לעת משבר כלכלי ושבר מדיני

לעת משבר כלכלי ושבר מדיני

א.

ערב הלילה המפוחת של מוצאי שבת האחרונה, אמר מר רבין, באחד מנאומיו, המרובים מני ספור, כי יהיה צורך בניתוח, וכי הוא יכאיב מאוד. במשך השבוע התברר לאזרחים כי אם ממשלת המערך מבטיחה כאבים – היא מקיימת. אבל היכן ההבאה? ביולי שנה זו קוצצו התמיכות, שנועדו לייצב את המחירים של מצרכי יסוד, הוצאות הקיום גדלו, והובטח לנו, כי בדרך זו נשמור את יתרותינו במטבע חוץ, נעלה את הכנסות היצוא, נקטין את הוצאות היבוא ונתקדם למשק לאומי בריא, נושא את עצמו. חלפו ארבעה חדשים ומכל הבטחות הנוחם לא נותר אלא הדן. הפער הגרעוני במאזן התשלומים התרכב; שוויה של הלירה הוסיף לרדת; מלאי המטבע הקשה התרוקן עוד יותר; שוב היה צורך להשתמש באיזמל. הפעם, המכאובים הם קשים ביותר, ומי פתי המאמין, כי במחירם נזכה להבראת משקנו הלאומי? הממשלה קוראת להידוק החגורה ומכה מתחת לחגורה. אך גם בלאו הכי, קיימת בקרב הציבור הרחב הרגשה עמוקה, כי לממשלה זו אין זכות מוסרית להשמיע את קריאת ההידוק. הסיבות ידועות מכדי הצורך לפרטן. זוהי צרתנו הלאומית, העיקרית.

מי שהכין, במטבח החדש, את תבשיל ההתייקרויות של המצרכים הקיומיים, הוכיח יכולת הפתעה ואטימות לב. השבוע, אור ליום א', התעוררו אזרחי ישראל בתחושה, כי הם הוטלו, לפתע, לעולם אחר – ההפתעה פעלה בהצלחה מושלמת. הנהגה ראויה לשמה של עם בן חורין משתמשת, לעתים, בגורם האפתעה – כלפי האוייב. התכלית הטובה היא לחסוך מן העם פגיעות, להגן עליו להבטיח את עתידו. אבל כלפי פנים? דמוקרטיה פירושה שכנוע. השיטה של אפתעה, של הטלת תדהמה ותמהון לב, השימוש בה אופייני לא למתוקנים אלא למקולקלים שבמשטרים.

הממשלה זועקת לגמישות, או לרכות. כלפי חוץ. לעומתם, היא נוהגת בנוקשות, או בקשיחות, כלפי פנים. מספיק לשוב ולהתבונן בלוח ההתייקרויות המרקיעות של מים, לחם, לבן, מרגרינה, אורז, שמן, סוכר ועוד, כדי לעמוד על הסתירה הבולטת בין שתי הגישות. להכאיב, בבת אחת לכה רבים, שאמצעיהם כה דלים? לאטום את הלב, עד כדי כך! אם זהו הסוציאליזם של ימינו, טוב שאין חלקנו עמו.

הממשלה הסוציאליסטית חשה להבטיח, כי גזירותיה לא יפגעו במקבלי קצבה ונזקקי סעד. זוהי, במחילה מכבודה צביעות. אמנם, מספרם של מקבלי תמיכה ציבורית הוא בארצנו ניכר; מובן מאליו, שאסור להמעיט את מחייתן, הדלה בלאו הכי. אבל מה על משפחות מרובות ילדים, אשר ראשיהן עובדים, והם רוצים לפרנסן בעבודתם? האם מהם ומהן מותר ליטול חלק חשוב של הכנסתם הצימצומית? שאלה זו נוגעת היום לרוב המפרנסים ולבני ביתם. אל ינסו, איפוא מושלינו הנכבדים לטשטש את המציאות על ידי התחסדות בהבטחות למקבלי קצבה וסעד. יאמרו נא דברים ברורים, לאלה שמקור מחייתם הוא עמלם, לסוגיו.

