מאמץ עליון לפתרון הבעיה

מאמר עיתון: ארץ ישראל
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ו' אייר התשל"א, 1 במאי 1971
נושאים:
מורשת ישראל - אנטישמיות, שואה. מדיניות חוץ - דיפלומטיה. ריכוז האומה - העלאת יהודי מדינות ערב. תפוצות - יהדות התפוצות. ממשל - כנסת. מדינות - מצרים, סוריה
בגין מתריע בפני הסכנה הצפויה ליהודים בארצות ערב. בגין טוען, שלמרות התעמולה ברור שהם חיים בפועל בתנאי גטו. בגין קורא לנקות צעדים דיפלומטיים, שיאפרו להפעיל לחץ על מדינות ערב, על-מנת שאלו יאפשרו ליהודים לעזוב. הנאום מובא במלואו בדברי הכנסת מיום 13/05/1971
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אדוני היושב-ראש, אתכבד לפתוח בהודעה. חברי סיעת המרכז החפשי, אשר ביקשו אף הם לזמן את הישיבה המיוחדת הזאת, נמצאים באילת, ומחמת תנאי מזג האוויר איו ביכלתם להגיע לירושלים. הם ביק- שוני שאביא את הצעתי גם בשמם. אעשה זאת ברצון.

אדוני היושב -ראש, אנו עומדים מול תופעה של סאדיסם אנושי או אנטי-אנושי, אשר אפילו בתקופת האכזריות שהיא מנת חלקנו אין רבות דומות לה. היהודים בארצות ערב, קהילות מפוארות, אדירות, בעלות זכויות היסטוריות בחכמת ישראל, באהבת ארץ-ישראל, בבניינה - כמעט את כל בניהן קיבלנו במולדת. למעלה משש מאות אלף יהודים עזבו מאז קום המדינה את ארצות מושבותיהם אלה והגיעו אלינו. קיבלנו אותם באהבה ובמסירות ובנאמנות. חלק ניכר מהם עזבו את ארצות הולדתם בחוסר כל, נשדד מהם רכושם, נגזל מהם כמעט הכל, יצאו בגפם. כך קיבלנום, והם עמנו, בני-חורין, אזרחים מאמינים בעתידם ובעתידנו. נשארו שם שרידים בלבד. בעיראק בין 3,000 ל-4,000 יהודים; במצרים פחות מ-1,000 יהודים, ובסוריה כמה אלפי משפחות. מדוע מתנכלים לשרידים האלה? מדוע מענים אותם ? מדוע רודפים אותם, מדכאים ומשפילים אותם? הרי זה חזיון של התעללות בבני-אדם אשר רק בשנות הארבעים יכולים היינו לראות דומה לו. מדוע לא יקראו דרור לשרידים האלה? הם רוצים לצאת ולהגיע לחוף מבטחים. מדוע מחזיקים אותם כדי לענותם ?

זאת השאלה האנושית שעלינו להציגה לפגי העמים החפשיים ברחבי תבל בקשר לנושא טראגי זה. מדי פעם בפעם מגיעות אלינו ידיעות מחרידות על מצבם של אחינו בעיראק ובסוריה. האנושות מזדעקת. אנו פונים לאירגון האומות המאוחדות, לממשלות. אנשים בעלי רצון טוב עושים. יש להודות בכך ויש להודות על כך, ובתקופתנו נמצאו גם ממשלות של מדינות זרות אשר מוכנות לתת מקלט ומחסה לאחינו הנרדפים על צווארם עד אשר יבחרו במקום שהוא הבטוח להם, המולדת, ואנו מודים לכל הממשלות ולכל האומות שכך נוהגות כלפי אחינו. הלוואי שהיו מצויות ממשלות כאלה בשנות הארבעים והיינו רואים הרבה מאות אלפי יהודים, מאלה שגורלם היה כפי שהיה, חיים אתנו. אבל אחרי כל תקופה של נקיפת-לב נרדם שוב מצפון האנושות ומתחדשות הידיעות המחרידות.

