מדינה הומאניטארית – כיצד? המאבק על חופש היחיד בשלטון המדינה
המדינה מגלמת את השלטון, ושלטונה בדרך של כפייה. לפיכך היא מרתיעה אנשי-רוח רבים, החוששים מפני יסוד הכפייה ורואים רק בה במדינה את הגורם לו. אולם טעות היא לחשוב, כי המדינה היא המקור היחיד של שלטון ושל כפייה, וכאילו הללו לא היו קיימים קודם שבאה לעולם. היפוכו של דבר: "התופעה המכונה 'שלטון' עתיקה יותר ויסודית יותר מן התופעה המכונה ׳מדינה׳; התעלותם הטבעית של אנשים מסוימים מעל האחרים היא יסוד לכל ארגון אנושי ולכל קידמה אנושית״ — אומר המלומד הצרפתי ברטראנד-דה-ז׳ובנל בספרו "על הריבונות".
צא וראה, אפילו אנארכיסטים מתייראים מפני היעדר שלטון המביא לתוהו־ובוהו, ואפילו הם מגיעים למסקנה כי האדם מטבע ברייתו רגיל להתגודד בארגונים שהקים מרצונו לצורך עזרה הדדית. והרי גם בארגון וולונטארי קיים שלטון, קיימת שררה, וכמובן שיש גם כפייה; שאם לא כן לא היה בכוחו של הארגון לפעול ולמלא את תפקידו.
האדם הוא יצור חברתי משחר התרבות האנושית. הוא מאורגן בחבורות שפנים רבות ושונות להן, אבל יש בהן מידה מסוימת של שלטון ושל כפייה. השאלה אפוא אינה אם בלי מדינה חיים בני־אדם חיים ללא ארגון, ללא שלטון, ללא שררה, ללא חוקים וללא כפייה, אלא מהי מידת הארגון ומהי מידת השלטון. ודאי, במידה שהשלטון הולך ומתרחב הוא נעשה קשה יותר, חמוּר יותר. מכל מקום ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי התפתחות האנושות היתה בדרך של ריכוזי שלטון, והיחיד ניצב כנגד המכונה האדירה של המדינה חסר־אונים ולא אחת הוא נדרס ונשחק תחת גלגליה. אלא שכרגיל כל לחץ מעורר לחץ־שכנגד, וגם לחץ המדינה עורר את היחיד לתגובה. כשם שהאדם נטה להתארגנות וליצירת שלטון ושררה למען הסדר ובטחון החיים, כך נשא נפשו לחירות אינדיבידואלית. לכן תולדות האנושות הן תולדותיו של מאבק בלתי־פוסק זה שבין כפייה לבין חירות, ועיקר עניינה של המחשבה הפוליטית הוא מציאת הפשרה שבין חופש היחיד וכוח־הכפייה שבשלטון המדינה.
נסקור בקצרה תולדותיו של מאבק זה.
השאיפה למדינה מאוחדת. מאקיאבלי
המדינה המודרנית באירופה קמה מתוך איחוד שאריות מדיניות, שהתהוו בעקבות נדידות העמים של ראשית ימי-הביניים. היו אלה מדינות קטנות ומרובות במסגרת המשטר הפאודלי, אשר בהן היה כל Seigneur שליט כול־יכול במדינונת שלו. איחודן של המדינות הללו לא נוצר בקלות. יש שהקיסר הגרמני או המלך הצרפתי בימי־הביניים היו תלויים בוואסאלים שלהם יותר משהאחרונים היו תלויים בהם, וגם הוטל עליהם להיאבק בהתמדה עם האפיפיור, ששאף לקיים את שלטונו העליון על כל העולם הנוצרי. כך, למשל, היו מצדדי הקיסר המכונים "גיבלינים" נלחמים בלי הרף במצדדי האפיפיור, ה״גוולפים". למאבק זה מוקדש ספרו הפוליטי של דאנטה "על המונארכיה" (יצא לאחרונה בתרגומו העברי המצוין של ח. מרחביה). אף המלחמות המקומיות המתמידות שבין הנסיכים והבארונים הפיאודאליים הביאו לחוסר ביטחון בדרכים, גרמו להשמדת יבול בשדות, ונפשם של האזרחים הפשוטים יצאה לריכוזי־שלטון ולבטחון־יתר של החיים, המסחר, המלאכה והחקלאות.
סבל התפוררותו של השלטון הורגש במיוחד באיטליה, שהיתה לשדה־קטל בין מושלים שונים באירופה בינם לבין עצמם ובין האפיפיור. על רקע זה יצא ניקולו מאקיאבלי (1527—1469 ,Niccolo Machiaveiii) בקריאה נלהבת לאיחודה של איטליה תחת שלטונו של נסיך אחד. בספרו "הנסיך" הניח מאקיאבלי יסודות למחשבה פוליטית חדשה, המנותקת מכל יסוד אוטופּי, מחשבה על טבעו של האדם כמות שהוא, ואפילו טבעו זה רע, כידוע.
בעיני מאקיאבלי לא נודעה חשיבות מיוחדת לצורת השלטון, אלא ליציבותו וליציבות המדינה. הוא ביסס את המדינה על שלושה יסודות: הדת, החוק והצבא הלאומי (בניגוד לצבאות השכירים שהיו אז דבר מקובל בעולם), בתנאי שהדת תעמוד לרשותה של המדינה. לדעת מאקיאבלי היה האפיפיור הגורם העיקרי להתפוררותה של איטליה ולסבל אוכלוסייתה מפלישות הצבאות הזרים, שכרתו ברית עם האפיפיור או שלחמו בו. מאקיאבלי העלה אפוא את הרעיון של מדינה חילונית חדישה ודרש אי־תלוּת מוחלטת של המדינה בהשפעת הכנסייה. באי־תלות זו ראה אחד השלבים המכריעים להקמת מדינה יציבה.
אבל כשם שמאקיאבלי שאף ליצירת מדינה אבסולוטית חילונית וחדשה כדי לאחד את איטליה ולהוציאה מתוהו־ובוהו, כך בּוֹדן (1596—1530 ,Jean Bodin), שהסתייג ממשנתו הפוליטית הכללית של מאקיאבלי, שאף למלוכה אבסולוטית בצרפת כדי לעקור מתוכה את המלחמות הדתיות בין הקאתולים וההוּגנוֹטים ואת חלוקתה של צרפת בין הנסיכים הפיאודאליים. ספרו של בודן "על הריפובליקה" נכתב ארבע שנים לאחר ליל בארתוֹלומיי, שבו היו גם חייו שלו נתונים בסכנה. בודן השתמש במונח "ריפובליקה" במובן הרומאי של המלה שמשמעותה "מדינה", והיא מתגלמת בכל מיני צורות של שלטון במדינה.
