לקח מתרגיל בוויתורים

 לקח מתרגיל בוויתורים  

(מעריב, 15.10.1971)

א.

אם צד אחד מגיש הצעה, והשני אינו מקבל אותה, אין היא מחייבת את המציע. הזכות בידו להודיע, כי הצעתו בטלה מעיקרה. זהו הכלל, החל על משא ומתן בין מדינות, על פי המשפט הבין-לאומי. השאלה, האם, ומתי, להפעיל כלל זה, אינה, כמובן, משפטית, אלא מדינית, אבל גם בתקופתנו, מוטב שהמשפט יהיה לצידה של המדיניות, לא נגדה.

בשנה שחלפה הגישה ישראל הצעות רבות לאויביה. כולן היו קשורות בוויתורים מדיניים מפליגים, קיבלנו על עצמנו, בפעם הראשונה אחר שנתיים ומחצה, לבצע את החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967, על כל חלקיה. סירובנו הממושך לחתום על התחייבות זו, לא היה מקרי. הוא נבע מניתוח אמיתי של ההחלטה שנודעה ממספרה 242. אחד מחלקיה, הלא היא האקדמה, הקובעת, בהקשר עם מלחמת ששת הימים, כלל, כרוב בתכלית, של איסור רכישת שטחים על ידי מלחמה. מדינות שונות, לאו דווקא עוינות, טוענות, כי, על פי כלל זה, יש לחדש את קווי ה-4 ביוני 1967. פירושה של וושינגטון, הנחשב לפחות קטלני, הוא, כי אין להתיר בקווים ההם אלא תיקונים קטנים. משום כך נזהרנו, קרוב לשלוש שנים, מלהתחייב בביצועה של החלטה 242. המפנה חל באוגוסט 1970. ניתנה התחייבות לבצע את ההחלטה, הכוללת את האקדמה. לא רק ד"ר יארינג הסתמך על התחייבות זו באיגרתו מן ה-8 בפברואר 1971; גם מר רוג'רס הזכיר אותה לנו בנאומו האחרון בעצרת או"ם.

זמן רב עמדנו על העיקרון, לפיו אין לדרוש, או לקבל, תנאים מוקדמים לפתיחת משא ומתן כלשהו. למען שיחות עם ד"ר יארינג ויתרנו. למעשה, על עיקרון נכון זה. קיבלנו על עצמנו תנאי מוקדם מכריע: נסיגה. זו לא היתה שאלת ניסוח, אנשים חסרי ידע טענו, כי אם הממשלה דיברה על היערכות מחדש של הכוחות, הרי כאילו אמרה נסיגה, האמת הפשוטה היא, כי, עד סתיו 1970, לא נולדה המלה "מחדש" אלא בדמיונם של מסבירים מסוימים. דיברנו, במשך שנים, על היערכות בלבד. ביודעין נדחו בשעתן כל ההצעות שכוונו לנסיגה. היתה זו מדיניות שקולה ומחושבת. הגבולות ייקבעו, כמקובל, בחוזי השלום. אין שום תנאי מוקדם לקביעתם במשא ומתן בין הצדדים. תנאי כזה נתקבל למען שיחות "בחסותו" של ד"ר יארינג.

השיחות ההן לא היו משא ומתן בין ישראל ובין מצרים. היום הכל מודים בכך, מן העיקרון החשוב החיובי של משא ומתן ישיר למען כריתת חוזי שלום, לא נותר אלא זכרו בקווי היסוד של מדיניות הממשלה. זה לא היה, כפי שנאמר בקלות דעת, ויתור פורמאלי; הוא מהותי מאוד.