מה שמכונה שכר ממוצע במשק הוא בערך 1380 לירות בחוד. נתבונן במשפחה, אשר מפרנסה מביא הביתה "שכר ממוצע" כזה. ההתייקרות הרשמית, שהוטלה על הציבור החל מראשית השבוע, היא של שבעה עשר אחרוז. איש אינו מקבל ברצינות הערכה משרדית זו. הכל אומרים כי ההתייקרות הממשית כבר הגיעה לעשרים אחוז ותתקרב, במהרה לשלושים אחוז. מן המספרים הקרויים יבשים, יוצא כי הממשלה ע"י האמרת המחירים המכוונת, כאילו לקחה ממשפחה כזו, לפחות, 275 לירות, וייתכן כי תיקח ממנה עד 414 לירות. נוכח מספרים כאלה, שאינם יבשים כלל, יש לשאול, מה יהיה על מחייתן של משפחות אלו? משפחות המשתכרות כאלף ל"י לחודש, או פחות, מצבן יהיה, באופן יחסי, עוד יותר קשה, מאחר שמשכרן נלקחו למעשה בין 200 ל-300 ל"י.

הליכוד הציע לתקן את העוול, שנעשה ל-60 אחוז (בקירוב) של בתי אב בישראל. ביקשנו את הכנסת להחליט, כי לכל המפרנסים, אשר הכנסתם אינה עולה על 1380 לירות לחודש, יינתן פיצוי מלא ומיידי על ההתייקרויות. הרוב הקואליציוני דחה את הצעתנו. אך אין ספק, כי הוא ייאלץ לשוב ולדון בה. המערך הנבוך לא יכול לעבור עליה לסדר היום. כך היטבנו, על ידי עצם הגשת הצעתנו, עם המשפחות מעוטות ההכנסה ומרובות הילדים, למעשה עם רוב המתפרנסים בישראל.

ב.

המשבר הכלכלי החמור, שהוא מעיקרו פרי הבאושים של מדיניות הממשלה הכושלת, מלווה בשבר מדיני או להיפך המתמוטט לחלוטין היסוד, אשר עליו ניסתה הממשלה לבנות את מדיניותה. ההודעות החוזרות, בלשכות דיפלומטיות ומעל מסכי הטלוויזיה, על הנכונות לוויתורים מפליגים, מרחיקי לכת ביותר. לאקידמו הסכם, לא קרבו את השלום, לא זיכונו בתמיכת עמים. הכל, להיפך. דוברי הממשלה הם הצופים מלחמה נוספת, הסכם בינינו לבין מדינות ערב הוא מעבר לאופק. עראפאת בא בקהל האומות. אונסק"ו מאיימת עלינו בעונשין ידידים פונים לנו עורף. "הפלסטיניזם" חוגג את נצחונותיו.

לוא גמידה של כנות היו נוגים לאה, אשר הדוגמה המדינית שלהם נופצה אל סלע המציאות, הם היו אומרים תודה לנאמני ארץ ישראל. הן גם להם ברור, כי לוא חלילה יהודה ושומרון היו מוסגרים לידי חוסיין, היתה כבר קיימת, או מוקמת, אותה מדינה שלישית, בין הים לבין המדבר, אשר הם, מחלקי ארץ ישראל, רואים בה פתח לשואה. אמנם, שמענו על דברי התייסרות מחוץ ומבית, על שלא נמסרו שטחי ארץ ישראל מערבית לחוסיין, ואולי היו נמנעות החלטותיה של ועידת ראבאט. אין אלא הבל בטיעון בדיעבדי זה. כפי שלא היתה ברירה למלך ההאשמי אלא לקבל על עצמו את דין האחדות הערבית, שגובשה בבירת מרוקו בעוד יהודה ושומרון הם בשליטה ישראלית, כן היה נאלץ למסור אותם לשלטונם של עראפאת ומרעיו, לוא הוא היה שב ומשתלט עליהם, בהסכמת ישראל. אמנם כן, אנחנו כל נאמני ארץ ישראל עשינו שרת רב, טוב, לעם היהודי, על ידי עמיתנו, שלא ידעה רתיעה. בענין הודה ושומרון. הניתוח הרציונלי שלנו כבר על קפאון הדוגמאתי של שוללי שלימות הארץ, או תובעי חלוקתה מחדש. הוכח לעיני הרבים, כי זכותנו לארץ-ישראל ובטחון קיומנו הלאומי אינם ניתנים כלל להפרדה.