בודן נמנע מתיאורים של "מצב טבעי" של האדם הקדם־־חברתי, ולא הלך בעקבות דה־מאריאנה שקדם לו (1624—1536 ,Juan de Mariana) ושל תומאס הובס שלאחריו. לדעת בודן, מלוכה אבסולוטית העוברת בירושה היא הערובה הטובה ביותר למדינה צודקת המבטיחה שגשוג לאזרחיה. למרות התנגדותו המפורשת לדימוקראטיה מטעים בודן את זכויות האזרח על קנייניו הפרטיים, האסורים בנגיעה מצד המדינה. בהתנגדותו המוחלטת לגילויי הפיאודאליזם דרש בודן את ביטול השחרור מתשלום מסים, דבר שממנו נהנו הכמורה והאצולה בצרפת.
וכך אנו עוברים את סף התקופה, שמפני יחסה הראציוֹנאלי לבעיות החיים היא נקראת בפילוסופיה בשם "תקופת השכל", ואילו מבחינה פוליטית היתה זו "תקופת הכוח" של המלוכה האבסולוטית, של המדינה הצנטראליסטית.
"היגיון המדינה"
בסוף המאה שש-עשרה נולד באיטליה המושג של "היגיון המדינה" (Raggione di Stato), כלומר העיקרון של העמדת צרכי המדינה וטובתה מעל לכול. מושג זה הלהיב את הוגי-הדעות, אבל גם את המדינאים המעשיים, שהשתמשו בו ביחד רחבה לטובותם, כמובן.
בין המדינאים הבולטים שהשתמשו ב״היגיון המדינה" הלכה למעשה ואף נתנו לו ביסוס עיוני בכתב היה הקארדינאל הנודע רישלייה (1642-1585), ראש המיניסטרים של מלך צרפת לואי השלושה־עשר. בניהול מדיניות־הפנים בצרפת עשה רישלייה צעדים נמרצים בעניין ריכוז השלטון ושבירת כוחם של הנסיכים הפיאודאלים, אלא שהצלחתו היתה מועטת בלבד. באותה תקופה בערך פרצה באנגליה המהפכה של קרוֹמבל, שהביאה לחיסול שיירי הפיאודאליזם. מהפכה זו (1642—1659) הולידה ספר, שהיה לאחר מאקיאבלי הספר העיקרי של האבסולוטיזם. כוונתי ל״לוויתן" של תוֹמאס הוֹבּס (1586—1679), שנתפרסם עוד בתקופת שלטונו של קרומבל (1599—1658).
״לוויתן״ הוא יצור מפלצת של מוח שנפחד ממלחמת אזרחים — כך הגדיר יצירה זו ריצ׳ארד קרוסמאן. הובס טען בספרו זה, כי ב״מצב טבעי", כלומר בתקופה קדם־ תרבותית, יחסי בני־אדם ניתן להגדירם כ״מלחמת כולם נגד כולם״ bellum omnium contra omnes)), זו מימרה שנעשתה מפורסמת מאוד. אלא שהובס, שלא כדה־מאריאנה הספרדי, אינו סבור שתקופה קדומה זו חלפה מן העולם ושוב לא תחזור; לדעתו, עלולה היא להתחדש. רק מדינה ושלטונה הבלתי־מוגבל עשויים להבטיח לאזרחים חיי שקט ושמירה בפני פורעניות, שהגדולה בהן היא מוות על־ידי אלימות.
"הובס היה הפילוסוף המובהק של הכוח. יותר מכל איש אחר חדר לתוך־תוכה של רוח תקופתו, ואת הראציונאליזציה שבה הגדיר בהכללות מקיפות, מכריעות. היתה לו השקפה חילונית ביותר על מדינה כול־יכולה, אשר באמצעותה נחרץ מכלול חיי אנוש" — קובע פרופ׳ פרידריך בספרו הנ״ל.
לוק וראשיתה של התורה הליבראלית
בעוד מאקיאבלי והובס רואים במדינה תכלית עילאית, הרשאית להפעיל את שלטונה-כוחה ללא הגבלות, ומשבחים את הכוח המארגן של יסוד הכפייה במדינה, אין המדינה בעיניו של ג'ון לוק (John Locke, 1632-1704) ולפניו גרוטיוּס ההולאנדי (1645-1583), ובימיו פלפנדורף הגרמני, ולאחריו רוּסו הצרפתי – אלא אמצעי בלבד, אמצעי למטרה ולא מטרה כשלעצמה. לדעת האחרונים, קיים תחום של חיים אישיים ושל חופש אישי, ולא מטרה כשלעצמה. לדעת האחרונים, קיים תחום של חיים אישיים ושל חופש אישי, שהם מחוץ להישג-ידה של המדינה, ותפקידה של המדינה מן ההכרח שיצטמצם בפעולות שמירה על החוק והסדר, כדי שהאזרחים יוכלו בשקט ובשלווה לעסוק במקצועותיהם. לוק היה האידיאולוג הראשון של המדינה הליבראלית. את משנתו אימצה באנגליה מפלגת הוויגים (Whigs), שלימים היתה למפלגה הליבראלית האנגלית.
במאמר שעניינו השוואה בין הובס ולוק מטעים ריצ׳ארי קרוסמאן, כי לוק היה האידיאולוג של ממשלה מייצגת (representative), וכי דאגתו לא היתה נתונה אלא למעמד בעל זכויות־יתר, הקנאי לזכויותיו אלו ורגיש לסמכותו. בהשפעת מלחמת אזרחים היתר, המדינה לגבי הובס בבחינת מפלט מאנארכיה, ולכן סבור היה כי את המדינה האבסולוטית יש להטיל על העם, כדי ליצור ולהחזיק ביציבות החברתית. ואילו לוק כתב את ספריו לאחר שנת 1688, שהיא שנת "המהפכה רבת התהילה וללא שפיכות דמים". מהפכה שקטה זו הסדירה את היחסים בין המלך, הממשלה והפארלאמנט והביאה יציבות במדינה. לוק כבר מצא אפוא את היציבות החברתית מבוססת, ולכן לא היתר, המדינה בשבילו אלא מכשיר לשיפור הסדר החברתי, אשר יסודותיו טבועים עמוק בישותו של טבע האדם. בשביל לוק, מוסיף ואומר קרוסמאן, "האדם הטבעי" הוא ג׳נטלמן אנגלי כפרי, בעל נכסים, המתייחם בכבוד לקניינים של אחרים. הובס יעץ לבלום את המאבק על זכויות יתירות באמצעות כפייה דספוטית, ואילו לוק ביקש לחוס על הרמוֹניה של זכויות מפגי הסגת גבול על־ידי הדספּוטיזם. בלשון ימינו היינו אומרים, כי לוק היה האידיאולוג של הליבראליזם ה״בורגני".