לאחר שהמצרים הפרו את הסכם הפסקת האש וקידמו באזור התעלה את טיליהם, הפסקנו את השיחות עם ד"ר יארינג, והודענו, כי לא נחדשן אלא אם טילים אלה יוחזרו אל המקום, ממנו הוזזו מזרחה. היה זה תנאי ברור, חד-משמעי. גם עליו ויתרנו. הטילים לא הוחזרו. חזרנו ללשכתו של ד"ר יארינג – וקיבלנו את איגרתו מפברואר. מעניין, שאנשים, אשר טענו בשעתם, כי השיחות עם ד"ר יארינג הן הסיכוי היחיד לסיום המלחמה ולהשגת הסכם עם הערבים, מרבים להסביר לנו, במידה של סיפוק מתחלף, כי הוא "תימרן" את עצמו לשיגור האיגרת ולהפסקת שליחותו. ומה על הסיכוי שהוכרז לפני שנה, אפילו כיחיד? מוטב, שהטועים ידוו, לפחות בפני עצמם, כי על ידי שני משגים חמורים, תמרנו את עצמנו לקבלת האיגרת מן ה-8 בפברואר. עובדה היא, כי במשך למעלה משנתיים לא קיבלנו כמוה. בינתיים גם הוברר, כי הפסקת האש לא היתה קשורה כלל בחידוש השיחות עם ד"ר יארינג או בהשעייתן. אם היא נמשכה גם לאחר הפסקת השיחות הללו, משמע כי לא הכריעו לגביה אלא שיקוליה הצבאיים של מצרים.

לפני מספר חודשים עשתה הממשלה צעד נוסף בדרך הוויתורים. במשך קרוב לארבע שנים היה מקובל על המפלגות בישראל, זולת רק"ח, כי באין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש, מיוני 1967. במו ידינו שברנו את העיקרון המדיני החשוב הזה. הצענו למצרים נסיגה מתעלת סואץ, בהקשר עם הכשרת התעלה לשייט.

ב.

תמו החגים. מאחורינו שנה תמימה של תרגיל מתמיד בוויתורים מדיניים. זכור, בוודאי, כי בכל שלב של עשייתם, או הבטחתם, הושמעו בישראל שתי דעות, או הערכות, ביחס לתוצאותיהם. אלה, האומרים הן לשלמות הארץ ולאו לחלוקתה, הסבירו, כי הוויתורים לא יביאו להסכם אלא ללחץ לוויתורים נוספים. אלה, האומרים לאו לשלמות הארץ והן לחלוקתה, הכריזו, כי זוהי הדרך, ואין זולתה, המוליכה להסכם מתקבל על דעתם.

ההיגיון, אשר בעזרתו יש לנתח סוגיה מדנית, היה לצד הראשונים. ההנחות היו ידועות; המסקנה, שעלתה מהן, היתה ברורה. אויבינו גזרו על הכל. בשלב ראשון הם רוצים להחזיר לעצמם את קווי ה-4 ביוני 1967. תביעה זו נדחית גם על ידי מבטיחי החלוקה. אבל אם הם מתחייבים בוויתור המכריע, אין מנוס כי יידרשו להוסיף ולוותר, למען ההסכם. דרישה זו תבוא לא רק מאויבינו, אלא גם מן הקהילייה הבין-לאומית, כמליצתו היפהפייה של שר החוץ. תכנית רוג'רס ידועה לכל, לרבות ישראל וערב. היא מבטיחה נסיגה ישראלית כמעט לקווי ה-4 ביוני. אמנם, בטרם אושרה יוזמת רג'רס, נתבעה וושינגטון להודיע, כי היא מבטלת את תכנית רוג'רס. אבל התביעה נדחתה. הכל ידעו, כי ירושלים יודעת, שתכנית רוג'רס שרירה וקיימת. מי שנתן לה את שמו, מצא לנחוץ לאשר זאת במפורש בנאומו בעצרת באוקטובר 1971. היה, אפוא, ברור, כי הלחץ לוויתורים נוספים יהיה בין-לאומי.

מול ניתוח זה התייצבה, בקיצוניות רבה, האסכולה הנגדית רק בשיחות יארינג, כפי שנאמר, צפון הסיכוי להשגת הסכם, להשכנת שלום. אם אי אפשר לחדש אותן אלא על ידי ויתורים מדיניים, יש לעשותם. על ידם גם נפרק לחצים בין-לאומיים. רק אם נבטיח מראש ויתורים מרחיקי לכת, נקצר את הדרך, ונקרב, את פשרת ההסכם, המיוחלת על ידינו. בעקשנות, בקשיחות, הושמעו דברים אלה מעל כל במות ישראל. בהתאם להם התנהלה מדיניותנו, במשך 15 חודשים.

