לעימות בלי אמינות

 לעימות בלי אמינות  

(מעריב, 27.11.1970)

א.

האופוזיציה לשלמות הארץ עושה משגה, אף מבחינתה שלה, אם היא טוענת, לצורכי תעמולה פנימית, כי מתנגדי החלוקה דוחים הסכם עם הערבים, או מונעים הידברות עמם. הטענה הזאת, שלה נתפס, לאחרונה, גם מר דיין, לובשת צורה של סילוגיזם. הנחה א': כדי להידבר עם הערבים, דרושה הסכמתם לתביעותינו. הנחה ב': הערבים אינם מסכימים לריבונות יהודית על ארץ ישראל. המסקנה: האופוזיציה לחלוקת הארץ מונעת את הסכם ההידברות.

בהגיעם למסקנה זו, מריעים חסידי החלוקה בקול שמחה אדיר, כיאה למוצאי שלל רב. מי יקום נגד הגיונם? ברזל הוא. עתה ברור לכל, מי הם רודפי השלום, ומי הם מבריחיו.

יכולתי, מול קטגוריה קולנית זו, לנהוג בהסחה מקילה, המקובלת בכל מערכה, לרבות מדינית. לפני זמן-מה קוים, בירושלים העתיקה, כנס של חברי מפלגת העבודה הישראלית, הדוגלים בשלמות הארץ. קראתי את החלטותיו. הראשונה בהן קוראת ל"ליכוד חברים לתמיכה רעיונית ומדינית בעיקרון, כי מסיבות היסטוריות, מדיניות וביטחוניות, יש זכות מלאה למדינת ישראל על גבולותיה הנוכחיים". חברי מפלגת העבודה, וביניהם מורי הלכה של תנועת הפועלים בארץ ישראל, מטיפים לליכוד, המוליך, על פי הסילוגיזם, למניעת הסכם עם הערבים, או, כפי שטוען מר דיין, לחידוש המלחמה, או, כפי שזועק מר בן-טוב, למלחמה נצחית. שומו שמים, הגם הם בעוכרי השלום? חוּלי ארץ, רק כך במחנה העבודה?

אולם אין לבי לשום תמרוני הסחה. הדיון הציבורי בין שתי האסכולות, ההיסטוריות, המדיניות והביטחוניות, הוא מן החשובים בתולדותיה של תנועת השחרור העברית. הוא יוסיף להתנהל בכתב ובעל-פה, בכנסת ומחוצה לה. אמנם, הקו המפריד אינו רק בין ממשלה, שהתחייבה לחלק את ארץ ישראל, לבין אופוזיציה, המחייבת את שלמות הארץ, הוא גם חוצה את רוב המפלגות בישראל. אבל אפילו נניח, כי אין איש במפלגת העבודה, או במפד"ל או במפ"ם (ויש אישים!) הדוחים את ההרפתקה הנוראה של חלוקה מחודשת, הייתי מקבל על עצמי ברצון, כאחד משליחי גח"ל, להשיב לקטגורים הנכבדים כגמול הגיונם. לא נאמר להם, אפוא, מה כי תלינו עלינו, לכו אל חבריכם, מוריכם ושותפיכם והתדיינו עמם על שלום ומלחמה, על שלמות וחלוקה, על הידברות ומניעתה. נדבר אתם פנים אל פנים ונוכיחם על פניהם.

האם חוד הסילוגיזם תכונו? הוא ישוב לחיקכם, יהלום בכם, ולא ירפה עוד מכם. אדרבא, התבוננו. אתם רוצים בהידברות עם מצרים. שפיר. יבורך רצונכם. אבל אתם אומרים לנו, ועל ידינו למצרים, שכל הסכם בינינו חייב לקבוע, כי לנו עזה ושארם א-שייח' עם רצף יבשתי צפונה, בואכה אילת. ומה אומרת קהיר? עתה, תנו יד ויחד נבנה סילוגיזם, לבנה אל לבנה, נדבך אלי נדבך.

הנחה א': כדי להידבר עם המצרים, דרושה הסכמתם לתביעותינו. הנחה ב': המצרים אינם מסכימים לשלטון ישראלי בשארם א-שייח', בחלק מסיני, בחבל עזה.