התקופה הראציונאלית בצרפת. מונטסקייה
אבל בצרפת התקדם התהליך, שהביא בסופו של דבר למהפכה הצרפתית הגדולה.
האבסולוטיזם והצנטראליזם עוד החזיקו מעמד בימי לואי הארבעה־עשר, לואי החמישה־עשר ולואי השישה־עשר. אולם הם הלכו והתרופפו. שליטתו של המלך פחתה, השפעתן של הכמורה והאצולה עלתה, ועמה התגברו זכויות־היתר של שני המעמדות הללו, אשר ביטויים הפוגע ביותר במדינה וביתר המעמדות היה המשך השחרור מתשלום מסים.
ויש עניין בדבר, שסופריה המהוללים של התקופה כגון דידרוֹ, וולטר, הלווציוּס, לא הטעימו בכתביהם את החופש הפוליטי. הם אומנם כתבו על חופש הפרט, אבל התכוונו לחופש המחשבה והבעת הדיעה. במובן זה היה מוֹנטסקייה (Charles de Secondat, baron de Montesquieu, 1689-1755) איש יוצא דופן, שכן אותו עניינו בעיקר הבעיות הפוליטיות וצורת השלטון. ביטוי עיקרי לדעותיו נתן בספרו הנודע "רוח החוקים".
ב״רוח החוקים" עמד מונטסקייה על חוקי העמים והארצות השונות מתוך תנאיהם הטבעיים, ההיסטוריים והסוציאליים. לדעתו, מדינה גדולה יאה לה יותר צורת המלוכה, ואילו מדינות קטנות צורת הריפובליקה יאה להן. ואולם תהיה מה שתהיה צורת השלטון במדינה מונטסקייה תובע ממנה חופש פוליטי; בעיניו מדינה מסודרת היא רק זו היודעת לשמור על חלוקת הרשויות: המבצעת, המחוקקת והשופטת. תורה זו משמשת עד היום יסוד למבנה המדינות הדימוקראטיות. בעקבות תורתו מגיע מונטסקייה למסקנות, כי מדינות טובות הן המדינות הקונסטיטוציוניות המבטיחות הפרדת הרשויות, שבה תלוי חופש האזרחים. ואולם במחצית המאה השמונה-עשרה האמין מונטסקיה, שעל־ידי חוקה וחוקים בלבד ניתן להבטיח באופן ממשי את חופש האזרח ואת זכויותיו כנגד הכוח הכופה של המדינה. אמונה זו היתה קימת עד ראשית המאה הזאת, יותר נכון – עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהתברר ששוב אין בכוחם של חוקים בלבד להושיט את מלוא ההגנה לאזרח, שכן קובעת הצורה שבה המדינה מפעילה את החוקים.
רוסו והמהפכה הצרפתית
אם שיטתו של מונטסקייה הצטינה בהיגיון, בעקיבות ובבהירות המחשבה, הרי "האמנה החברתית" המפורסמת של רוסו (Jean Jacques Rousseau, 1712-1788) היתה ההיפך הגמור מ״רוח החוקים".
שלא כמשנתו של הובס על שיפלות החיים של בני־אדם ב״מצבם הטבעי", שאורח-חייהם דומה לחייהן של חיות־טרף, תיאר רוסו את האידיליה שבחיי "מצב טבעי". היו אלה, לפי דעתו, חיים יפים יותר מחיי תרבות, שכן התרבות השחיתה את טיבו ואופיו של האדם הפרימיטיבי. לדעת רוסו, גם ב"מצב הטבעי" היה כרוך חופש אישי מלא ומושלם. כזו היתה עמדתו של רוסו בייחוד בכתביו הראשונים, ואולם ב״אמנה חברתית" הוא כבר מטעים את הביטחון שמביא לחיי הפרט "המצב המתורבת".
בדרך כלל, יותר משהיה רוסו מעוניין בחירות היה מעוניין בזכויות הכלל, העם, ושאלת השיוויון. על-ידי אמנה חברתית מוסר הפרט את זכויותיו לכלל, לרצונו של העם. העם הוא ריבוני, וריבונות זו כוללת גם את הרשות המחוקקת וגם את הרשות המבצעת (בניגוד להשקפתם של לוק ומונטסקייה).
גילוי אבסולוטיזם במהפכה הצרפתית
לא זה המקום לדון בפרטי ההתפתחות אשר הביאה למהפכה הצרפתית, ואולם מן הראוי לציין, כי בספרות ההיסטוריוגראפית החדשה מסתמן שינוי-ערכים בקביעת סיבתה העיקרית של המהפכה. ההיסטוריוגראפיה המסורתית קיבלה כמושכל ראשון את העובדה, שהדספּוֹטיזם של המלוכה הצרפתית, של הבּורבּונים, המסמל את "המשטר העתיק״ (Ancien regime), הוא שגרם להתפרצות מהפכנית; ואילו בימינו אלה גוברות הדיעות, כי דווקא חולשתה ורפיונה של המלוכה, אשר לא השכילה לבטל את זכויות היתר הפיאודאליות של הכמורה והאצולה, הביאו את יתר שכבות העם למצב כלכלי ירוד ולעול של מסים כבדים מנשוא, בעוד הכמורה והאצולה היו משוחררות מהן. עובדות אלו וכן לחצן של הכמורה והאצולה על האיכרים אשר ישבו על אדמותיהם – אלה גרמו למהפכה הצרפתית. נמצא ש"המשטר העתיק" משמעותו היתה לא המלוכה האבסולוטית, שאליה שאף רישלייה אבל לא היתה קיימת בימי לואי השישה-עשר, אלא שרידי הפיאודאליות וזכויות-היתר הכרוכות בה, שלא זו בלבד שנשתמרו בצרפת של המאה השמונה-עשרה, אלא גברו והלכו.
פרופ' פ. נוימן מגיע למסקנה זו: "ככלות-הכול פרצה המהפכה הצרפתית לא משום שהמלך האבסולוטי היה אבסולוטי, אלא דווקא משום שהמלך האבסולוטי לא היה אבסולוטי, משום שלא היה די חזק כדי להטיל את כוחו הפוליטי ולהתגבר על כוחות חברתיים פיאודאליים".