הגיעה שעת הסיכום. למען הזהירות, נקרא לו סיכום ביניים. שום צל של ספק אינו מרחף עליו, אינו מאפיל על הראייה. התברר, בכל הפשטות, כי שום ויתור שלנו לא נתרצה, לא נתקבל, כפי שהוצע, או הוכרז, או הובטח. לא רק בקהיר או במוסקבה אלא גם בוושינגטון אומרים לנו: לא מספיק, הבו יותר ויתורים, אחרת... האזהרה, שלוותה את התרגיל הכל-שנתי, התאמתה בשלמותה. ההשערה, כי הוא יוליך להסכם, להסדר, הוכחה כדמיונית לחלוטין. פרדוקס. אלה המתפארים בריאליזם שלהם, שגו בהזיה. אלה, שהואשמו בהתעלמות מן המציאות, ראוּה נכוחה.

ג.

בקשר עם ההסדר, הקרוי חלקי, שוב נשמעת הטענה, כיש ר החוץ האמריקני תימרן את עצמו לתוך נאומו בעצרת האו"ם, בו הוא קיפח, המסכן, את מעמדו כנותן שירותים טובים. עוד מעט נגיע למסקנה, כי כולם מתמרנים את עצמם למצבים בלתי נוחים להם – זולתנו. אם תעמולה זו, אשר אין בה אפילו נחמה פורתא, תימשך, עלול לדבוק בנו מעין מונופולין תמרוני. הכל מסתבכים בצידי דרכים; רק אנחנו מוסיפים לצעוד בדרך המלך.

ולא היא. אנחנו תימרנו את עצמנו לדיון על נסיגה מתעלת סואץ, לרבות נאומו החמור של מר רוג'רס בפני אומות העולם. לאחר נאום זה, פירש שר החוץ שלנו, כי הפיסקה על המזרח התיכון הושמעה עם סיומו; יוצא, אמר מר אבן, כי העניין אינו נחשב לדחוף במיוחד. יש לתמוה על שר החוץ, כיצד הגיע, למען הנחמה העצמית, לפירוש שרירותי כזה. מקומה של פיסקה נאום מדיני אינו בא להוכיח את חשיבותה, או דחיפותה. לעתים אומרים דווקא בסוף את הדבר המרכזי. מר אבן יודע את זאת, כמובן, מניסיונו העשיר הוא, כנראה, תימרן את עצמו לטענה בלתי רצינית.

נעבור לעניינים הרציניים. מאז מלחמת ששת הימים נתקבל, על דעת הממשלה והכנסת, הכלל, כי באין חוזה שלום, אין זזים משום מקום. ידועים היו מתחילה חילוקי הדעות המהותיים ביחס למה שיש לקבוע בחוזי השלום עצמם. אבל מעבר לכל חילוקיה דעות, עמד אותו כלל מוסכם, אשר שימש, ארבע שנים תמימות,חומת מגן מדינית לאומה.

לאחרונה, שמענו טענה, כי אי אפשר עוד להשתמש בניסוחים, שנתקבלו לפני ארבע שנים. גם טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות. בימים ההם, למשל, נתקבלה בממשלה הצעה על ועידה בין-לאומית לעיבוד תכנית חומש לפתרון חיובי של בעיית הפליטים הערביים. על רעיון זה לא החיל שר החוץ את סייג ההתיישנות. הוא שב והעלה אותו, גם השנה, בעצרת או"ם;  הוא אף לקחו עמו לשטרסבורג.

