שערכו את החיפושים בבתי טירה ובחצרותיה. למודי נסיון, אין הערבים מחזיקים רובים בארונותיהם, תת-מקלעים על שרפרפיהם ומכונות יריה מתחת למזרוניהם. חיילינו יגעו ולא מצאו, כמובן. אמנם, המקרה יכול היה לסייע בידם להגיע למחבואי-הנשק, אך, כפי הנראה, הוא לא אבה להתערב בחפושי-טירה.

האחראים על מדיניות הבטחון חייבים, איפוא, להסביר אם הם באמת לא סמכו אלא על המקרה ? היכן שרות-הידיעות שלנו ? האין זה תפקידו הראשון והראשי, המיוחד והעיקרי, להתחקות אחרי מחבואי הנשק, הקיימים בוודאות מוחלטת, ולהביא אליהם את החיילים, שנצטוו, באחד הימים, לגלות כלי זין בלתי חוקיים ? אני שואל בפני עם ועדה : היכן היה הש"י בטירה ? למה הוכשלו חיילי ישראל במלוי תפקידם החיוני לבטחון המדינה ? מיהו האחראי לכשלון חמור זה ?

לפני חדשים מספר הזהרתי, או ניסיתי להזהיר, את הצבור, כי ערבוב התחומים בין שרות-בלשות כלפי פנים ובין שרות-ידיעות כלפי חוץ הוא חסרון אורגני, העלול ליטול משרות בטחון את תכלית קיומו. פרשת החקירות של נאשמי צריפין הוכיחה, כי אמנם נתערבבו וניטשטשו לחלוטין התחומים בין שני השרותים האלה; כידוע, נחקרו "בני ברנרד", לפי שיטות צ'קיסטיות, גם על ידי קציני משטרה וגם על ידי קציני צבא. אולם עוצר-טירה הוכיח, לאלה שהיו זקוקים עוד להוכחה, באיזו מידה מחבל ערבוב-תחומים זה ביעילותו של מנגנון-הבטחון, העולה למשלם המסים בהון תועפות. הכסומא בארובה יהלך הש"י לא רק במרכזי האוייב, הנמצאים מעבר ל"קווים", אלא אף בטירה, או בכל כפר אחר, ממנו יצאו ויצאו מתקיפים ? השרות-בטחון אנו מקיימים ? או המשלמים אנחנו לכנופייה של סדיסטים-טפילים ? רב-תככים ועטור עלילות הוא הש"י, בביתו של האזרח דריימן; ללא אומר ודברים מצליח הש"י לגלות בבית זה שני אקדחים, אשר בעזרתם עמדו גבעון בן השש-עשרה ומנדל, המחושל לפלדה, ליטול לידיהם את הפיקוד על צבא ישראל, על מחנותיו, גדודיו, על שריונו וציו, על תותחיו ואוירוניו. אולם בהגיע תורה של טירה, אין ש"י, אין "סרן דב", פקח הפקחים אין ידיעה, אין עלילה – ואין תוצאה. חיילנו יוצאים מטירה בידים ריקות; אפילו אקדח אחד לא נתגלה בקן הפורעים הנודע; הנשק הקטלני נשאר בידיהם; איך הם לעגו, הפורעים בפועל או בכוח, עם תום העוצר, בהסתלק החייל העברי האחרון מסביבתם ?

 

ג.

ירידת הפרסטיז'ה העברית הניעה חלק מן הערבים, תושבי המדינה, לחשוב על הקמת "מפלגה ערבית לאומית". ב"חגיגה דתית", שנתקיימה לפני זמן מה בכפר הגלילי עראבה, השמיע הארכי-הגמון חכים את הקריאה להקמת מפלגה כזו, ש"תלחם למן שוויון זכויות מלא של הערבים". יש יסוד להניח, כי חכים, הנתמך גם על ידי גורמים זרים, ילכד סביבו חלק של האוכלוסיה הערבית. יתכן, כי בקרוב נעמוד בפני יצירת מפלגה ערבית, או מפלגת ערבים, שלא תהיה לה "כל זיקה לאחת המפלגות העבריות".

אפשר להניח, כי רבים יראו בכך התפתחות בלתי-רצויה. אך עלי להודות, כי אין אני שותף לדעתם. יש להצטער על הסבה שהביאה ליסוד מפלגה ערבית נפרדת; על יצירתה, בתנאים החדשים, אין להצטער. יתכן אפילו, כי מוטב שהערבים, היושבים במדינת ישראל, יתארגנו במפלגה "משלהם". להקמת מפלגה ערבית "ללא זיקה למפלגות העבריות", תהיינה, בוודאי שלש תוצאות חיוביות.