וברטראנד דה-ז'ובנל בספרו "על הריבונות" חריף יותר במסקנותיו: "לאמיתו של דבר, מה שהיה דספּוֹטי במאה השמונה-עשרה לא היה השלטון הריבוני, כי אם השלטונות החברתיים המאובנים, והם היו המטרה הממשית של הגל המהפכני".
אכן, היעקובינים הקימו שלטון אבּסוֹלוּטי וצנטראליסטי, שריכז בידיו את כל שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת ואפילו השיפוטית (לפחות בתחום המשפטים הפוליטיים בתקופת הטירור – ודבר זה חזר ונשנה לאחר מכן ברוסיה הסובייטית ובגרמניה הנאצית) על ידי הקמת בית הדין המהפכני ו״הוועדים להצלה ציבורית", שהיו תלויים במישרין בשלטון היעקוביני ושפטו למוות אלפי אנשים. המשטר החדש ביטל גם את זכויות היתר הפיאודאליות של הכמורה והאצולה והנהיג שוויון בין האזרחים. ואף־על־פי שסיסמת המהפכה היתה משולשת: "חופש, שוויון, אחווה", היה המשטר המהפכני אבסולוטי. במקום אחווה הונהג טירור של שפיכות דמים, ורק השוויון קיבל ממשות על־ידי ביטול זכויות־היתר במדינה.
הקיסרות הצרפתית הראשונה, זו של נפוליאון הראשון, המשיכה בקו האבסולוטי והצנטראליסטי של המהפכה, ובייחוד של היעקובינים, על־ידי הוצאת ספר־החוקים האזרחי, אשר ביטל את שיירי החוקים האזוריים שהיו עדיין קיימים בצרפת. ספר־החוקים האזרחי הכה מכה ניצחת את הפיאודאליזם הצרפתי. החוק האזרחי החדש חיסל את היסודות הצנטרופוּגאליים של החברה הצרפתית וחיזק את היסוד האבסולוטי־צנטראליסטי בשלטון המדינה.
השתלטות הליבראליזם
במאה התשע־עשרה גברה באירופה הנטייה לליבראליזם, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית. נטייה זו באה במידה לא־מעטה בעקבות השפעתה של הדוגמה הבריטית. סיסמת הליבראליזם, כפי שנוסחה בצרפת, היתה "laissez-faire", ובתרגום מילולי לעברית: "תן לעשות", כלומר "אל תתערב".
הרעיון העיקרי של הליבראליזם היה נעוץ בכך, שאין המדינה צריכה להתערב בחייו של הפרט; עליה רק לשמור על סדר, על שקט, על ביטחון אישי של אזרחיה, בעוד עניינים פרטיים במחשבה, בדעה פוליטית, בחינוך, בדת וגם בפעילות הכלכלית מחליט עליהם האזרח בעצמו. סיסמת ה- "laissez-faire" במישור הפוליטי אפשר לה להתפאר בהישגים גדולים, שכן על חשבונה יש לזקוף: (א) הרחבת זכויותיו של האזרח על-ידי הענקת זכות-בחירה לכל אזרחי המדינה; (ב) חופש-התאגדות אשר הביא להקמת איגודים מקצועיים חזקים; (ג) חופש הפולחן הדתי וביטול הפליות דתיות; (ד) חופש העיתונות וכן חופש הבעת דיעות במדע, בחברה, בספרות, באמנות, וביסוס אי-תלותם של בתי-המשפט ברשות המבצעת. הווי אומר, כל אותם העניינים, שאנו רואים אותם היום כרוכים במושג של חופש אזרחי, נוצרו והיכו שורשים באירופה בזכותה של תורת הליבראליזם. מה שנקרא היום "מדינה דימוקראטית" קם בזכות הגשמתה של תורת הליבראליזם, שנציגיה המובהקים היו ג'ון סטיוּארט מיל האנגלי ואלכּסיס דה טוֹקוויל הצרפתי.
מבחינה כלכלית הניע הליבראליזם את היוזמה הפרטית שגרמה להתפתחות המשקית הגדולה באירופה, בנתה תעשייה, מסילות-ברזל ורכבות, ספינות ותחבורה ימית, הרחיבה את המסחר הבינלאומי, פיתחה את יצר ההמצאות, קראה דרור למחקר מדעי בכל התחומים. על היוזמה הפרטית, זו המושתתת על סיסמת "laissez faire", התבסס עושרן של אירופה וארצות-הברית במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. רק האסון של מלחמת-העולם הראשונה וספיחיה הביאו קץ לפריחה זו, והרסו את הבניין המפואר של החופש האינדיבידואלי ושל שגשוג כלכלי, שמקורם היה בשלטון הליבראליזם.
טוטאליטאריות כנגד מדיניות תיכנון וסעד
אחת התוצאות של מלחמת־העולם הראשונה היתה, ההתמוטטות הכלכלית ברוב ארצות אירופה ותופעות של חוסר־עבודה חמור. מתנגדי הליבראליזם הכלכלי הפריחו את המימרה, כי החופש במדינה הליבראלית משמעותו חופש בשביל אחד לצבור הון בארמונו וחופש בשביל האחר לגווע מרעב תחת הגשר. אותו זמן נתגלתה הנטייה המסוכנת לזלזל בחירויות ובזכויות אזרחיות תמורת הבטחת עבודה ולחם. באיטליה ובגרמניה הביא הדבר לשלטון הפאשיזם והנאציונאל־סוציאליזם, וברוסיה – להשתלטות הקומוניזם.
הפאשיזם בגלגוליו האיטלקי והגרמני, וכן הקומוניזם – שניהם ביטלו את זכויות האזרח והקימו שלטון טוֹטאליטארי, שבו האבסולוטיזם וכוח־הכפייה של המדינה הגיעו לשיא מתועב. המדינות הטוטאליטאריות דרשו לא רק ציות מוחלט להוראות השלטון אלא גם הסכמה נלהבת להן במחשבה ובדיעה. המדינות הללו הנהיגו טוטאליטריות מוחלטת בעיתונות, בספרות, באמנות, במדע, בחינוך, הפכו את תורתן לדת חדשה וגם הקימו דרכי אינקביזיציה חדשות, כדי לשמור על קונפורמיזם מוחלט בכל תופעות החיים, דבר שלא היה ידוע בחיי האנושות קודם לכן, ואפילו בזמנים החשוכים ביותר.
