לקראת ה-12 בינואר
לקראת ה-12 בינואר
(מעריב, 9.1.1976– ז' בשבט תשל"ו)
א.
היכן, הם, המתנבאים בשער-מטעם, שהבטיחו לנו כי לאחר הנסיגה הנוספת בסיני נזכה בשלוש שנות רגיעה ונקבל לפחות במשך חמש שנים סיוע אמריקני במיליארדים דולרים מדי שנה?
הם לא נעלמו; אף לא נאלמו. הם דווקא מרבים דברים. אין עוד שום סיכוי, אומרים לנו, כי הסיוע של ארצות הברית יימשך גם בשנה הבאה בסכום של 2.3 מיליארדים, כל שכן בשנות התקציב הרחוקות יותר. אם כך, למה הבטחתם לעם הזה את ביליוני הנסיגה? ואם השליתם את עצמכם והטעיתם אותו, מדוע אינכם מודים בטעותכם?
מושלים, כמובן, יכולים לטעות, או לעשות שטות גלויה. אולי בימים עברו, שבהם לא היתה לו, ליהודי, מדינה, הוא התקשה להניח אפשרות כזו. כאשר תושבי הגולה, או נודדיה, רצו להביע התפעלותם מחוכמתו או בינתו או חשיבותו של אדם, היו רגילים לומר עליו: "יש לו ראש של מיניסטר".
אבל מאז גם לנו מדינה, למדנו מניסיון של התבוננות מקרוב, כי לעתים מיניסטר עושה משהו בלי ראש. דמוקרטיות ותיקות תמיד ידעו זאת.
כך הסביר בשעתו מוריסון, מיודענו מן הלייבור הבריטי, את מהותה של הדמוקרטיה, לחברי ההסתדרות, כפי שקיבלתי מאחד מראשיה. "אם פעם תתמהו", אמר להם, "על איזו החלטה מוזרה של ממשלה, תניחו כי שר יכול לעשות שטות ולא תהיה עוד חידה בעיניכם".
שטות גלויה כזו נעשתה, כמובן, בתמנע, לאילת. להודיע לפתע על סגירתו לאלתר של מפעל, המפרנס שבע מאות משפחות בלי לדאוג מתחילה להעסקתם שלה עובדים היתרים (לא המיותרים!) – זו, במחלה מכבודו של שר המסחר והתעשייה, שטות. לאחר מעשה גם הוא הבין את זאת.
מעניין, שהמיניסטר לא שם לב, מלכתחילה, לדבר אשר כל ראש משפחה ממוצע לא רק יכול היה להבינו, אלא גם הבין אותו. הממשלה החליטה לתפוס את כורי הנחושת בהפתעה. אבל אזרחים, עובדים, אינם אויב אשר כלפיו מצווה היא להפעיל את גורם ההפתעה.
כל בר-בי-רב שואל: אם הממשלה ידעה כבר לפני שנה כי לא יהיה מנוס מהפסקת העבודה במכרות תמנע, הן זמן היה לה להבטיח את מחייתם של העובדים, במפעלים אחרים, מדוע ה"זבנג" בבוקר לא עבות אחד? אין צורך לחכות לבואו של התשבי, הזכור לטוב, כדי לתרץ קושיה ולפתור בעיה זו.
שטות מיניסטריאלית. אין חידה ולא צריך לתהות.
הקוראים, בוודאי יסלחו לי על הסטייה הפתאומית מן הנושא המדיני אשר לו מוקדש המאמר. יש להביא בחשבון את הקשר בין המסקנה הפתאומית אשר אליה הגיעה ועדת השרים לענייני כלכלה, כי יש להפסיק את כריית הנחושת הגרעונית, ובין הקיצוץ הצפוי בסיוע הרב-שנתי, אשר הובטח לנו בקול תרועה אדיר לפני מספר חודשים בלבד.
ב.
ומה על הרגיעה התלת-שנתית? השבוע הזהיר ראש הממשלה מר רבין את הוועד הפועל הציוני, ועל ידו אותנו, כי ייתכן שהפעלת כוח צבאי במזרח התיכון תבוא מוקדם יותר "מכפי שרבים מצפים".
הרבים? לשם מה עלינו לחפשם? מר רבין הנכבד היה ראש וראשון לאלה "שציפו" לרגיעה של שלוש שנים תמימות. את ההבטחה הזאת שמענו מפיו לא פעם אחת בלבד. זה היה הנימוק השני – בעצם הראשון, המכריע – להצדקת הנסיגה הנוספת בלי שלום, בלי ביטול מצב המלחמה.