ראשית, תיפסק, אם לא לחלוטין, הרי במידה מכרעת, הריצה של עסקנים יהודיים אחרי חסדי הערבים, הכרוכה בשוחד פוליטי, שהוא עוד יותר מסוכן משוחד כספי. גם ריצה זו היתה בין הגורמים, שהשפילו את כבוד ישראל בעיני הערבים; היא איפוא גררה, אחריה, במישרין, סכנות לשלטון, העברי ובעקיפין גם הרעה את מצבם של הערבים, היושבים בתוכנו.

שנית, יחדל מקרבנו ה"מוחמדיזם". כדי להסביר את המונח, שאינו נמצא בשום אנציקלופדיה, עלי להזכיר, כי, בהיותנו בגולה, סבלנו מאד מ"מושקיזם", שאף הוא לא הופיע במילון, אלא במציאות החיים. בהופיע ה"מושקה" על הבמה השפלנו ראשינו בבושה; גם ידענו כי הנכרי בוחל בו ובז לאלה, אשר בשמם "איש-המה-יפית" מדבר. לא אבוש ואודה, כי בשמעי, את נאומיהם הראשונים של "הערבים המפא''יים" צף ועלה בי רגש שלא היה רחוק מבושה, והיה קרוב לבחילה. זה היה "מושקיזם" במהדורה ערבית. ומי שדחה את ה"מושקיזם" המקורי אינו יכול אלא לדחות את "אחיו", שאפשר לקרוא לו : "מוחמדיזם". דבריהם של "ערביי החצר" לא היו, לא יכלו להיות כנים, הם התרפסו. למה לנו התרפסותם? אני סבור, כי מוטב שהערבים לא יתרפסו ולא יתחצפו: המצב יהיה אז יותר ברור ופחות מסוכן

התוצאה השלישית של הקמת מפלגה ערבית נפרדת תהא צמודה לקריאתו של השר לבון. אמנם, אין ליחס חשיבות לקריאה, המופנית היום אל הערבים "לא להיות פעילים", במלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו. אפשר להניח, כי בני המיעוט הערבי יאמצו ללבם את החלק הראשון של קריאת הדובר הממשלתי : הם לא יהיו אדישים... חלק מהם מעולם לא היה "אדיש"; חלק אחר איבד את "אדישותו" עם רבוי מעשי ההתקפה על היהודים. אולם להיות "פעילים" ? השאלה היא, באיזה כיוון תתפתח "הפעילות" הערבית מקומית "במלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו" לשאלה זו משיבים, לעת עתה, כבישי הגליל, כפר טירה ואפילו כפר אבו-גוש.

אלמלא הרס השלטון הקיים את הפרסטיז'ה העברית, כפי שהוא הרסנה, כמעט עד היסוד, לא היה צריך, לפי טבע הדברים, בשום קריאות ל"שיתוף-פעולה", שהן תמיד מפוקפקות. עם התמוטטות הפרסטיז'ה העברית, יש לחשוש, כי קריאות אלו תהיינה, כולן או ברובן, קריאות שווא. אולם, אם תקום "מפלגה ערבית לאומית" תהיה, לפחות, "כתובת", אליה יוכל מר לבון להפנות את קריאותיו. המפלגה הזאת "תלחם, כפי שהצהירו חסידיו של חכים, למען שווי-זכויות"; אם היא תייצג את רוב הערבים, היא תהיה אחראית עבור מלוי חובותיהם.

אין לעבור לסדר היום על הבעייה של שווי-זכויות במדינת ישראל. אמנם, את "מגיני הערבים" הבלתי קרואים מבית, היינו יכולים לשאול : מה לכם כי תזילו דמעות על מצבם של הערבים, – כלום נהנים כל היהודים, היושבים במדינתם, משווי זכויות ? האין אפילו לוחמי העצמאות העברים מופלים לרעה ? ההרימותם, הצבועים, קולכם למען ביטול האפלייה המשוועת הנהוגה כלפיהם ? באשר לחוקים צבאיים, ראינו בימים אלה, כיצד צעירים עברים נסחבים בפני בית דין צבאי, ושום "אפוטרופוס על זכיות המיעוט הערבי" לא הרים קולו נגד פגיעה זו בזכויות היסוד של האזרח.

אני מאמין, כי לא "מגיני-ערבים" צבועים, אם מבית ואם מבחוץ, אלא דווקא נאמני ציון זכאים וחייבים לדון בבעיה של שווי-הזכויות. הצו הקדמון על יחסו של העם הנגאל אל הגר על הנמקתו המופלאה "כי גרים הייתם בארץ מצרים", - חרות על לוח לבנו באותיות בל תימחנה. ועל צו זה בנה זאב ז'בוטינסקי את תורת היושר, הטוהר והצדק, שהוא הנחילה לתלמידיו, לבני דורנו לאמור:

 

בו ירווה לו משפע ואשר
בן ערב, בן נצרת ובני
כי דגלי דגל טהר וישר
יטהר שתי גדות ירדני.