מדינות דימוקראטיות, אשר הטוטאליטאריות – הן הפאשיסטית והן הקומוניסטית – היתה להן לזרה, חיפשו דרכים אחרות כדי להילחם במשבר הכלכלי, וכדי לפתור את הבעיות הכרוכות בחוסר עבודה ולהבטיח עבודה ולחם לאזרחיהן. משבר שנת 1929 בארצות־הברית הוליד את ה־ New Deal של רוזבלט ואת החוקים הסוציאליים, שהם גרעין יסודי לראשיתה של מדינת הסעד. רוזבלט התחיל בחקיקה ברוח הסעד החברתי עוד בהיותו מושל מדינת ניו־יורק. כנשיא הוא הרחיב חקיקה זו על ארצות־ הברית כולן, בעוד ה"ניו דיל" היה התחלת תיכנון ויוזמה ממשלתית בכלכלה כפי שהדבר התבטא, למשל, בהקמת "רשות עמק טנסי". האבטלה באנגליה הביאה לעולם את חקיקת הסעד, את התכנית המפורסמת של בוורידג' למדינת הסעד, שנתממשה הלכה למעשה בשנים שלאחר מלחמת־העולם השנייה.
לאחר מלחמת-העולם השניה התגבשה ברחבי העולם הדימוקראטי מדינת התיכנון והסעד. שני מושגים אלה צמודים תמיד זה לזה. המדינה קיבלה על עצמה התחייבויות ואחריות לתחומי-חיים, שעד אותו זמן היו מחוץ לגדר פעולתה, אפשר חוץ מאותם הימים ברומא העתיקה, כשההמונים דרשו "לחם ושעשועים", והקיסרים הרומאים ברצותם לזכות בפופולאריות ובמניעת התקוממויות מילאו אחר הדרישות הללו והביאו חיטה ושבויים מאסיה ומאפריקה שהיו לגלאדיאטורים בקירקס. כיום חייבת המדינה, בהתאם לדרישות אזרחיה, לדאוג לדיור, לשירותי בריאות, לביטוח לעת-זיקנה, לביטוח מפני אבטלה, למענק לידה, וגם להבטחת עבודה עצמה. המדינה מחוקקת את כל החוקים הדרושים למילוי החובות החדשות הללו, וגם יוזמת תיכנון כלכלי על-ידי מתן סובסידיות לחקלאות, הנהגת עבודות ציבוריות, גילוי יוזמה כלכלית בתעשייה ובמסחר, הסדרים בעניני ייצוא, בשיווק סחורות וכיוצא באלה.
אין תחום בחיינו שבו אין המדינה מתערבת בו. המדינה אחראית לכך, ששום אזרח מאזרחיה לא יסבול חרפת רעב, לא יתהלך בטל ומתנוון מחוסר עבודה, שכן נתקבלה בעולם ההשקפה הצודקת כי רעב ואבטלה הם אויבי האנושות, ואם לא ימנעו אותם עלולים הם להביא שואה – אם בצורת קומוניזם ואם בצורת פאשיזם־נאציזם.
סמכויותיה של מדינת תיכנון וסעד
מלכתחילה לא באה מדינת התיכנון והסעד אלא להציל מן הטוטאליטאריות את הדימוקראטיה, אולם בדיעבד, עם שהיא מממשת תכניותיה, הסתבכה בגידול־יתר של סמכויות והתקרבה לצורת שלטון אבסולוטי. ההבדל בין מדינות אבסולוטיות של המאה השבע־עשרה ובין מדינת התיכנון והסעד של ימינו מונח בנושאי הריבונות; בעבר היה זה המלך, ואילו היום הוא העם, או יותר נכון: הפיקציה המשפטית של "רצון העם", כפי שהיא מתגלמת בפארלאמנט ובממשלה האחראית בפני הפארלאמנט.
ביטוי חריף לסכנה הטמונה בריבונות העם נתן דה־ז׳ובנל בספרו הנזכר (עמ׳ 199): "תורת הריבונות של העם, כפי שהיא התקדמה בימינו, אינה אלא גלגול חדש של תורות הדספוטיזם, כדרך שהועלו במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה לטובתם של הסטיוּארטים והבּורבּוֹנים - תורות אשר בזמנן לא כבשו לעצמן אותה מידה של אהדה שבה הן נתקבלו היום... הרהור קל ביותר מבהיר לנו, שאם רק מקבלים את עיקרון הריבונות של רצון אנושי וכשריבונות זו היא מחוץ לביקורת ומחוץ לריסון, הרי המשטר הנובע מכך הוא במהותו אותו משטר בלא הבדל לאיזו אישיות, ממשית או פיקטיבית, מייחסים את הרצון הריבוני הזה. שתי השיטות הנחשבות למנוגדות ביניהן מעניקות אותן הזכויות הדספוטיות למי שמחזיק בשלטון למעשה, והוא רק לעתים רחוקות היה המלך עצמו, ומטבע הדברים ולעולם אי-אפשר שיהיה העם".
אותו רעיון מנסח פרופ' נוימאן בספרו הנ"ל בלשון יותר מאופקת (עמ' 156): "הרוב הדימוקראטי עלול לחלל זכויות. ועוול איננו עשוי בשום פנים להיהפך לצדק, רק מפני שהרוב רוצה בכך. אפשר שמשום כך הוא נעשה עוול יותר גדול".
במילים אחרות: דווקא בימינו אלה הרוב הפארלמנטארי נוטה להעניק לממשלה סמכויות כה מפליגות, עד שבמדינה המכונה דימוקראטית מתקרבת הממשלה לשלטון אבסולוטי, לשלטון דספוטי, והאיזון בין כוח-הכפייה של המדינה לבין חירויות האזרח הולך ומתערער, הולך ונעלם.
מדינת הסעד איננה מדינה הומאניטארית
רעיון מדינת הסעד לא בא לעולם אלא בשביל להקל על האיש, על הפרט, על היחיד, כדי שלא ייתפס מתוך יאוש לתורות כוזבות ומסוכנות לאנושות. אבל המדינה מתעלמת מכל זה בשעה היא עוסקת בעניינים הכרוכים בסעד ובתיכנון. מזוינת בכוח-כפייה גדול היא דורסת שלא מדעת את זכויות האזרח, שוללת את חירויות הפרט, והתוצאה היא פאראדוכסאלית: דווקא מדינת הסעד אינה מדינה הומאניטארית, שכן מדינת הסעד מתוך דאגה לכלל, כביכול, מתעלמת מן הפרט.