אבל השאלה העיקרית היא לא הכרת תודה על שרות שנעשה אלא הדאגה לעתיד. ראש הממשלה מר רבין עודנו מדבר על מדינה "ירדנית-פלשתינאית" ועל פתרון בעיית "הפלשתינאים" במסגרת מדינה זו. בפנינו תופעה סוריאליסטית במדיניות. אולי רק קפקא יכול היה לתת ביטוי אמנותי להתדיינות המנותקת לחלוטין מן המציאות. אין זאת אלא שרגליו של מר רבין עומדות במצב נוח, באיתנות רבה – באוויר. כל ההצהרות הללו על מדינה ירדנית-פלשתינאית (עם המקף!) שתכלול את עבר הירדן מזרחה ואת שטחי יהודה ושומרון, סובבות להן בחלל ריק. אבל מי שממלא את התפקיד של ראש ממשלה אינו חדל מהן. חוסיין כבר וויתר אפילו על רעיון הפדרציה שלו ומשאל העם, לאחר שיהודה ושומרון יפונו על ידי ישראל. אבל ראש הממשלה שלנו – בשלו: תוקם המדינה המשולבת. מזרחה ומערבה לירדן, תחת שרביטו של חוסיין, אלמלא היה הענין רציני כל כך, אפשר היה לצחוק. אבל גם השחוק היה מר מלענה.

כל בר בי רב יכול היום להבין, כי הברירה היחידה העומדת תפנינו הי א: או שלטון ישראל ביהודה ושומרון, או שלטונם של עראפאת ומרעיו. בפשטות, אין עוד שום דרך שלישית ואם הממשלה דהיום דוחה לאל סייג משא ומתן עם ארגוני המרצחים והקמת "המדינה השלישית", אין עוד מנוס גם בפניה אלא לאמץ את מדיניותנו. בראבאט ובאו"ם נשמעת התביעה כי כל שטח של ארץ-ישראל שיפונה על ידי ישראל יימסר לשלטונם של אלה המתקראים פלסטינים. התשובה הישראלית, מן הצדק ההיסטורי ומן הדין הבטחוני הוא שתהיה: אל נפנה שום שטח של ארץ-ישראל. זו זכותנו שאינה ניתנת לערעור. ובקיומה בטחון חיינו.

ג.

על רקע זה יורשה לי לרשום משהו שקראתי ושמעתי בעבר. בימים אלה אנו זוכרים מאה שנה להולדתו של חיים וייצמן, ושנה לפטירתו של דוד בן-גוריון. כידוע, היתה דרכם בציונות שונה מזו של זאב ז'בוטינסקי, אבל כדאי להתבונן בגישתם אל ארץ-ישראל בתקופותיהם.

ביומנו מספר לנו משה שרת, כי ליווה את חיים וייצמן, בימי ועדת פיל, אל הנציב הבריטי העליון, גנרל ארתור ווקופ. וייצמן הסביר לנציגה של בריטניה, כי חלוקת ארץ-ישראל המערבית היא מכה קשה לעם היהודי, ולא השאיר ספק באמונתו, כי כעבר זמן מסויים, "נתפשט על הארץ כולה", בדברים המקוריים הרשומים ביומן, הם נאמרו בשנת 1937.

בשנת 1956, בימי מבצע סיני קיים מר בן-גוריון עמדי שיחות אישיות ממשוכות. באחת מהן, גילה לי, כי יש לו תכנית "לשינוי המפה" של המזרח התיכון. אלה היו דבריו, אשר חובתי להעמידם לראשות הציבור, בעת דיון גורלי על עתידה של ארצנו:

"הגעתי למסקנה, כי ארץ ישראל המערבית צריכה להיות כולה בידינו. שוחחתי על תכנית זו עם.. והוא אמר לי, כי יש בהחלט מקום לחשוב על תכניתי".

(איש שיחו של בן-גוריון היה בימי מערכת סיני וסואץ, מדינאי רב השפעה באירופה המערבית; הוא עודנו בחיים; אינני רוצה להעמידו במבחן האישור של גרסת איש שיחי).

יש להוסיף ולהזכיר, כי בימי וייצמן היתה ארץ ישראל בידי הבריטים, ורוב שטחה עמד להימסט לשלטון ערבי; בימי מבצע סיני, היו יהודה ושומרון בידי חוסיין. ואף על פי כן.. היום, יהודה ושומרון הם בידינו. סוף הסטייה הזכרונית.