פשיטא, שלושים ושישה חודשים של שלווה; הבטחה זו השפיעה על לא מעטים להשלים עם נטישת אבו-רודס, עם עזיבת המעברים. לא עברו אלא חודשים מספר – והמבטיח הראשי מזהיר מפני (אפילו) מלחמה קרובה! יש משהו טראגי בהתפכחות פתאוית זו, כאילו הוחזרנו לשנת 1938.
אין רגיעה גם בלי מלחמה. אויבינו ותומכיהם נמצאים במתקפה מתמדת, גוברת. אמנם, פרשנים רשמיים ניסו ליצור רושם כאילו שר החוץ המצרי הוכיח שוב את "מתינותה" של מצרים מול קיצוניותה של סוריה, אבל הם, כפי הנראה, העדיפו לקרוא או "לפרש" רק חלק של דברי פהאמי. הוא אמנם תבע את זימונה של ועידת ז'נבה והן על כינוסה מחדש החליטה ממשלת ישראל יום לני כן. הרואים אתם – שואלים הפרשנים המתלהבים – מצרים צועדת יחד עם ישראל, נגד אסאד, ועראפאת.
צר לי להזכיר להם, כי הכרונולוגיה אחרת. מצרים תובעת כבר מזמן את חידושם של הדיונים בז'נבה, ואם ראתה ממשלתנו לבקש התכנסות נוספת של הוועידה, צריך לומר על פי האמת כי לא מצרים הזדהתה עם ישראל, אלא לכאורה להיפך.
אך לא זה העיקר. קורה במדינות שצדדים יריבים מסיקים מסקנה זהה בשל נימוקים או מתוך מניעים שונים. לכן המלה "לכאורה" המופיעה בפיסקה הקודמת אינה בבחינת יציאת ידי חובת זהירות. גם היום קיים הבדל מכריע בין הפניות – הישראלית והמצרית – לזמן כנס נוסף של ועידת ז'נבה.
מצרים דורשת במפגיע כי בוועידה זו ישתתפו עראפאת וקדומי; ממשלת ישראל איזכרה את החלטת הכנסת הקובעת כי עם ארגוני המצרחים (זו לשון ההחלטה הפרלמנטרית, המקורית, אשר ממנה מתעלמים כלי התקשורת בישראל) לא נשב, אם בניו יורק ואם בז'נבה.
איך, אפוא, תכונס הוועידה, אם מצרים עומדת על הזמנתם של עראפאת ומרעיו?
זו המתינות המצרית המהללת בפי דוברינו. אבל פאהמי לא הסתפק בתביעה כי ארגוני המרצחים יבואו לז'נבה. הוא הוסיף עליה איומים; אם ישתרר במזרח התיכון "קיפאון" זו מלה מפורסמת. היא הוטלה לחלל האוויר על ידי ד"ר קיסינג'ר, ויועצו רם המעלה, לפני "הסכם הביניים" אם קהיר.
וושינגטון השתמשה בשני שמות נרדפים: Stagnation ו-Scalemate וחזרה עליהם פעמים אין ספור, כדי להביא לידי הנסיגה הישראלית מאבו-רודס וממעברי הגידי והמיתלה. מסתבר, כי אחר הסיגה הזאת שוב אנו שומעים כי "קיפאון" לא ייסבל, ומצרים מכינה באופן שיטתי את האופציה הצבאית.
פאהמיגם הבטיח, כי 1976 תהיה לישראל "שנה אפלה". רגועה שכזו.
הבריות אינם אוהבים לשמוע מפי מישהו כי הוא הזהיר וצדק. נקבל את דין ההנחה הזאת אפילו ביחס להתפתחות המדינית של החודשים האחרונים. אבל לכל הדעות אין שתיקתם של אלה אשר צדקו פוטרת את אלה שטעו מחובתם לקום ולומר: שגינו.
ג.
לצערי, אין ניכרת אפילו האטה בדהירתם לטעויות נוספות. ראש הממשלה התראיין ב"נובל אובסרווטר" וסטה מעמדתו המוצהרת, אולי מחמת האכסניה השמאלנית, ביחס לאותו אמ"פ (ארגון מרצחי פלסטין). אפילו אבוש, אודה כי היתה זו מעין הפתעה בשבילי.
על הנושא הפלשתיני שמעתי את מר רבין מדבר פעמים רבות, אם בפומבי ואם בחדר סגור שאינו דולף. קיבלתי רושם, כי בשאלה זו לא תתכרסם עמדתו בהשפעת צעקנים או לחשנים. הוא חזר ואמר והבטיח, כי עם "אש"ף לא נשב לעולם לשום משא ומתן", כי "עם ארגוני הטרור נפגש רק בשדה הקרב" (ביטוי לא מוצלח; לאילו "שדות קרב" יוצאים המרצחים הללו, המתכננים מראש הרג ילדים ועולזים בו!) – ועוד הצהרות תקיפות, מוחלטות כאלו.