לפני זמן-מה ראה אור באנגליה דין-וחשבון על היחסים "בין האזרח לבין האדמיניסטראציה". מחברי הדין-וחשבון הביאו דוּגמות רבות של פעולות אדמיניסטראציה שגרמו עוול לאזרחים ועוררו תלונות. ומעניין הדבר, שרוב התלונות היו כרוכות בפעולות המדינה בתפקידיה של מדינת הסעד ומדינת התיכנון. והרי אנגליה מפורסמת היא לשבח בסגל פקידים, שהם מן המעולים בעולם, ובכל זאת גם שם מרובות הן תופעות של אי-התחשבות בפרט, של הפעלת החוקים בצורה נוקשה ומתוך קשיחות לב.
והרי דוגמה אחת מזעזעת, כפי שהובאה בדו״ח הנ״ל: "אסיר שנידון לשתים־עשרה שנות מאסר ונמצא בתוך בית־הסוהר פארק הורסט שבאי ווייט, פנה אל שר-הפנים בבקשה להעבירו באופן זמני לבית־הסוהר בדפורד, כדי שאמו, בת 81, אשר כוח־ראייתה הלך ודעך, תוכל לבקר אצלו. 'דבר זה היה גורם לה בהחלט קצת אושר ולי שקט נפשי, אילו ברוב אדיבותך היית מרשה לי לגשת לבית־הסוהר בדפורד במסגרת הביקורים החודשיים הרגילים, באופן שהיינו יכולים שנינו ליהנות שוב מפגישה לפני שיהיה מאוחר מדי. אם ברצונך לקבל אישור נוסף כי זה מקרה נכון ואמיתי, יספיק אם תשאל לאישורו של ד״ר...׳. תשובה לבקשה נתקבלה במשך שבעה ימים, ובתשובה נאמר כי הבקשה נדונה בקפדנות, אלא שלא היו שום נימוקים להעברתו של האסיר. בעניין טיפל חבר פארלאמנט ממחוז מגוריו של האסיר, ולאחר הפסקה של חמישה שבועות אישר שר־הפנים את הסירוב הראשון... בפארלאמנט הודה סגן־שר הפנים שהאם אין ביכולתה לנסוע לפארק הורסט כדי לבקר אצל בנה, ואף־על־פי שאין היא עיוורת לחלוטין מכל מקום כוח־ראייתה חלש. אבל, הוסיף סגן־שר הפנים, אפילו הצדיקו הנסיבות את ההוצאות ואי־הנוחות שבהעברת האיש לבדפורד, גם במקרה זה היתה יכולה לבקר שם לכל היותר פעמיים במשך כל זמן שהותו שם, אף אם היו מנצלים את כל מכסת הביקורים המגיעים לו. המסקנה אפוא שהסיקו שלטונות בתי-הסוהר היתה זו, שמסיבות מעוררות רחמים בזמן הבקשה לא הצדיקו טיפול יוצא מן הכלל בבקשה, ולכן אישר השר את סירובם של שלטונות בתי הסוהר". והרי זו דוגמא מובהקת לאדישות וקשיחות-לב ביוּרוֹקראטית.
בפני סכנה אדירה זו של מדינת הסעד והתיכנון ניצב האזרח חלש וחסר-אונים. שכן במדינה זו אין לו מעמד של אישיות, של פרט חי; הוא אינו אלא פריט בסטאטיסטיקה, ופרטים יחידים אינם משנים מעיקר החישובים הסאטיסטיים.
אבל טועה המדינה בימינו אם סבורה היא, כי תצא ידי חובתה בהטלת חובות לרוב על האזרח. זקוקה היא מאד לפעילותו של האזרח, לנאמנותו ומסירותו למדינה; אם לא כן כוחה של המדינה עצמה ייפגע. לטובתה עצמה חייבת המדינה ליצור בקרב מספר גדול ככל האפשר של אזרחיה תחושה של שותפות ודביקות. וכדי שתחושה זו תיווצר, מן ההכרח שהאזרח ירגיש, שנודע לו מעמד וערך בתור פרט, בתור יחיד, שהממשלה איננה מתעלמת מקיומו הפרטי, מזהותו האישית, כי עומדים לרשותו אמצעים שבזכותם יוכל להתגונן בפני הכפייה מצד המדינה אם אומנם כפייה זו גורמת לו עוול. מדינה היא דימוקראטית והומאניטארית אם האזרח שבה יודע, כי עשוי הוא להביא לתיקון המעוות למרות כוחה העצום של המדינה.
ואולם המדינה בימינו הפרה לחלוטין את האיזון שבין כוח־הכפייה שלה לבין חירותו של הפרט. הפרט מרגיש בנוכחותה של המדינה על כל צעד ושעל בחייו. ובדברינו אלה אין אנו מתכוונים אך ורק למדינות טוטאליטאריות על שתי צורותיהן – הקומוניסטית והפאשיסטית – אלא גם למדינה שהיא דימוקראטית להלכה, אם כי יש להודות שאין האזרח במדינה זו נפגע באותה מידה כמו במדינות הטוטאליטאריות, שהן אכזריות מטבע ברייתן. ואולם גם מדינות הסעד אינן מצטיינות בגישתן ההומאניטארית אל האזרח, אל הפרט.
וכיצד אפשר שלא להיזכר בהקשר־דברים זה בתורתו ההומאניטארית של זאב ז'בוטינסקי, אותו איש מופלא, שאפשר תכונתו העיקרית היתה הומאניזם עמוק ויחס של כבוד לכל מי שנברא בצלם אלוהים? גם במדינת ישראל, שעליה חלם ולמען תקומתה הקריב את חייו, ראה את התגשמות האידיאל בכך, שהיהודי הנרדף או הנסבל במדינות זרות יוכל ליהנות מיחס כבוד אליו בתור פרט, בתור יחיד במדינתו שלו. לפיכך הטעים ז'בוטינסקי וחזר והטעים בחינוך הנוער את יסוד ההדר, שפירושו גם הדר ביחסים בין המדינה לבין האזרח.
הגנת האזרח בפני עוול
למן ימי לוק ומונטסקייה מקובל היה לחשוב, כי הקונסטיטוציה יש בכוחה להעניק לאזרח את חסות ההגנה הדרושה לשם שמירה על זכויותיו. הדבר היה נכון בנוגע למדינות הליבראליות של המאה התשע-עשרה ושל ראשית המאה העשרים, שלכתחילה לא התכוונו לפגוע בזכויות אלו. אין ספק, שגם היום החוקה היא הבסיס להגנה על זכויות האזרח, אבל בימינו אין בכוחה של החוקה בלבד למלא את התפקיד ולהבטיח שיווי-משקל יעיל פחות או יותר בין כוח-הכפייה של המדינה לבין חירותו של האזרח, שכן בעקבות החוקה עלולים לבוא חוקים, המבטלים למעשה את העקרונות הנעלים של החוקה. המדינה בימינו איננה ליבראלית מטבעה.