 

תורה זו מצווה לאהוב את ישראל; אין היא אומרת לשנוא זרים. לאומיות אינה לאומנות. אנו אוהבים את עמנו, אך אין אנו שונאי זרים. בגלל אהבתנו את עמנו אנו שונאים את אוייביו, יהיו אשר יהיו. כל מהות גישתנו הממלכתית, הנוגדת את מורשת בית-העבדים, מתבטאת בהילכות ההדדיות הפשוטות : ידידים לידידים, אוייבים לאוייבים. מתוך נאמנות לעקרונות אלה יכולים אנחנו, אנשי תנועת השחרור הלאומית, לדון במעמדם של הערבים, במדינת ישראל ובארץ ישראל, בגלוי ובכנות.

חובה עלינו לומר, כי כל המקיש היקשים בין מעמדם של הערבים במדינת ישראל ובין ממצבם של היהודים בתפוצות הגולה, עושה שקר בנפשו, ביודעין או בלא יודעין. שלשת מיליונים היהודים, שהיו במדינת פולין, לא היו בנים לעם, אשר תבע את הטריטוריה הפולנית או אשר בניו התקיפו התקפות-לילה את בני פולין. הוא הדין ביהודים בליטה, בצ'כוסלובקיה, ברומניה או הונגריה, לא כן הערבים במדינתנו. בני עמם נשבעים, כי הם יטילונו הימה; בני עמם הורגים ביהודים, בעלי הארץ הזאת. היכול בר דעת להניח כי "השבאב הערבי, שישב בבית-הקולנוע של נהריה וקלל בקול, בפרהססיא, את מדינת ישראל ואת חוזה, הוא "אדיש" כלפי שבועה זו, או הרג זה, או שהוא יהיה "פעיל לצדנו" במלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו?

מסתבר, כי שירו של זאב ז'בוטינסקי אינו "שיר", אלא חוק. הוא נותן בטוי לחוק זה גם בלי חרוזים, בקבעו, כי בארץ ישראל השלמה, המשוחררת, יש מקום גם למיליונים יהודים, גם לערבים ולצאצאיהם וגם – לשלום. זוהי האמת, הנבחנת, הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים, במבחן המולדת המבותרת. הערבים מתקיפים אותנו והורגים בנו ומאמינים כי בבוא היום יטילונו הימה, מנין אמונתם זאת? משום שבינינו ובין הים מפרידה רצועת יבשה צרה, "צוואר" דק. אם בינינו ובין הים יעמוד הגוש היבשתי, המשתרע מן החוף המדברה – והוא כולו ארץ אבותינו – תיעקר מלב הערבים אמונתם התפלה, יקום שלום בינינו ובין שכנינו, יהיה שפע ואשר ושווי זכויות אמיתי לנו ולגר הגר בתוכנו. בתנאי הביתור, הגורר אחריו איומי השמדה, סכנת הכחדה ושפיכות-דמים מתמדת אפשר להבטיח לאוכלוסיה הערבית במדינת החלוקה שווי-זכויות מלא; לתתו אי-אפשר. כל האומר אחרת, בין אם הוא יושב בשלטון ובין אם הוא כותב בעתון, הוא צבוע, או שנכנסה בו רוח שטות של המאבד עצמו לדעת.

וגם את הכלל הזה יש לזכור : מידת שווי-הזכויות הממשי של האוכלוסיה הערבית תהיה תמיד פונקציה של הפרסטיז'ה העברית. תהיה הפרסטיז'ה העברית גבוהה, כפי שהיתה בשנת 1948, לא יפגעו הערבים – ולא ייפגעו; תרד הפרסטיז'ה העברית, תניע ירידתה את הערבים לפגוע בנו – והפוגעים ייפגעו, יוצא, איפוא, כי משטר-השקיעה, שהרס ומוטט את הפרסטיז'ה העברית, יצר לא רק "מעגל-דמים", אלא גם "מעגל-קסמים" ביחסים בינינו ובין הערבים היושבים בתוכנו.

רבים הקדישו תשומת-לב ל"חגיגה הדתית" בעראבה, בה הארכיהגמון חכים הכריז על תכניותיו החדשות, אך איש לא העיר על כך, כי נוכחו בה, מלבד "הנכבדים" המקומיים, שני קונסולים זרים. הבריטי והאמריקאי. לדידי, השתתפותם של שני נציגים דיפלומטיים זרים באספה פוליטית, בה הושמעו נאומי-שטנה נגד ישראל, היא מן התופעות החמורות ביותר בחיינו.