דווקא הכלל הגדול, שהוזכר לעיל, לאחלה עליו כל התיישנות. הוא לא רק מעוגן במשפט הבין-לאומי; הוא גם מופעל בפרקטיקה הבין-לאומית. ברית המועצות הסתמכה עליו, במפורש, בהצהרתה המשותפת עם יפן, משנת 1956. כך נוהגות כל האומות באירופה, ולגביה, בעקבות מלחמת העולם השנייה, הכל מסכימים, כי הגבולות הסופיים בין גרמניה ובין שכנותיה ייקבעו בחוזי השלום. יש, כמובן, מדינות חשובות, הדבקות ברעיון, כי המצב הטריטוריאלי הקיים ימצא את ביטויו המלא בחוזה השלום משייכרת, אבל לכל הדעות, אין איש מציע שינוי, אפילו במילימטר אחד, באין חוזה שלום עם גרמניה. אמת-המידה הזאת, היא מזכירה לנו משהו. עוד לפני חודשים מספר נשבעו הכל, לרבות ל"ע ומפ"ם, כי בלי חוזה שלום לא ... אפילו מילימטר אחד!

הפירצה בחומת המגן הזאת נעשתה באביב תשל"א. ויתרנו, ביוזמתנו, על הכלל הגדול. הצענו הסדר חלקי, עם נסיגה באין חוזה שלום, אלמלא הוויתור היסודי הזה, לא יכול היה מר רוג'רס להביא את שש הנקודות שלו לעצרת האו"ם. לאחר שהוא העלה אותן, למדנו כי ישראל מוכנה לצאת להתמודדות. בקרב דעת הקהל האמריקנית,עם המדיניות המוצהרת של וושינגטון. נקווה, שנצא ונוכל. אבל ההתמודדות המיוחדת הזאת היתה נמנעת, לו דבקנו בכלל הבין-לאומי הגדול. לא ייתכן הסדר טוב יותר בפני דעת קהל של כל עם בן-חורין.

היה לנו גם על מה להישען מבחינת המדיניות האמריקנית המוצהרת. ביולי 1970, סמך נשיא ארצות הברית את ידו על אותו כלל, ביחס למצב שנוצר במזרח התיכון, בעקבות מלחמת ששת הימים. בנוסח שלו, כתב מר ניכסון לראש הממשלה: "אנו לא בלחץ עליכם להוציא אפילו חייל אחד משטחים כבושים עד אשר יושג הסכם חוזי, הדדי, מחייב, המשביע רצונכם"... התחייבות מפורשת זו ניתנה, כדי להניע את ממשלת ישראל לשנות את עמדתה השלילית לגבי יוזמת רוג'רס ולקבלה. לו וושינגטון היתה מנסה ללחוץ עלינו, כי נוציא אלפי חיילים וניסוג עשרות קילומטרים, באין הסכם (שלום) חוזי, הדדי וכו', היינו מעלים את התחייבותו המפורשת של הנשיא, בפניו, או בפני דעת הקהל. הוויכוח היה אז על קיום הבטחתו החגיגית של נשיא ארצות הברית, או על הפרתה. אין זו שאלה פשוטה. מכל מקום, מר רוג'רס לא יכול היה להגיע להצעתו, כי הישראלים ייסוגו, כי המצרים יתקדמו, וכי הנסיגה החלקית לא תהיה אלא שלב מובטח לנסיגה המוחלטת, או הכמעט טוטאלית. מששברנו את העיקרון המקובל, הנכון והמגן, הסתבכנו מאוד, או, אם להשתמש בלשון הרשמית, תימרנו את עצמנו וגו'.

ד.