המסקנה: העומדים על תביעות אלו מונעים את הסכם ההידברות עם מצרים.

נצפין. אתם רוצים בהידברות עם סוריה. אבל אתם מודיעים לנו, ובאמצעותנו לסורים, כי בכל הסכם בינינו ייקבע, שלנו תהיה רמת הגולן. ומה אומרת דמשק? עכשיו, קומו ונבנה, בפיקוח משותף, את הסילוגיזם השני שלכם.

הנחה א': כדי להידבר עם הסורים, דרושה הסכמתם לדרישותינו. הנחה ב': הסורים אינם מסכימים כי ישראל ישב ברמה.

המסקנה: המציגים דרישה זו מונעים הסדר שלום עם הסורים.

נפנה מזרחה. אתם שואפים, ועוד איך, להסדר, להידברות, להסכם עם חוסיין. אבל אתם מכריזים באוזנינו, וכן באוזני המלך, כי ירושלים כולה תהיה לנו, כי צבאנו לא יזוז מערבה מן הירדן, כי רצועה בבקעה תהיה בשליטתנו, ועוד משהו "יסופח" אלינו. ומה אומרת רבת עמון? אל נבזבז עוד זמן וניגש לבנות, בכוחות ובמוחות משותפים, את הסילוגיזם השלישי שלכם.

הנחה א': כדי להידבר עם הירדנים, דרושה הסכמתם לתוכניותינו. הנחה ב': הירדנים אינם מסכימים לשום אחת מהן.

המסקנה: הניצבים מאחוריהן מונעים כל אפשרות של הסדר עם הירדנים.

אישור לשלושת הסילוגיזמים האלה נתן השבוע שר הביטחון, המוסיף להתווכח עם עמדת גח"ל. הוא שב והסביר, כי את המלחמה ניתן לגמור רק על ידי הידברות עם הערבים, והוסיף: "הם שמעו כבר; את שארם א-שייח' ואת רמת הגולן ואת רצועת עזה ועוד ועוד, אנחנו לא נחזיר". אם כן, איך תקום ההידברות?

לפני שנבנה סילוגיזם רביעי, או חמישי, נעסוק בעוד ועוד – שטחים "שלא נחזיר". נמשיל סיפור: עורך דין צעיר טען, כי יש לאל ידו להביא תקדימים, כדי להוכיח את צדקת מרשו. השופט שאל לתוכנם. המשפטן הנלהב דלה מזיכרונו שורה או שורותיים והפטיר בלשונו etc. etc., ועוד ועוד. העיר לו השופט: אולי ילמדנו, מה נקבע בתקדימים הנקראים etcetera, etcetera?

שר הביטחון יכול להתפאר בכך, כי אין הוא עוד עורך דין מדיניות צעיר. הוא עוסק בה כבר שנים רבות. מה זה: עוד ועוד?... האם ההמשך הבלתי מפוענח הזה הופיע, כדי להקל על ההידברות עם השכנים מסביב, אליה יוצאת נפשנו וכלות עינינו? ישראל, בוודאי, זכאים לדעת מה עוד? ואילו הערבים ישאלו, יקבלו, או לא יקבלו, תשובה ומייד יידברו. אחר כל אלה, מנסה מר דיין ליצור רושם, כי אנשי גח"ל שוללים הידברות עם הערבים, ואילו הוא רוצה בה בכל רמ"ח אביו, ועוד ועוד.

הבטחתי משולש הגיוני נוסף. הוא הכולל, והפשוט מכולם. הקואליציה, לרבות מפ"ם ול"ע, נשבעת, כי היא לעולם לא תסכים לשוב לקווי ה-4 ביוני 1967, אשר נקראו, בפי התועים, גבולות. מאֵלָה זו  צומחים שני ענפים:

הנחה א': כדי להידבר עם הערבים, דרושה הסכמתם לשינויים ממשיים בקווים שקדמו למלחמת ששת הימים. הנחה ב': הערבים אינם מסכימים לשוב שינויים כאלה.