לפתע בא אותו ראיון, ואנו למדים ממנו על הצורך שיעמוד בפני ישראל "להסיק מסקנות", אם ארגוני המרצחים יבטלו את האמנה הפלסטינית הנודעת לשמצה (נאצית).
לאחר שהדברים המתמיהים ראו אור טרחו "חוגים מדיניים" בירושלים לציין, כי לא חל שינוי בעמדתה של ישראל וכ', בנוסח הידוע. אבל מה ערכן של הכחשות רשמיות אלו או מה טעמן, אם סוכנות הידיעות האמריקאית "אסושיאיטד פרס" מפיצה ברבים את הערכתה לאמור: "הערותיו (של מר רבין) – פירושן נסיגה (A Step Back) מעמדתו שלפיה ישראל לא תישא ותתן עם PLO, אפילו ארגון זה יבטל תביעתו למדינה החילונית"? דברים אלה נרשמים מיד בכל הלשכות הדיפלומטיות, וגם בתודעת העמים. עוד נסיגה מעמדה נחרצת, מוכרזת כל יום שני וחמישי. האין מזור לכרסום? האין מעצור להידרדרות?
מר רבין היה צריך ללמוד מניסיונו האישי הקצר כראש ממשלה. הוא אמר, בשעתו, כי יסכים לסגת מאבו-רודס ומן המעברים, (רק) אם מצרים תסכים לבטל את מצב המלחמה. התוצאה היתה, כי הוא נסוג מעמדות אלו בלי הפסקת הלוחמות. כמה מלכודות מילוליות יכולה ממשלה אחת לשים לרגלי עמה? אמנם המשל עם הסבתא והגלגלים "עממי" מדי בשביל ראש ממשלה ומסיבת עיתונאים, אבל צריך להעדיף אותו על פני הרמז ב"נובל אובזרווטר".
אפילו שר החוץ, שנפשו יוצאת לאיזו הגדרה פלשתינית "חיובית". הסכים אתי פעם, שאותה נוסחה: "אם אש"ף יכיר בנו, אנחנו נכיר בו", היא מלכודת עצמית. כל כך למה? טבע אנוש הוא. ההכרה היא העיר; התנאי טפל. האוזן שומעת או העין קוראת כי, בתנאי מסוים, מוכנה ישראל "להכיר" בשואפי הכחדתה; והם כבר באים בקהל – גם בהסכמת ישראל.
בישיבת הממשלה האחרונה, שממנה דלפו ידיעות לרוב, על אף איומיו המלומדים של שר המשפטים (אוי ואבוי שיש לאיים על שרים במאסר משלוש עד חמש-עשרה שנים), "גילה" מר אלון כי שוב בהקשר עם הסכם הנסיגה האחרון, התחייבה ממשלת ארצות הברית לבלתי הכר באש"ף (כן, במפורש: PLO), כל עוד הוא לא הכיר בזכות קיומה של ישראל כמדינה ריבונית.
לא היה זה שום "גילוי" בשבילנו. אנחנו העירונו בשעתנו, כי יפרשו את ההתחייבות האמריקנית כאילו גםא נו מאמצים את הסימטריה המדינית הזאת ביחס לארגוני המרצחים. וכך אירע. אין פלא. האמריקנים נתנו לנו, ב"מזכר ההבנה", כל מיני הבטחות והתחייבויות, כדי להניענו לסגת משדות הנפט ומעבר למעברים. הנוסחה הפלשתינית היתה אחת מהן.
כדי להניע מישהו לעשות משהו אי אפשר להבטיח לו את הרע בעיניו; לפי טבע הדברים, יש להבטיח לו משהו הנראה לו חיובי. כך גם נראתה, כפי שידוע לי, הנוסחה האמריקנית בעיני ממשלתנו, אבל אם שר החוץ סבור כי ניסוח כזה הוא פח יוקשים, למה הזמינהו צוות השרים, או מדוע סמכה עליו ידיה הממשלה? כאן, אין ברירה אלא לסיים בתיקו המסורתי.
ד.
לקראת הדיון במועצת הביטחון, העומד להתחיל ב-12 בינואר נביא הוכחה עם מי אנחנו משחקים, בין במפורש על ידי קבלת הנוסחה האמריקנית, ובין במרומז מעל עמודי השבועון הצרפתי, בהכרה הדדית. מר צ'סנוף מן השבועון האמריקני "ניוזוויק" הציג לפרוק אל-קדומי מספר שאלות; "שר החוץ" של אמ"ף (כנ"ל) השיב (בסוגריים – הערותיי):
צ'סנוף: נשיא מצרים סאדאת הציע, כי אש"ף יסכים למדינה פלשתינית מורכבת מן הגדה המערבית (קרי יהודה ושומרון) ומרצועת עזה, האם הסכים (או אולי תסכימו) לתכנית כזאת?
