מדוע אין כל "מאבק"?

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ח' כסלו התש"ז, 1 בדצמבר 1946
מתוך:
במחתרת כרך ב ע"מ 330-331
נושאים:
מחתרות - המנדט הבריטי. תפוצות - הקונגרס העולמי. אישים - חיים ויצמן. מפלגות - מפא"י. הסכסוך הישראלי פלסטיני - תכנית החלוקה
בכרוז זה טוען שההחלטות האקטיביסטיות של הקונגרס הציוני ושל מפא"י מול המנדט הבריטי נשארו על הנייר. למרות עזיבתו של ויצמן, בעקבות ההחלטות להיאבק בבריטים, נראה שעדין דעת המיעוט אותה מייצג עדיין משפיעה על מעשי הקונגרס.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

מדוע אין "מאבק"

הקונגרס הציוני הכ"ב קיבל החלטות "קיצוניות". הרוב בקרב ציריו היה בעד המשך "המאבק", או בעד חידושו. גם ההנהלה הציונית מורכבת, לפחות בסניפיה אשר בירושלים ובוושינגטון, מרוב של "אקטיביסטים". אף על פי כן, אין זכר למאבק הכולל, לא בצורתו הצבאית ולא באופיו האזרחי. השעון, שהוחזר בידי מנהיגינו, הכלואים לשעבר, ליום שלפני האחד בנובמבר 1945, עדיין עומד במקום ההוא.

בשבילנו זוהי שאלה מכרעת. כי אותנו אינן מעניינות ההחלטות; אותנו מעניינת הגשמתן. אם אחרי סילוקו של ווייצמן, נמשך הקו של ווייצמן, הקו המוביל, בדרך זו או אחרת, לועידת לונדון, לייזום הצעת חלוקה, או לחתימה על תכנית הביתור - ברור לנו, כי התקוה לחידוש החזית המאוחדת, שקמה באחד בנובמבר אשתקד, נגוזה, ונשארנו לבדנו. וכרגיל, נהיה מוכנים להלחם לבדנו. ואלה המוציאים מנרתיקם את הנימוק החשוד של "מרות", ייטיבו לעשות, אם ייזכרו, כי באחד בנובמבר ההוא לא היתה קיימת שאלת המרות. את מרות המלחמה קיבלנו. נקבלה גם מחר. את מרות הכניעה לא קיבלנו. לעולם לא נקבלה. גם אם יטענו לה בשם הרוב, גם אם ינסו לכפות אותה בכוח הזרוע, או בלחישות ההלשנה, לא נקבלנה. אנשי "אף על פי" אנחנו מבטן ומלידה. מרות המצפון היא הקובעת את דרכנו.

אולם מאידך, הננו מוכנים להוכיח, כי מרות ההפוגה המתמדת, שהוטלה על המחנה, איננה כלל וכלל מרות הרוב. להיפך, המיעוט הוא שכפה אותה על הרוב, והרוב נכנע לו מתוך נימוקים שאין להם כל קשר עם מלחמת העם.

צאו וראו: בקונגרס היה רוב מוחלט למחנה האקטיביסטי. גם במפא"י יש רוב אקטיביסטי. אלא מה? במפלגה זו יש גם מיעוט - מיעוט ניכר - המתנגד בכל תוקף ל"מאבק". מפני מיעוט זה מפחדת מפא"י, שמא הוא יעזוב את המפלגה, אם ההחלטה על "מאבק" תוגשם למעשה. ההחלטות האקטיביסטיות נשארות איפוא על הנייר, לתצרוכת פנימית, והמנהיגים מופיעים בפנינו בשם הדימוקרטיה הקדושה. בשם הרוב שהחליט להמתין וכו'.

אולם דימוקרטיה איננה מושג מופשט. נתחו נא את "הדימוקרטיה" הציונית הזאת, רדו נא לעמקיה ותיווכחו, כי מיעוט תוקפני - תוקפני כלפי פנים - השליט את רצונו על הרוב, הרוצה, או הטוען שרוצה, במאבק כלפי חוץ. חשבונות מפלגתיים גרידא הם הקובעים, שכל התנועה הציונית קיבלה למעשה את מרותו של "הגזבר" מן הספר הלבן הבריטי [1]. נו, הגם אנחנו חייבים לקבל את "מרותו" של מר אליעזר קפלן הנכבד?

לנו, רבותי, אין חשבונות מפלגתיים. גם לרוב לא היינו נכנעים, לו היה מנסה לאנוס את מצפוננו. למיעוט תבוסני לא כל שכן.


[1] הכוונה לספר הלבן, שמכיל את מברקי הסתר, בין חברי הסוכנות היהודית בירושלים ובלונדון, על תנועת המרי וכן על ההסכם המיבצעי בין ההגנה, אצ"ל ולח"י. המודיעין הבריטי קיבל, או פיענח, את המברקים האלה, בהם מר אליעזר קפלן מופיע בכינוי "הגזבר".