המסקנה: אין הידברות להסכם עם הערבים. מי שמקבל את ההנחה הראשונה, אך דוחה את השנייה – סותר את המציאות. מי שמאמץ את שתי ההנחות ושולל את המסקנה – מסתיר את האמת.

האמת היא, כי כולנו רוצים בהידברות, בהסכם ובשלום עם הערבים. מר דיין רוצה בהם לא פחות ממני, א ך  ג ם   ל א   י ו ת ר .  גח"ל שואף אליהם לא יותר ממפלגת העבודה,    א ך  ג ם  ל א   פ ח ו ת . המציאות היא, כי הערים אינם רוצים אלא ביצירת תנאים, שבהם יוקל עליהם לפגוע בנו ולנסות להכחיד את מדינתנו. מציעי החלוקה ייטיבו, אפוא, עם עצמם, לא רק עם עמם, אם לא יקימו כנגדנו סילוגיזמים. כי הם יופנו נגדם בכל כוח המחץ של המציאות, של האמת ושל הגיונם.

ב.

בינתיים קפץ עלינו רוגזן של שיחות יארינג המושעות. בקשר עם תכנית מדינית זו, נעשו ניסיונות טשטוש רבים. הממשלה מתעקשת לקרוא להן: שיחות בחסותו של ד"ר יארינג. זוהי מליצה, שאין לה שחר. אין לפנינו שום משא ומתן עם הערבים, בראשותו או בחסותו, של שליח האו"ם.   ל א ח ר   שהערבים קיבלו את יוזמת רוג'רס, הם הודיעו במפורש, כי לא יהיה משא ומתן עם ישראל ולא ייחתם אתה שום הסכם. השיחות הן, אפוא, עם ד"ר יארינג, ולא עם הערבים, בחסותו.

השיחות הללו אינן המשך לקודמותיהן,ש התנהלו כשנה ומחצה, בימי ממשלת הליכוד הלאומי. אם אל נכון נמסרו דריו של מר דיין באשקלון, כאילו גח"ל עזב את הממשלה מתוך התנגדות ל"שיחות יארינג", אין הדברים כנים. היה היו שיחות וחילופי שאלות ותשובות עם ד"ר יארינג. גח"ל תרם משהו, כידוע היטב לשר הביטחון, לתשובות שניתנו לשאלותיו. אבל בסוף יולי קבעה הממשלה, על פי יוזמת רוג'רס, בניגוד לעמדותיה הקודמות, יסודות חדשים לשיחות עם ד"ר יארינג. הממשלה התחייבה, בפעם הראשונה מאז דצמבר 1967, לבצע את החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967. בהחלה זו נקבע איסור מוחלט (Inadmissibility) של רכישת שטחים על ידי מלחמה. כלל כוזב זה, משהתחייבנו בו, יוסיף להכות בנו, בשיחות עם ד"ר יארינג. הוא הממונה, בין השאר, גם על קיומו. כמו כן, התחייבנו, על פי החלטת הממשלה מן ה-4 באוגוסט, בנסיגה, או על פי האמת הפשוטה, בחלוקה מחדש של ארץ ישראל. להחלטות אלו התנגדה גח"ל, ובגללן פורקה ממשלת הליכוד הלאומי.

מר דיין, בפולמוסו הנמשך עם גח"ל, אינו צריך לתת יד לטשטוש עובדות. שיחות יארינג אינן שיחות הידברות לשלום עם הערבים. מהותן היא הסדרי נסיגה, או הסדר הנסיגה. שר הביטחון זכאי, כמובן, להוסיף ולשנות דעותיו מן הקצה אל הקצה. הוא יכול, בימים אלה, לתהות בפרהסיה, האם ניתן להשיג החלטה יותר טובה (!) של מועצת הביטחון. בעוד הוא סבר, קרוב לשוש שנים, כי היא רעה חולה. אבל אל יתמה, אם, לא שומעי דבריו אלא קוראיהם, ישאלוהו: כלום רע חדל להיות רע, משום שאי אפשר להקטינו.