- אנחנו היינו מקבלים כל חלק של הטריטוריה שלנו אשר אפשר להחזירו לעמנו.
- כחלק מהסדר שלום סופי?
- כשלב ביניים של הסדר, כן. אבל ההסדר הסופי, ככל שהדבר נוגע לנו, הלא היא מדינת פלשתין חילונית, דמוקרטית.
- פירוש הדבר שאין לישראל זכות להתקיים; מדוע צריכים הישראלים להסכים לכך?
- עם הזמן יהיה עליהם להסכים לכך (במפורש שאין לישראל הזכות להתקיים).
- האם זה אפשרי, שעמדתם ביחס לישראל תשתנה?
- עליהם לסגת לגבולות 1947, או אפילו לאלה של 1967, ואז נראה...
- האומר אתה, שאם ישראל תיסוג לגבולות של לפני 1967, והיא תכיר בזכויות הלאומיות של הפלשתינים למדינה נפרדת משלכם, יהיה ה-PLO מוכן לקבל את הממשות של קיום ישראל?
- לא. אני אומר, שלפני הישראלים שתי אפשרויות. האחת: לתת לכל הפלשתינים (הדגשה שלי) לשוב לארצם ולהקים את המדינה הדמוקרטית המוצעת על ידינו, או לחיות במה שקרוי מדינת ישראל מבלי להרשות לפלשתינים לשוב. אם הם יבחרו באפשרות השנייה, הם בוודאי ימותו, ואנחנו בוודאי ננצח.
- אבל אפילו תנצחו (אופייני: מר צ'סנוף המוכשר כבר מוכן להעלות השערה כזו על דעתו), האם לא יהיה סבלם של הפלשתינים ושל הישראלים כאחד מחיר נורא מדי?
- הישראלים אומרים שהם מעולם לא שכחו את פלשתין (את ארץ ישראל, לא?) במשך מאות בשנים. מדוע עלינו לשכוח במשך 25 שנים? אתן לעמי 100 שנה, כדי לשוב ליפו ולירושלים שלנו. אנו מתחזקים כל יום הערבים שלי מקבלים מיליארדים של פטרודולרים. העתיד הוא שלי, למה לי לדאוג? אני רוצה הביתה, והנני בטוח שאנו יכולים למצוא נוסחה לקיום-בצוותא בשלום (אבל) את הגטו הציוני הזה של ישראל מוכרחים להשמיד (ההדגשה שלי) אנחנו נאחד את כל האזור, לא רק את פלשתין בלבד. אני מוכן להתערב אתך.
עד כאן.
...ועם הנאצים האלה, המודיעים כי הכרח הוא להשמיד את הגטו, אנו מנהלים משחקים בהכרות הדדיות; בשביל "יריבים" כאלה אנו מבקשים נוסחאות-יריב למיניהן. האָטמו האוזניים משמוע? הטָחו העיניים מראות?
ביום ב' הקרוב – אם לא תחול איזו דחייה בלתי צפויה – ישב ליד שולחנה של מועצת הביטחון אותו פרוק אל-קדומי, המבטיח בפרהסיה כי אנחנו עצמנו נודה שאין לנו זכות קיום, והוא ידון, יחד עם נציגי האומות, על יסוד שוויון, על עתידנו, או, לפי דבריו הלא-מקוריים, על הגטו היהודי שיש להשמידו.
ובירושלים אין משרד הסברה (כלפי חוץ) ראוי לשמו, שיפיץ בקרב חברי המועצה, בין שני בתי הקונגרס, בפרלמנטים של האומות הדמוקרטיות את מסמך הקידמה הלזה, שנרשם על ידי מר צ'סנוף. גם דעת הקהל הנאורה יודעת עליו אך מעט. ואין מאמץ ממשלתי כדי להעמידה על תוכנו ומשמעותו על ידי העיתונות הגדולה והנפוצה ובכלי התקשורת, כפי שיש, כמובן, לאל ידנו לעשות.
כלום רק שר החוץ נוסע לוושינגטון, כדי לחפש, יחד עם ד"ר קיסינג'ר נוסחה פלשתינית שתאפשר המשך התנופה הנודעת. לפיכך אין מנוס מן השאלה: אילו שטויות ומחדלים צריכה ממשלה עוד לעשות, כדי שבני חורין יאמרו לה: "לכי".