שוב הגיעונו ידיעות מחרידות על מצבם של שרידי היהודים בעיראק. ממשלת עיראק טוענת שאין יהודי במעצר. לא נוכל לעמוד על אמיתותה של הכחשה זו, אבל אנו יכולים לומר: היותם של אחינו בעיראק הוא המעצר. שחררו אותם; קראו להם דרור. בסך הכל כמה מאות משפחות. מדוע צריכות הן להיות באונס בצל הרדיפות ? ולנו, לעם היהודי רב-הנסיונות, יש הוכחה על ההכחשות הרשמיות שרדיפות קיימות. כשנמצא יהודי אנוס על-פי הדיבור הטוען לזכות המדכאים, או אז אנו יודעים בבירור שישנן נגישות. בסוריה חיים אחינו בגטו. הייתי בין אלה, חברי הכנסת, שראו בטלוויזיה את הסרט התעמולתי מטעם ממשלת דמשק על יהסה ליהודים בסוריה. מזמן לא צפיתי בתמונת זוועה ׳׳מוסרית״ שכזו. ראינו את ראש הקהילה עם חיוך על שפתותיו - חיוך שאנו מכירים אותו מן הימים האפלים ביותר של חיי היהודים בגולה; מעין שילוב של עבדות, של פחד, של חנפנות, והוא מסביר שהכל בסדר: אנחנו הסורים נאמנים לממשלה; היא נותנת לנו שיווי-זכויות מלא; אין שום פגם. כך העמידו את היהודי כדי שכך ידבר עם משקיף מחוץ- לארץ- ומאחורי זה ראינו את הילדים ועיניהם הבוהות. כל הישוב הקטן הזה — כמה אלפי משפחות בסך-הכל - חי בגטו במלוא משבעות המושג המפחיד הזה חוץ מהשמדה פיסית, בפחד מתמיד שמא יילקח לבולשת ויעונה. והרי לנו יש איזה נסיון במישרין עם שיטת העינויים הברברית של הבולשת הסורית.

הפעם, אדוני היושב-ראש, אנחנו חייבים לעשות מאמץ עליון כדי לפתור את הבעיה האנושית הזאת אחת ולתמיד. דרוש מאמץ עליון כדי להביא לפינוים המוחלט והמהיר של כל אחינו מארצות ערב, שהן ארצות רדיפה, — עיראק, סוריה ומצרים; פינוי מוחלט של אחינו, קריאת דרור להם.

זוהי המטרה של הכנס המיוחד של הכנסת. ואני מבקש להעלות את הרעיון — כדי להגביר את המאמץ הציבורי והעולמי — שתכונס במהירות האפשרית ועידה עולמית, בהשתתפות נציגי כל הקהילות היהודיות, בהשתתפות גורמים בין-לאומיים לא-יהודיים, למטרה מיוחדת, זו, כדי להשמיע את תביעתנו באזני האו"ם, באזני כל הממשלות, למען יפונו כל היהודים, למען יקבלו רשיונות יציאה מארצות ערב, שהן ארצות נגישה ורדיפה.

כדאי לתת דעתנו לכך, שוועידת כזו — אם הגורמים המתאימים יחליטו על כינוסה — תתקיים בניו-יורק, בשכנות לאירגון האומות המאוחדות, כדי שתוכל להביא את דברה לפני האו״ם, גם לפני הממשלות המיוצגות בארצות-הברית וגם לפני נשיא ארצות- הברית.

עלינו לעשות הפעם מאמץ עליון כדי שלא נעמוד מול חידוש הידיעות המחרידות, מפרק לפרק אזעקה נוספת, כי אנו יודעים שהיהודים סובלים כפי שהם סובלים.

וזהו ההבדל בין התקופות: אז, בשנות הארבעים, כאשר מיליוני יהודים לא רק נרדפו על צווארם אלא הובלו למיתות משוגות, לא היתה מדינה יהודית. הם זעקו — ואיש לא שמע; אנו זעקנו לעזרה - ואיש לא הקשיב. וכך הם הלכו למקום ממנו לא שבו עוד. היום יש מדינה יהודית, קיימת מדינה יהודית, ולא רק זכותה אלא חובתה ההיסטורית לדאוג שלכל יהודי במקום כלשהו, שהוא נרדף ומושפל - תושט יד עוזרת ומצילה. זהו ההבדל המכריע בין שתי התקופות. בימים אלה איש לא יטען שיש בכך התערבות בעניינים פנימיים כביכול; זוהי דרך אנושית מקובלת. מדינת ישראל חייבת להתערב, חייבת לדרוש התערבות אנושית בן-לאומית של אומות ושל ממשלות, של האומות המאוחדות ושל גופים שונים.

אם זאת נעשה ונתרכז כולנו סביב אותו מאמץ עליון כדי אחת ולתמיד, במהירות וללא דיחוי נוסף, לפתור את הבעיה האנושית הזו - להוציא את כולם מארצות הרדיפה, להציל אותם, את כבודם, את חייהם, את חירותם ואת משפחותיהם — יש יסוד לתקווה שנצליח בכך ונראה אותם בני-חורין בתוכנו.