השיחות עם ד"ר יארינג, על יסודן החדש, הופסקו בטרם החלו להיות מהותיות. המצרים הפרו את הסכם ההקפאה הצבאית באזור מוגדר של תעלת סואץ. והממשלה החליטה, ביום ה-6 בספטמבר 1970, כי כל עוד לא יוגשם הסכם הפסקת האש-ההקפאה במלואו, ויוחזר המצב לקדמותו, לא תוכל ישראל להשתתף בשיחות אלו.

עם החלטה זו, אשר חד-משמעית ממנה לא נוסחה מעולם, קרה משהו מוזר. הממשלה קיבלה אותה, בלי המזיקים מגח"ל, שעבר, חודש לפני כן, לתפקיד הממלכתי החשוב שלה אופוזיציה הפרלמנטרית. באה האופוזיציה ואומרת לממשלה, בשקט, בלא כל רוגזה, כי יש לקיים את ההחלטה. קמה הממשלה ומסתערת בשצף קצף על האופוזיציה: איך את מעזה לדרוש מאתנו, כי נעשה כפי שהחלטנו? חוצפה שכזו. דורשים מאתנו לקיים את החלטתנו, כלשונה, ככתבה ואפילו כרוחה. איזו אופוזיציה היא? אין בה כל רגש של אחריות ממלכתית. ואם היא באמת תובעת מאתנו, כי לא נלך לשיחות עם ד"ר יארינג, כל עוד המצג בתעלת סואץ לא הוחזר לקדמותו כפי שקבענו קבל עם ועולם, הנה היא מוכיחה, שאין רצונה בהידברות, בהסכם ובשלום, אלא נפשה ממש יוצאת ממנה מרוב געגועים לפתיחת אש בתעלה. אנו שומעים את כל הטענות המוחצות הללו, ומשפילים את ראשינו. בושנו ונכלמנו. באמת, איזו אופוזיציה מוזרה יש במדינת ישראל הדמוקרטית. היא מציעה, כי הממשלה תקיים את דברה.

ודאי, עוד יותר מוזרה היא התנהגותו של שר הביטחון. הוא הציע, בראשית ספטמבר, שתי הצעות. או... (בגלל סיבות, הקשורות בביטחון ישראל, אינני יכול להמשיך ולפענח את שלוש הנקודות) או להפסיק את השיחות עם ד"ר יארינג ולא לחדשן כל עוד וגו'. הוא מעולם לא הכחיש את הידיעות המרובות, לפיהן, אם לא היתה מתקבלת אחת משתי הצעותיו, היה פורש מן הממשלה. נתקבלה השנייה.

כעבור חודשיים, לא זו בלבד שהמצב בתעלה לא הוחזר לקדמותו, אלא המצרים הגיעו ממש לרוויה בהצבת הטילים באזור האסור, על פי ההסכם, בהתקנתם. הולך מר דיין לחיפה ואומר, על פי הנוסח הבדוק בידו: "אין דרך אחרת לגמור את המלחמה מאשר לבוא לאיזה שהוא הסכם הידברות, הסדר עם הצד השני, ואלה הן שיחות יארינג. אני בעד הליכה ל'שיחות'". קמה זעקה בארץ.- הייתכן? דווקא שר הביטחון, אשר תבע במפגיע להפסיק את שיחות יארינג ולהתנות את חידושן בהחזרת מצב הטילים לקדמותה, מציע לשוב וללכת לשיחות אלו בלי קיום התנאי המפורש שנלווה להשעייתן? תמהו הבריות. מה עשה מר דיין? בישיבת הממשלה ובאמצעותה, הכחיש, כי כוונת דבריו היתה לעתיד. התכוונתי, אמר, לוויכוח עם גח"ל, ביחס לעבר, להחלטת יולי-אוגוסט על הליכה לשיחות יארינג. ניחא. אך מה על העתיד? חיכינו לתשובה. קיבלנוה. מר דיין הלך לאשקלון – והכחיש את הכחשתו. שם הוא שב וחייב את שיחות יארינג הגואלות ודיבר על תנאים שייווצרו לחידושן. מה הם תנאים אלה, עדיין לא שמענו. מה שברור הוא, כי התנאי האחד המפורש, הפשוט, שעליו החליטה הממשלה, אחר דיון רציני, אינו קיים עוד. אלמלא בוטל מניה וביה, למה צריך לדבר על "תנאים" לא נודעו?