ד.

לעת משבר כלכלי ושבר מדיני, פניתי אל ראש הממשלה וחבריה בדברים הבאים:

-מבקש אני לפנות לן ראש הממשלה והחבריה, שוב בדברים גלויי לב לחלוטין. אני סובר, שכולנו דואגים. יש יסוד לדאגה. אין שום יסוד לבהלה, לא לפסימיות. מה היינו לפני שלושים שנה? מה כוחנו עתה? יצאנו אז מתהום. במאמץ לאומי מופלא, גברנו. היום כוחו של העם היהודי אדיר, מבחינה מדינית ובטחונית גם יחד. יש לנו גורם, ביהדות ארצות הברית, אשר כמוהו לא היה לנו מאז היינו לעם, איננו סובר שיש לאומה אחרת גורם כח מדיני כזה. נצא, בעזרת השם, נוציא את העם למרחב. אבל יש דאגה בלב יומם ולילה יש דאגה. ואין צורך לפרש.

בימים, בהם יש דאגה כזו, אני רוצה לומר לכם משהו, ראש הממשלה וחבריה, בכל הכרתי אומר זאת; הייתי אפילו מוסיף בנימה חברית. עם רובכם שירתי יחד שלוש שנים תמימות בממשלה, למדנו אז, כולכם תסכימו, לחשוב יחד, לדאג יחד לעמנו. שלוש שנים, פרק זמן רב. לכן גם מתוך נימה חברית אפנה אליכם, מורי ורבותי.

אתם אינכם יכולים, בימים כאלה, לשאת במשא. לא תוכלו. אלה אינם ימים רגילים, ממשלת ששים ואחד; כפתור ופרח. ממשלת ששים וששה, נצחון אדיר;

הרחבת הבסיס הממשלתי. אני שב ואומר לכם: לא תוכלו לשאת במשא. זה עומס שאין לו שיעור. כולנו בתוך עמנו, נפגשים עם משפחות, עם חיילים, עם אזרחים. אולי אינכם יודעים איזו זעקה יש היום מלב העם: קומו התאחדו, שבו יחד, טכסו עצה. מי שלא יטה אוזן שלישית, כדי להקשיב קשב עמוק לקריאה זו, הוא ינסה לעבור לסדר יומו הרגיל, השלטוני, השררתי, המשרדי על אחת התופעות המופלאות בתולדות עם נצור. אין לו פחד. הוא אמיץ. יש לו דאגה. מתוך הדאגה הוא רוצה, אדרבא, בטובי הכוחות. טובי המוחות מכל המפלגות, שיתאחדו ויתלכדו, שיעוצו. ואז נעמוד איתן.

שימו אל לבכם. גם בשטח הכלכלי, אנה אנו באים? רק לפני מספר חדשים הבאתם תכנית הבראת המשק. הבטחתם שהוא יוברא. עכשיו אתם מדברים על תכנית אחרת להבראת המשק, והמשק הולך ממחלה למחלה. ובמדיניות אנו עומדים בפני לחצים ואיומים, ואול יבפני מבחנים קשים ביותר.

איש לא יחשוב בנו שאנו משמיעים באזניכם את הדברים האלה משום שאנו נדחקים לשורה. אני חושב, שאוכל השמיע הודעה זו על דעת כל הבית, ללא יודע מן הכלל. כל אחד יכול למלא את תפקידו – ממשלה, אופוזיציה, כנסת. ברוך השם, אנו משתדלים לעזור לעמנו, לשרת אותו באמונה ובנאמנות, במיטב הבנתנו. אבל זו הקריאה, מלב העם.

לכן אני אומר לכם פעם נוספת. ראש הממשלה והשרים, תשקלו זאת מבחנת הדאגה שלכם ושלנו ובעיקר של איש, אשה וילד בישראל. תשקלו. יש אפשרות וסיכוי אמיתי, על ידי מדיניות חדשה והרכב אחר של ההנהגה המדינית להוציא תא עמנו למרחב ולבטל את הסכנות הנשקפות לו. להבטיח את עתידו כעם בן-חורין. בארץ ישראל, שישמור על בטחונו ועל הסיכוי לשלום אמת.