לקח המרד האבוד
לקח המרד האבוד
המרד, שפרץ בפסח תש"ג בגיטו וארשה, היה מרד של נידונים למיתה. גבורה היתה בו ויאוש. גבורה עילאית. ויאוש תהומי. זו היתה מלחמה למות כבוד יותר מאשר לחיי כבוד.
בני דורנו חייבים לשאול את עצמם, כיצד הגיעו מיליונים יהודים ל"סטטוס" של נידונים למיתה? אין זו שאלה עיונית. לא היסטוריון, הרושם עובדות, יציגנה. את השאלה הנוקבת חייב להציג כל מי שדואג לקיום העם ולעתידו. כי הרי לא מן ההגדה למדנו, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו; את זאת למדנו - והננו מוסיפים ללמוד - מן המציאות האופפת אותנו בעצם הימים האלה.
נציץ איפוא בתהום הדמים של יהדות הגולה. ששים רבוא יהודים היו בגיטו וארשה, עת המרצח הגרמני סגר עליו. אך בפרוץ התקוממות היאוש לא נותרו בו אלא רבבות מספר. מאות אלפי גברים וצעירים היו בתוך החומות, עת האויב החל לרקום את מזימת ההשמדה. אך במלחמה על המתרס האבוד לא השתתפו אלא מאות ספורות, מדוע? מדוע הלכו רבבות, רבבות כצאן לטבח יובל? מדוע לא השכילו לעשות אפילו את "חשבון" המוות: מוות במלחמה או מוות בחניקה? מדוע לא ניסו אפילו לפרוץ את מצור ההשמדה? מדוע לא התקוממו בעוד מועד?
מבעד הגורמים הרבים, שהביאו את אחינו לידי כניעה למר גורלם, נראים כעיקריים הגורמים הבאים. ראשית, יהודי הגולה נתנו להכניס את עצמם לגיטו. ויותר משראו בחומותיו בית כלא לנפשם, ראו בהן מקלט לגופם. שנית, יהודי הגולה לא למדו קשת ולא אגרו ברזל. שלישית, יהודי הגיטאות אהבו את האשלייה והעדיפוה על פני ראיית המציאות. ורביעית, איש בדם אחיו סחר וה"מנהיגים" התיצבו בראש המסחר המסחרר. נסגיר אלף, כדי להציל רבבה; נפקיר רבבה, כדי להציל מאה אלף וכו - עד אשר המסגירים הלכו או נסחבו בעקבות המוסגרים, אלי פונארי וטריבליאנקה. משום כך היו מורדי הגיטאות כה מעטים; משום כך היה נשקם דל ומערכתם מערכה אבודה.
וזהו הלקח עבורנו.
גם אותנו סובבו גויים וזוממים להכניסנו לגיטו, כדי להשמידנו. פשוטו כמשמעו: כדי להשמידנו מתחת שמי ה'. ותקומתנו, שהיא תקומת העם כולו, תלויה קודם כל בכך, שלא ניתן להכניס את עצמנו לגיטו, שלא נכנע למשעבדים-המשמידים, שנהרוס את החומות הנראות לעין והבלתי נראות לעין בטרם הוקמו. שנית - ברזל, או, כפי שממציאים מקוריים מאד מעדיפים לומר: פלדה. תורת הברזל והפלדה אינה עוד ה"מיליטריזם" של ז'בוטינסקי ואינה עוד סיסמתם של אנשי ה"רק-כך". תורת העם היא וסיסמתו. תורת חיים. פשוט: אין מבטח לישראל אלא באלהיו - ובנשקו.
התנאי השלישי לתקומתנו הוא: ראיית המציאות. ארורה תהא האשלייה וארור כל נושאה. הם מסכנים את עצם קיומנו. הם מפרקים את נשק התנגדותנו. הם מרדימים ומכינים את הכניעה - עם ההשמדה.
התנאי הרביעי: אחווה ישראלית אמיתית. לא סיסמת תעמולה היא ולא משאלה חסודה; צוו החיים הוא ופרי נסיונם של טבוחי הגולה ומורדי היאוש. המסגיר יהודים בידי אויבם, גורלו כגורל המוסגר יהיה. המפקיר אחים בידי משנאים, גורלו כגורל המופקר יהיה. ואין הבדל בין הסגרה פיסית לבין מוסרית, הקודמת תמיד להסגרת המלשינות. זקני הגיטו, המגנים את כובשי דיר-יאסין בפני עבדאללה, לא אותם בלבד הם מפקירים: הם מפקירים גם את כובשי סריס, ש"הרגו נשים" ו"הרסו מסגד". ונתן אלתרמן, המיחס "פאניקיזם" ללוחמים עברים, שוכח, שצעקתו הצבועה לא תכשיר את מפוצצי "סמיראמיס" - או כל יהודי אחר - בעיני האויבים, אך תכשיר גם תכשיר את הקרקע למסחר בדם אחים נוכח מזימת השמדה טוטאלית. עלינו להבין, כי בימי בווין-עבדאללה-קאוקג'י, כמו בימי היטלר-גבלס-הימלר, רוצים אויבינו להעמידנו בתור-לירידה שאולה. כל הטוען: "אני הגון, ורק הבא אחרי, או העומד לפני, ראוי למיתה". את גורלו הוא ואת גורל אחיו הוא קובע. האויבים לא יבחינו. לא רק אלטרמן, עם העט הצבוע, אלא אף מגנס עם עלה-הזית, נמצא אצלם "בתור". ואם יש תקומה לנו, הרי היא בפרוק "התור" ובהפיכתו לשורה - לשורה מלוכדת של לוחמי אומה, ממגרי אויב ומשחררי מולדת.
נלמד מגיטו וורשה. נלמד גם מטבוחיו וגם ממורדיו, כדי שציון לא תהיה לגיטו, כדי שהגיטו לא יהיה לתל-חרבות ולקבר אחים, וכדי שמלחמתנו לא תהיה מלחמה למען המוות, כי אם מלחמה למען החיים, למען החרות.