אני כותב את הדברים האלה לא לשם קינטור אלא בצער עמוק. מר דיין ואני עברנו יחדיו כברת דרך מאז הוקמה, לא בלי תרומת גח"ל, ממשלת הליכוד הלאומי, ועדי פירוקה. אולי אין הזמן, שבו עבדנו מתוך הבנה טובה, רב מדי, אם כי אין לבטל, גם מבחינה זו, שלוש שנים ומעלה, בייחוד תקופתנו. הצטערתי, כמובן, על התפנית החדה בהשקפותיו ובעמדותיו שחלה, לנגד עינינו, באחד מימי יולי שנה זו. אבל מאז נפרדו הדרכים המדיניות – זה קורה בחיים יודעי התמורות – גובר הצער והולך, מתוך הערכת החברות, שלא פסקה להיות יקרה. חובתי לומר למר דיין, כי יש גבול לקפיצות קיצוניות במדיניות. לדעתי, הגיע שר הביטחון, בשבועיים האחרונים, למעין רוויה בתנודות הללו. אם הן, חלילה, תימשכנה, עלולה לא רק ישראל לאבד את אמינותה בעיני העולם, אלא גם מר דיין עלול לאבד את אמינותו בעיני ישראל.

ג.

לקראת חידוש השיחות עם ד"ר יארינג מציעים שרים לתבוע מממשלת ארצות הברית, כי תזנח את תוכנית רוג'רס. להבדיל מיוזמת רוג'רס, שאף היא נדחתה על ידי הממשלה ביוני, אך אושרה ביולי. התכנית אומרת, כי ישראל חייבת לסגת אל קווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקונים לא מהותיים. אחד השרים דיבר על תביעה זו בתקיפות, שממנה אפשר להתפעל. ניתן היה להבין מדבריו, כי אסור לנו ללכת לשיחות עם ד"ר יארינג, כל עוד המצב לא הוחזר לקדמותו, כלומר,כ ל עוד האמריקנים לא יודיעונו, כי תכנית רוג'רס בוטלה ועברה מן העולם.

לדעתי, עומדת הממשלה לעשות משגה, שאינו יכול אלא להוסיף ולפגוע באמינותה. האמריקנים לא יודיעונו, כי הם ביטלו את תכנית רוג'רס. לו הממשלה היתה מחליטה, כי באין הודעה כזו, אין הולכי לשיחות יארינג, והיתה עומדת על החלטתה, היה היגיון מסוים במהלך זה, מבחינת מדיניותה. אבל הכל יודעים את ההתפתחות שתבוא. ירושלים תתבע מוושינגטון, בתקיפות שאי אפשר עוד להתפעל ממנה, הודעה על ביטולה של תכנית ה-4 ביוני המתוקן בקלילות. וושינגטון תשיב לירושלים: איני יכולה לקבל את תביעתך, לכי לשיחות. והממשלה תחליט, באחד הימים, כי מאבקנו הצליח ונוצרו התנאים, בהתאם להחלטה מן ה-22 בנובמבר, המאפשרים לחדש את השיחות בחסותו של השגריר יארינג, על פי ההחלטה מן ה-4 באוגוסט (על אף ההחלטה מן ה-6 בספטמבר שלא תאוזכר עוד). התוצאה תהיה, כי נלך לשיחות עם ד"ר יארינג מתוך ידיעה, בבירות ערב ובעולם, כי אנו יודעים, שתכנית רוג'רס לא בוטלה כלל אלא שרירה וקיימת. מה יישאר עוד מאמינותנו?