בעומדנו בפני לחץ לוויתורים נוספים, המעוררים חלחלה, הננו משמיעים טענת הגינוי באוזני המאיקנים. לפני כשישה חודשים הגשנו להם, בכתב, הצעות להסדר החלקי. הצענו כי צבא ישראל ייסוג מן התעלה, אבל הצבא המצרי לא יחצה אותה; כי תהיה הפסקת אש בלתי מוגבלת בזמן; כי התעלה תיפתח גם לשייט ישראלי (נאמר לנו, כי גם תבענו ניתוק כל קשר בין הנסיגה החלקית לבין ביצועה של החלטה 242, אבל לצערנו, לא מצאנו רמז לעמדה זו בנאומו של שר החוץ שלנו בעצרת האו"ם, להיפך). אז, טוענים אנו, אמרו האמריקנים, כי הצעותינו הן קונסטרוקטיביות. מה קרה להם, אפוא, אם עתה הם מציעים במפורש או ברמז גלוי, כי חיל מצרים יעבור את התעלה מזרחה; כי הפסקת הלוחמה אינה מציאותית; כי הנסיגה החלקית אינה אלא (במקור: Is merely step), צעד לקראת ביצועה המלא של החלטת מועצת הביטחון 242; כי שייט ישראלי בתעלה, עדיין לא. לאן נעלמה ההערכה החיובית של הצעותינו המקוריות, מפי מר רוג'רס ומר סיסקו ועוזריהם?

צר לי, אך שוב אנו שומעים טענה ממשלתית חסרת רצינות. מה משקלה, אם נציגינו משמיעים אותה דווקא באוני האמריקנים? הללו שמעו היטב, מירושלים, כי הנסיבות משתנות. כי אי אפשר להשתמש בניסוחים ישנים, כי מה שהיה טוב, או מציאותי לפני חודשים מספר, אינו מספיק עוד, עם עבור הזמן. בנימוקים כגון אלה, היה הלאו ליוזמת רוג'רס להן; השעיית שיחות יארינג, כל עוד הטילים לא הוסגו אחור, לחידושן, בעוד טילים נוספים קודמו; ולאחרונה ויתור על הכלל, כי באין חוזה שלום, לא תהיה הסגת כוחות. הנסיבות נשתנו. כך נאמר בכנסת. להווי ידוע, כי קלות דעת מדינית, המוצאת ביטויה, לצורכי פנים, בירושלים, הדיה מגיעים מיד לוושינגטון. בימינו, יש לא רק רמקולים אלא גם רשמקולים. טענת הקונסטרוקטיביזם המיושן (מלפני חצי שנה) לא תעמוד לנו.

כדי לצאת מן הסבך, אשר לתוכו הכנסנו את עצמנו, עלינו להשתמש בזכות הניתנת לנו במשפט העמים. הגשנו הצעות למצרים. היו בהן ויתורים מהותיים, מרחיקי לכת. שר החוץ, מר אבן, אף העלה על נס, בפני כל חברי או"ם, את עומק נסיגתנו מן הכלל הידוע, שאין היערכות מחדש של כוחות בלי הסכם שלום. אבל המצרים ותומכיהם דחו את כל הצעותינו. הם שבים ומודיעים, כי הם לא יקבלו אותן בשום פנים ואופן. עד מתי תעמודנה הצעותינו, בעוד כבר למדנו, כי אין הן מזמינות אלא לחץ כבד לנסיגות נוספות?

הממשלה זכאית להודיע, כי נוכח הסרבנות המוחלטת של הצד השני, אין הצעתה לנסיגה מתעלת סואץ מחייבת אותה עוד. היא נהגה, בשעתה על פי הכלל, כי באין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש. זהו כלל, המקובל על כל העמים, אחר כל המלחמות. הממשלה סטתה ממנו. היא הציעה למצרים, בתיווך אמריקני, לסגת מתעלת סואץ, למען פתיחתה לשייט. את התעלה, כמובן, אפשר להכשיר לשייט בלי כל שינוי בהצבת הכוחות. המצרים דחו גם את הצעת הנסיגה החלקית. בהשתמשה בזכותה המוכרת, שבה הממשלה אל הכללים החיוביים של מדיניות ישראל, מאז תום מלחמת ששת הימים. השלום במזרח התיכון ייכון על ידי כריתת חוזי שלום. חוזי השלום יושגו במשא ומתן ישיר בין הצדדים; באין חוזי שלום יקוים במלואו המצב שנוצר ב-11 ביוני 1967; הגבולות ייקבעו בחוזי השלום.

לאור הניסיון, מה שדרוש הוא: ויתור על מדיניות הוויתורים.