לשנת ההכרעה

לשנת ההכרעה

שידור בפרוס שנת תש"ו

בכל שנות גלותנו ועבדותנו עוד לא היתה שנה, שבה ייאמרו דברי התפלה, הגדולים בפשטותם, בהרגשה כה עמוקה, בהכרה כה מוחשית של אמיתותם.

שנת תש"ה סיימה את מלחמת העולם השניה ופתחה לנגד עינינו הזולגות דם, קבר אחים, שכמותו לא היה בתולדות האנושות. מחופי הים הלבן ועד מימי הים השחור, מהרי האוראל ועד להרי הפירנאים משתרע קבר זה, קברם של מיליוני אחינו, קברם של כל אלה, שנפשנו היתה קשורה בנפשם, שדמנו - דמם. לכן, אבל העם ואבלים כל בניו, המתוודים ביום חשבון הנפש לפני קונם, השופכים ביום הזכרון את מרי נפשם לפני בוראם.

אולם חשבון-הנפש אינו אישי בלבד. בבית העלמין האין-סופי שבאירופה נקברו לא רק אנשים קדושים וילדים טהורים. יחד אתם ירד שאולה הנסיון בן אלפים שנה, הנסיון להקים ולקיים חיי יהדות על אדמת נכר, להמיר את העצמאות הממלכתית בעצמאות רוחנית, להחליף חיי חופש אמיתיים בחיי שוויון מדומים. יחד אתם, עם טבוחינו ושרופינו, נשרפה והיתה לאפר האשליה המתוקה, האשליה הארורה, לפיה אפשר לבנות את המולדת החרבה "בשובה ובנחת", לפיה "יש לנו זמן", לפיה אפשר לשנות את דרכי ההיסטוריה ולהחליף מסע שחרור מהפכני בתהליך איטי של "בנין למופת" הנמשך דורות או יובלות. הנסיון ההוא, שעלה לששים דורות הפזור בנהרי נחלי דם, האשליה הזאת, שעלתה לעמנו בעקידת המיליונים - נופצו ועברו מן העולם לעדי עד.

אמנם, יש מישהו, המעוניין והמנסה להחזירנו לעבר ולמורשתו. שלטון הדכוי הבריטי, השואף לקיים את עצמו ואת שיטותיו, נוהג כאילו דבר לא קרה את העם, אשר הארץ הזאת היא ארצו מימי קדם ועד אחרית הימים.

ממשלת הבגידה רוצה להנציח את הפזור העולמי ולהפוך את המולדת המשועבדת לאחת מארצותיו הרבות. וכן ישנם גורמים יהודיים, אשר מיום הופעתם על הבמה העברית אינם יודעים אלא כניעה, המטיפים לחידוש השיטות הנפסדות שהמיטו עלינו את השואה. המוסיפים לסנוור את עינינו באשליות העבר. כאילו דבר לא קרה את העם, שהמוניו הושמדו יחד עם אשליותיהם, ואולי מחמת אשליותיהם.

הנסיונות הללו, הריאקציוניים במובנו האמיתי של המושג, הם נסיונות שוא. אין מחזירים את גלגלי ההיסטוריה. דבר גדול, מכריע נפל בחיי העם. גרזן ההשמדה, שהונף וירד על צווארו, האיר, כברק, את מצבנו. יהודי בגולה, יהודי בלי מולדת, יהודי נטול כוח, יהודי בלי שלטון ממלכתי נחשב בעיני הגויים - בעיני כל הגויים - כטפיל מוצץ דם, שלא רק מותר ואפשר, אלא גם מצווה היא להשמידו. שום שנויים, שום חוקים, שום משטרים לא יבטלו עוד את ההרגשה הזאת, שירדה לתהומי הדם הגויי. ומולה, מול שאיפת ההשמדה, התייצבה שאיפת החיים העברית, התעוררה בעמקי האינסטינקט היהודי ההרגשה, כי זאת היא שעת ההכרעה, כי לא יובלות ואף לא שנים של "בנין שקט" לפנינו, אלא חדשים ספורים וסוערים, חדשים גדולים, מלאי סבל והקרבה, שיקבעו, האם נתנחל כעם חפשי במולדת, או האם נדון את עצמנו, הן בה והן מחוצה לה, לגורל עבדים שסופם כליה, ברעש ובמגיפה, בחיה וברעב ובחרב.

שנת תש"ו יכולה ומוכרחה להיות שנת ההכרעה ההיסטורית; למלחמת גאולה ולא לחרפת הכניעה; למאמץ מהפכני ולא לקללת השיגרה; לאהבת אחים ולא לאיגואיזם טמא; לפריצת השערים ולא לנעילתם; לשיבת ציון ולא לגסיסה בגולה; להתקוממות ולא להתנוונות; לחופש ולא לעבדות. ואל תגידו, אחים, מה כוחנו ומה יכולתנו מול כוחות הרשע הכבירים, שקשרו קשר לגזול מאתנו את הארץ ואת זכות החיים? זכרו את אשר למדנו מקורותינו, מתולדות עמים אחרים ואף משנות האימים האחרונות. דל הוא כל כוח גדול, אם מטרתו עושק ושעבוד; גדול הוא כל כוח קטן, אם מטרתו צדק וחופש. והרי מיום דרוך האדם עלי אדמות, עוד לא היה ענין כה צודק כעניננו, שלמענו נצא למלחמה, שעליו ניתן את נפשנו.

איזרו כח, אחים; שאבו אמונה ממעינות ישראל הנצחיים, כי אכן, האמונה, היא סוד הנצחון ויסודו. ובעמדכם, כל אחד עם מכאובו ואבלו, בפני אלהי ישראל, השבעו במצפונכם, כי לא ייקר לכם כל קרבן, כדי לשחרר את הארץ הזאת, שתפתח שעריה, כפתוח אם את זרועותיה לקבל, לחבק ולנחם את ילדה, השב אליה ממרחקים.

בימים ההם עם האכזבה המרה שה"לייבור" הנחיל לסוכנות היהודית ול"הגנה", אשר ציפו לישועה מממשלת אטלי, מוריסון ובווין, תמה, אף כי לא לחלוטין, "עונת" הרדיפות, החטיפות, ההלשנות וההסגרויות, בהן עמד האצ"ל החל מנובמבר %1944&.

ואמנם כן, לא עברו אלא "חדשים מספר" מאז הנהגת הישוב הרשמית ניסתה, בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, להשמיד את הארגון הצבאי הלאומי, והיא נאלצה להחליט, כי על ארגון ההגנה להיכנס למערכה הצבאית נגד השלטון הבריטי, בה עמדו עד כה אצ"ל ולח"י בלבד.

לאחר פנייתם של ראשי ה"הגנה" אל ארגוני המחתרת, החל משא ומתן בין נציגי שלשת הארגונים, אשר כתוצאה ממנו הושג הסכם מיבצעי בין ה"הגנה", אצ"ל ולח"י.

החלה פרשת "תנועת המרי", בה נפתח הכרך השני של הכתבים במחתרת.