ישנם חברי ממשלה הטוענים, בקול רם דווקא, כי עלינו ללכת לשיחות יארינג, שאם לא כן, יחדשו המצרים את האש בתעלה. זהו המסוכן מכל הנימוקים. במו פינו, הפולט מלים בלא מחשבה, הננו מזמינים על עצמנו סחטנות שתלוונו בכל שלבי השיחות עם נציגו של או-טאנט. במשנה מושמעת הטענה: אם כן, אין לדבר סוף. נלמד מרבותינו. הם ידעו היגיון מהו. אנו נלך לשיחות המהוללות, מתוך ביטול מודע של התנאי המפורש, בו התנינו את חידושן. מדוע? אחרת, יפתחו אויבינו באש. ה יהיה, כאשר אנו נעמוד, בשלב הראשון, על הבהרת מהות השלום, והערבים ייתנו תשובותיהם השליליות? לכאורה, שוב יהיה עלינו לעזוב את לשכתו של ד"ר יארינג; מה טעם להשוות מות, אם לא ידוע, איזהו השלום שישרור בין המחזיקים בהן. אבל אם נפסיק את השיחות, יאמרו המצרים, כי עכשיו אין להם כל ברירה, אלא לחדש את פעולות האיבה. ואנחנו?

שלב נוסף מוכרח להיות קשור בהצגת מפות, למען ההידברות הטריטוריאלית. נניח, כי הממשלה תוסיף להתנגד לא רק לקווי ה-4 ביוני 1967, אלא גם לתיקוניו הקלים של מר רוג'רס. השיחות, לפי טבע הדברים, תיפסקנה. המצרים יודיעו, כי מאחר שישראל עומדת על שאיפות ההתפשטות שלה בדרום, במזרח ובצפון, ושיחות השלום הופסקו מחמת קשיחותה, אין להם עוד שום דרך אחרת אלא להחזיר בכוח מה שנלקח בכוח, כפי שקבע המנהיג הדגול ורודף השלום, גמאל עבדול נאצר. במלים אחרות, פשוטות, אם לא תשובו אל שולחנו הערוך במפות, של ד"ר יארינג, תצא אש מתותחי התעלה. ושוב, מה נעשה אנחנו? אם הנימוק, המופלט בטווח השמיעה של ידידים ואויבים, הוא, כי יש לשבור את החלטות הממשלה המפורשות ולשוב לשיחות, פן האויב יפתח באש, היכן תיעצר סחטנות מוזמנת זו?

על רקע כל הבירורים האלה, מציעים שרים אחרים לשאול את האמריקנים – דוגרי – אם הם מעוניינים בהמשך חסימתה של תעלת סואץ. לא מן החכמה יהיה להציג גם קושיה זו. מדיניות אינה מתבטאת בהצגת שאלות אלא בהבנת עובדות. השייט מן הים הבלטי ומן הם השחור, בדרך כף התקווה הטובה, לעבר מפרץ טונקין, מושהה ב-16 ימים, בהשוואה לנתיב המוליך דרך תעלת סואץ, לו פתחה היתה. בים התיכון היו, עוד לפני חמש שנים, שלוש אוניות מלחמה סובייטיות, שלוש צוללות ועשר ספינות עזר. השתא שטו בו 24 אוניות מלחמה רוסיות, לפחות 13 צוללות ו-24 ספינות מסייעות. לו תעלת סואץ היתה פתוחה, היה חלק ניכר מצי אדיר זה, מתפרס במפרץ הפרסי, מדרים לעבר סומאלי, עָדן והאוקיינוס ההודי, שבו נמצאות 9 אוניות קרב סובייטיות, 4 צוללות ו-9 ספינות סיוע. העובדות עצמן מבהירות, למי עניין חיוני בפרית התעלה, ולמי בהיפוכה. אבל מדוע צריך לדרוש מן האמריקנים שיגידו, כי הם חוסמיו של נתיב מים בין-לאומי, שבו מעוניינים שוב בגלל אינטרסים שלהם, גם עמים לא עוינים להם?

אך העיקר הוא, כי לשיחות עם ד"ר יארינג נלך מתוך אמינות ישראלית מעורערת עד היסוד; בעוד צפוי לנו בהן עימות, על הסוגיה המכרעת הטריטוריאלית, לא רק עם אויבינו אלא גם עם כל המעצמות.

מתך העתקת האופנה האמריקנית, חילקו גם אצלנו את העוסקים במדיניות ליונים ולנצים. לאחרונה, הורכב לנו יצור מעורב: יונץ. על משקל תערובת זו, ניתן לומר כי בעולם מתחילים, ברצינות, לחשוב על מושגים ישראליים חדשים, כגון הנלאו, או לאוהן. סו הסכנה.