ברוב החוקות האירופיות מסויג ניסוחן של זכויות האזרח. והניסוח הוא בערך כך: "מובטח חופש הבעת הדיעה – במסגרת החוק" או "בתנאים אשר ייקבעו בחוק". כלומר עיקרון ואחריו הגבלה מעורפלת, שתוכנה תלוי בחוק אשר יתקבל והעלול לצמצם את העיקרון צמצום דראסטי. ודאי, אפשר להסמיך בחוקה בית-דין קונסטיטוציוני מיוחד או בית-משפט עליון, שיהיה רשאי או אפילו חייב לבדוק את ההתאמה בין החוקים לבין עקרונות החוקה, אבל הניסוח המוגבל של החוקה לא תמיד נותן מקום לבדיקה כזאת. והעיקר, רק בחוקות אירופיות מעטות קיימת אפשרות של בדיקת חוקיותם של החוקים מבחינה קונסטיטוציונית.
במידה ניכרת מצוי תיקון בחוקה האמריקנית שהוראותיה הן מוחלטות. כך, למשל, "התיקון הראשון" לחוקה זו מנוסח בצורה קאטיגורית: "הקונגרס לא יחוקק שום חוק העלול לקצץ בחופש הדיבור או העתונות". ואם בקונגרס יתקבל חוק כזה, בית-המשפט העליון יהא רשאי לבטלו על סמך החוקה. אגב, מפני עניין זה הושמעה פעם דיעה באמריקה, שמשמעותה של החוקה תלויה במה שסבור בית המשפט העליון.
על כל פנים, אין להטיל ספק בכך שהחוקה במדינה המודרנית אינה בּלם מספיק להגנתו של האזרח. מעניין ואופייני הדבר, כי באותו דו״ח אנגלי, שהזכרנוהו למעלה, אין המחברים מזכירים, כשמדובר על אמצעי ההגנה של האזרח, את הבטחונות הקונסטיטוציוניים של ״מגילת הזכויות״ (Bill of Rights) משנת 1689. מחבריו של הדו״ח מטפלים בכל הדרכים האפשריות, שבהן יכול האזרח להשתמש כדי להגן על זכויותיו. והדרכים הן במישרין ובעקיפין.
באנגליה מרובה השימוש בדרכי־עקיפין. כך, למשל, באות לעתים תכופות השאילתות בפארלאמנט באותה צורה המיוחדת לפארלאמנט הבריטי Parliamentary Question Procedure)), שעניינן דיון בעוול שנגרם לאזרח היחיד; לשם כך משתמשים אף בהצעות לסדר־היום (Adjournment Debate). מחבריו של הדו״ח עומדים במיוחד על תפקיד העיתונות, העשויה להיות גורם של ממש בתיקון העוול הנגרם לאזרח, אם תגיב עליו בחריפות ובהתמדה. הם גם מזכירים שני ארגונים: "שרות לשכות העצות לאזרחים״ (Citizens Advice Bureau Service) ו״לשכת ג'והן הילטון״ John Hilton) Bureau). הארגון הראשון כולל 400 לשכות בכל הערים ובעיירות רבות, ותכליתו ליתן אינפורמאציה ועצות־חינם לאזרחים. הארגון השני משרת בייחוד קוראי עיתון גדול אשר יסד את הארגון (בדו״ח לא נאמר איזה עיתון), כדי לייעץ להם בעניינים חברתיים ואישיים. שני הארגונים קנו להם שם וידע רב בייעוץ לאזרחים. ל״לשכת ג׳והן הילטון" פונים בשנה אחת בלבד כ־200 אלף אזרחים.
במדינה כבריטניה הגדולה קיימות, כמובן, גם דרכים ישירות להגנת האזרח, כגון עררים אדמיניסטראטיביים, ערעורים בפני בתי־דין מיוחדים בתחומים שונים, וגם פניות לבתי-משפט רגילים. ולמרות כל האמצעים הללו סבורים מחברי הדו"ח כי אין די בהם במדינת תיכנון וסעד להגנתו המושלמת של האזרח, ולכן הם מציעים לאנגליה במסקנות הדו"ח, שתאמץ לה את המוסד הסקאנדינאבי של "אוֹמבּוּדסמן".
"Ombudsman" מהו?
משמעותו המדויקת של המושג "אומבודסמן" בלשון השבדית היא של מורשה, מיופה-כוח. בשבדיה נמצאת המלה בשימוש יום-יומי. בדנמארק ובנורבגיה אין המלה "אומבדסמן" שימושית כל כך כמו בשבדיה, וכוונתה לאיש שעליו הוטלה חובה ציבורית ועליו למלאה. בספרות האנגלית המדינית והמשפטית מקובל לתרגם את תפקידו של "אומבדסמן" בתור "נציב פארלאמנטארי לענייני האדמיניסטראציה".
אין בדעתנו להיכנס לפרטי פרטיו החוקיים והמשפטיים של המוסד "אומבודסמן", שכבר נכתבה עליו ספרות שלמה. דיינו בהסבר, כי ה"אומבודסמן" הוא אדם שנבחר על-ידי הפארלמאנט לתקופת כהונתו של הפארלאמנט עצמו. הוא אינו תלוי בממשלה, ותפקידו לעסוק בתלונות שהוגשו לו על-ידי אזרחים על עוול שנגרם להם בפעולות האדמיניסטראציה הממשלתית, או במקרים של עוול שעליהם נודע לו מן העיתונות או בכל דרך אחרת שהיא.
בשבדיה קיים המוסד הזה למן שנת 1809, אולם מסיבות מסוימות לא הגיע לכלל התפתחות. כנגד זה, תפס האומבודסמן בדנמארק, שבה הוקם רק בשנת 1954, עמדה רבת־השפעה, בייחוד בזכות אישיותו של האומבּודסמן הראשון, המשמש בתפקיד גם היום, והוא פרופסור לשעבר של החוק הפלילי באוניברסיטה של קופנהאגן, סטיפאן הורביץ (יהודי). פרופ׳ הורביץ כבר פירסם מאמרים הרבה ורבי-עניין על פעולות משרדו. מחברי הדו״ח האנגלי מדגישים, כי מוסד האומבודסמן הדני התפרסם כל כך, שפרופ׳ הורביץ אף קיבל תלונות מאנגליה על פעולותיה של האדמיניסטראציה הבריטית. בנורבגיה הוקם המוסד רק בשנה שעברה, והנימוק להחלטה בדבר הקמתו היה "הגידול הרב של סמכויות, אשר הוענקו לשלטונות אדמיניסטראטיביים כתוצאה מצמיחתה של מדינת הסעד".