על נקלה נוכל לתאר לעצמנו, מה ספרה השמועה בכפרים הערביים על נוכחותם של נציגי אמריקה ובריטניה "באסיפת-היסוד" של "המפלגה הערבית הלאומית". בימים עברו, היו סוכנים וסוכני סוכנים לוחשים על אזני הפורעים : "הממשלה עמכם, המשיכו". לחש דומה יעבור עכשיו ממוחמד ליוסוף : "וושינגטון עמנו; לונדון עמנו; השמעת ? הקונסול האמריקאי והקונסול הבריטי שמעו לדברים התקיפים של מנהיגינו וישבו עמם שבת רעים גם יחד". איך תוסיף ידיעה זו להורדת הפרסטיז'ה העברית ולהגדלת החוצפה הערבית !

שני הקונסולים האלה אינם יכולים לטעון להגנתם, כי הם הוזמנו ל"חגיגה דתית". אף אם נניח, כי הם לא ידעו מראש, כי בין חגיגות-עראבה ובין דת אין ולא כלום, הרי אין ספק, כי הם באו בלווית תורגמנים והבינו, בהמשך האסיפה, את דברי הנאצה, שהומטרו על הנאספים, נגד ישראל. משום מה לא עזבו, אף מתוך טקט דיפלומטי. ראשוני, את האספה, שהיתה, מתחילתה ועד סיומה, פוליטית? באיזו מדינה ינהגו הקונסולים, האמריקני והבריטי, כפי שהם העיזו לנהוג במדינת ישראל?

את מעשה הקונסולים של "המערב" לא מקלה, אלא, להיפך, עוד מחמירה העובדא, כי קדמו להם, אף כי לא באסיפות ערביות פומביות, הנציגים הדיפלומטיים של "המזרח" הטוטאליטארי. צירה של מוסקבה או נציגיהם של עושי דברה היו רגילים להופיע ב"חגיגות" שונות, שהיו אסיפות פוליטיות מובהקות בהן דובר על "הצטרפות מדינת ישראל לגושים תקפניים", בהן הועלו בעיות מדיניות פנימיות של עמנו גם להם היו תורגמנים; גם הם הבינו במה המדובר; גם הם לא עזבו, אף מתוך טקט רגיל, את האסיפות האלו.

דווקא בגלל "כלליות" התופעה המסוכנת, שאין לה תקדים ביחסי האומות, יש לשאול, האם אנו מדינה לישראל, או מושבה לכל ? אמנם, מבחינת הנאומים המושמעים, אם בתל-אביב ואם בעראבה, אין שום סודות; הקונסולים הזרים ושולחיהם מקבלים עליהם, בלאו הכי, דינים וחשבונות מפורטים. ואם נציג זר אינו מוכן להסתפק בקריאת הדינים והחשבונות, אלא הוא דווקא רוצה לשמוע את הבקורת הנמתחת על מדיניות ישראל, החיצונית או הפנימית, הוא יכול לבוא לכנסת ולהקשיב כאוות נפשו. אבל אסור לו, לנציג הדיפלומטי הזר, ללכת לאספה פוליטית ועל ידי נוכחותו להפגין את אשר הנוכחים באסיפה רוצים או מוכנים להבין, כי הוא בא להפגין. יחסי לממשלה הזאת ולמדיניותה ידוע. אך לוא באסיפה, בה הייתי מתקיף את שתיהן, היה מופיע דיפלומט זר – ומה גם לו היה עולה על הבמה – הייתי מבקשו, עם כל הכבוד, לעזוב את האולם. עניננו הוא, לא ענינו.

אני סבור, כי אחרי מעשה הקונסולים בעראבה, שהיה מעשה-איבה לישראל, חייבת הממשלה להודיע לכל הנציגים הדיפלומטיים, כי אין "היא רואה בעין יפה" את השתתפותם באסיפות פוליטיות, אם של יהודים ואם של ערבים. אם אזהרה זו לא תועיל, ואם נציג דיפלומטי זר יוסיף ללכת לאסיפות ולא יעזבן גם לאחר שהוברר לו, כי אין הוא מקשיב להרצאה מדעית, או לדרשה דתית, אלא לנאום פוליטי – חייבת הממשלה להשתמש בחוק העמים, להכריז על "דיפלומט" כזה כעל persona non grata ולבקש את ממשלתו, בכל הכבוד ובכל האדיבות, לשגר במקומו אדם, שידע כיצד לנהוג במדינה זרה. קונסול רוסי, או קונסול אמריקאי, או קונסול בריטי – ימלאו נא את תפקידיהם בישראל ואל יפגינו את התערבותם הבלתי-רצויה והבלתי-חוקית בעניניה. ואם לא ירפו – יבקשו נא את דרכוניהם.

הפרסטיז'ה העברית, באיזור ובעולם, ירדה פלאים. ואוי ואבוי לנו, אם נפגין, על ידי מעשים או הימנעות מהם, כי היינו, להלכה ולמעשה – למושבה.