הנמקה זו מאשרת את השקפתנו, שדווקא מדינת הסעד עלולה. לפגוע במיוחד באזרח בתור פרט, ובה דרושה לאזרח הגנה יעילה יותר.
יתרונותיו של מוסד האומבודסמן הם: (א) חוסר כל פורמאליות בפעולתו ובהגשת תלונות אליו; (ב) הגשת התלונה אינה כרוכה בשום תשלומים או אגרות, ולא בהוצאות הכרוכות בניהול ערעורים בפני בתי־דין מיוחדים או משפטים בפני בתי־משפט רגילים; (ג) אי־תלותו של האומבודסמן בגורמים האדמיניסטראטיביים; (ד) השפעת קיומו של המוסד על שיקוליו של הפקיד, היודע כי החלטתו הגורמת עוול עלולה להגיע אל האומבודסמן, ולכן מציעים האנגלים להנהיג את המוסד הזה גם במדינתם.
השלטון והאזרח כישראל
אין ספק, שכל מה שאמרנו למעלה על התפתחות השלטון במדינה המודרנית חל גם על מדינת ישראל, ובמידה מרובה יותר, שכן הננו מדינת סעד ומדינת תיכנון כאחת, וגם מדינה הקולטת עולים חדשים. התפקידים הללו נוצלו במדינתנו על ידי האדמיניסטראציה כל כך, שהונהג רישום מדויק ומדוקדק של כל המתהווה בתחומי חיינו, ובייחוד בתחום הפעילות הכלכלית, המקצועית. חייו, אושרו ועושרו של האזרח ושל משפחתו תלויים במחי-יד של הפקיד, אשר באמצעותו כופה המדינה את רצונה. החוקים המקנים למדינה את הסמכויות האלה מנוסחים בצורה כללית ונותנים מקום רב לשיקולו של הפקיד, דבר המביא לאפליות, לשיטת איפה ואיפה.
אף זאת: הפקידים במדינתנו אינם מנוסים בדרך-כלל, ובעלי הניסיון המועטים שבהם אינם רואים את עצמם "משרתי האזרחים" אלא "שליטי האזרחים". שכן נסיונם בא ממקורות רעים: מאדמיניסטראציה אנגלית קולוניאלית מימי המאנדאט (ואין צריך להסביר את ההבדל הגדול שבין אדמינסטראציה אנגלית באנגליה לבין אדמינסטראציה אנגלית קולוניאלית), מן האדמיניסטראציה שבמדינות מזרח-אירופה וממדינות ערב, שמעולם לא הצטיינו ביחס של כבוד לאזרח ולזכויותיו. מלבד זה, לא נשתחררה עדיין הפקידות הישראלית משכרון השררה שלא היתה רגילה בה. שכרון זה השריש בה נטייה להראות את כוחה ולהפגין את יכולתה בקביעת גורלו של האזרח. יתרה מזו: הרגשה דומה של חשיבות עצמית מופרזת טבועה גם בממשלה עצמה.
קל היה אצלנו להתקין מערכת־חוקים ולהנהיג דפוסי־נוהל המסתתרים מאחורי Raison d’ Etat של מדינת ישראל, של מדינתנו אנו, וגם לקבוע שרוב בכנסת רשאי לקבל כל חוק, ואפילו אינו צודק, ואפילו יש בו אפליות, מכיוון שהוא מגלם את רצון העם, רצון העם היהודי הריבוני. ואם נוסיף על זה את העובדה, כי חסרה לנו חוקה שתקבע לפחות להלכה מסגרת לזכויות האזרח, הרי התמונה המתקבלת אינה מעודדת.
דרכי לחימה של אזרח נגד עוול שנגרם לו הן מוגבלות מאוד במדינתנו. ודאי, החוקים מרשים עררים וערעורים, פעמים בבתי-משפט ופעמים בפני ועדות שיפוטיות מיוחדות, וקיימת גם אפשרות של הגשת צו-על-תנאי נגד האדמיניסטראציה לבית המשפט העליון. אבל כל הדרכים הללו קשורות בהוצאות רבות ובקשיים פורמאליים.
לפיכך דומה הדבר, שמוסד מסוגו של "אומבודסמן", שהוא חופשי מכל פורמאליות, עשוי להועיל מאוד, בהנחילו לאזרח הרגשה, שקיים מוסד אשר בפניו יכול הוא לתנות את מרי־לבו על עוול שנגרם לו. מוסד כגון זה עשוי לרסן את האדמיניסטראציה גם לכתחילה ולא רק בדיעבד.
*
אפשר שלקורא דברים אלה ייראו האמצעים המוצעים כאן לתיקון איזונם של הכוחות בין המדינה לבין האזרח דלים מדי. אכן, ספקות אלה יש להם הצדקה, שכן כנגד יסוד לא-ראציונאלי של כוח אנו מסתפקים בהצבת יסוד ראציונאלי של חוק או חוקים.
אבל אין הבעיה קלה ופשוטה. המאה העשרים איננה מצטיינת בהוּמאניטאריות; היפוכו של דבר: היא גילתה אכזריות שלא היתה דוגמתה בתולדות האנושות; אכזריות של נאציזם, של מחנות עבודות־פרך ברוסיה הסובייטית, של מלחמה איומה, שבה נספו למעלה מעשרים וחמישה מיליון בני אדם, ועתה – איום של מלחמת־השמד גרעינית.
לא נתכוונתי בדברי אלא לציין דרכים במערכת היחסים שבין המדינה והאזרח, שבהן ניתן יהיה להגיע במידה כלשהי לאיזון מסוים של כוח־הכפייה של המדינה ושל זכויות האזרח, כדי שהמדינה בימינו, ובפרט מדינת ישראל, תוכל להיות מדינה הומאניטארית, מדינה המכבדת את היחיד, את הפרט.
בשנת 1928 כתב לואי בראנדייס, שופט בית־המשפט העליון של ארצות־הברית, באחד מפסקי־דין שלו: "הזכות החשובה ביותר והגדולה ביותר של האדם התרבותי היא הזכות שיניחו לו לנפשו". לצערנו, אין זה אלא אידאל רחוק, שמימושו אינו נראה באופק במחצית השנייה של המאה העשרים. אבל יש לפחות לרסן את כוחה הכול-יכול של המדינה. אכן, דבר זה תלוי במידה לא מועטה במערכת החוקים של המדינה וגם במאבק הכוחות הפוליטיים שבתוכה.