לממשלה חדשה באמת בלי מפאי

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ו' תמוז התשכ"ג, 28 ביוני 1963
מתוך:
1,9
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, ירושלים. אישים - דוד בן-גוריון. מדיניות חוץ - יחסי ישראל-או"ם, יחסי ישראל-גרמניה. מדינות - ירדן, מצרים. ממשל - כנסת. בטחון - מרוץ חמוש
נאום בגין בכנסת עם השבעת ממשלת אשכול בה הוא מתייחס למשבר הטילים והמדענים הגרמניים במצרים, לתפקיד האופוזיציה בפרלמנט ובדמוקרטיה, לברית בין למצרים סוריה ועיראק והחשש מהשתלטות נאצר על ירדן, ולטבח הכורדים בעיראק. בגין מנתח את יתרונותיה של ישראל מבחינה בטחונית על שכנותיה.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אדוני היושב-ראש. "ירווח לה למדינה, וייטב לה לאומה. תרד השנאה והמשטמה, ויעלה הכבוד ההדדי. תיעלם הנקמנות והנטרנות ותקום יריבות, אף חריפה, אך הוגנת ומכובדת, יורחק הסילוף ותשגה האמת, יפחת פירוד הלבבות, ותעמיק הכרת האחדות. תודבר הצביעות ותעלה הכנות. יושם קץ לחנופה ביזנטינית, ואומץ-לב אזרחי וחירות המחשבה יבואו במקומה".
נדון בהתפתחות, לא בהתפטרות
ב- 28 במאי 1962, מעל במת הכנסת, הובעה תקווה כי כך יהיה לרגל התפטרות מסוימת. אני שב ומביע תקווה זו, אבל אף-על-פי שקיים הבדל בין הערכתו של ראש הממשלה, כוונתי למר לוי אשכול, לבין הערכתי אני, הריני מציע לכנסת לא לדון בהתפטרות, אלא בהתפתחות.
נעבור לסדר-היום, ונעלה לנגד עינינו את בעיות היסוד של האומה, בשטח המדיני, הצבאי והמשקי.
הפאן-ערביזם הריאקציוני
  מה על האיחוד הערבי המשולש, המרובע או המחומש? קראתי את הדברים שהשמיעו חברי הכנסת לפני שישה שבועות בקירוב, בדיון המדיני, עם פתיחת מושבה, שמתי לב כי רבים מהם אמרו שהאיחוד בין מצרים, סוריה ועיראק הוא בבחינת עובדה מוגמרת. כמה מהם אף הביעו דעה כי אפשר היה לראות ברכה באיחוד הזה, אלמלא כמובן, יחסו לישראל. כמה מהם אמרו שהוא כורח היסטורי ואין לעמוד בפני הקמתו.
סבור אני, שאם חברי כנסת אלה ישובו ויקראו את דבריהם, ישאלו את עצמם, האם לא מיהרו בדיאגנוזה או בפרוגנוזה מדינית. לעת-עתה אין האיחוד הזה, אפילו המשולש, קיים אלא על גבי הנייר, ולדעתי יש בכך ביטוי לאימפרסיוניזם מדיני ולקלות-דעת, אם אומרים שהאיחוד הערבי הוא בלתי-נמנע או שיש בו משהו מן הקידמה.
אין הוא בלתי-נמנע כלל. משער אני שהעמים של אמריקה הלטינית, מלבד ברזיל, יש ביניהם משותף בשפה, בדת, בתרבות ובמוצא במידה לא פחותה ואולי אפילו יותר גדולה מאשר לעמי ערב השונים. אף-על-פי-כן לא יעלה איש על דעתו לטעון שצריך להיכנע למישהו הטוען כי מכל הרפובליקות הלטינו-אמריקניות יש להקים גוש מדיני אחד ואחיד.
תנועות אלה, הפאניסטיות, ידועות בתולדות האנושות. פאן-סלאביזם; פאן-גרמניזם; כולן התעטפו בסיסמאות של איחוד וקידמה, ונתברר שהן משתמשות בהן כדי להדביר עמים ולכבוש ארצות לא להן. כזה הוא גם אופיו של הפאן-ערביזם, גם אם הוא משמיע סיסמאות של איחוד וסוציאליזם, הרי זוהי תנועה ריאקציונית ביסודה. ובמיוחד, כמובן, כלפינו, לא תיתכן שום קידמה, אם לצדה מתנוססת סיסמה של השמדת ישראל או הכחדת יהודים. נתבונן באמצעים שהם משתמשים בהם כדי להשיג את המטרה הפאן-ערבית. הרי הם: כוח-הזרוע, פגיון, כדור, חתירה, השתלטות.
אנו רואים לנגד עינינו ריכוז של דיביזיות של מצרים בתימן בנסיון להשמיד שבטים שלמים כדי להחזיק בחלק מן הארץ הרחוקה ההיא.
אנו רואים את אשר מתרחש בארם-נהריים, בחלק הארץ ששם קיים וחי המיעוט הכורדי, שגם עליו הורמה, חרב ההשמדה.
  הטבח בעיראק 
יורשה לי, אדוני היושב-ראש, להפסיק לרגע את הניתוח של בעיה מדינית זו, הנוגעת קודם כל אלינו, כדי לומר מלים מספר על הסכנה של ביצוע פשע של השמדת עם בעיראק. סבור אני שעמנו חייב להראות עניין ורגישות לגבי מה שקורה למיעוט לאומי העומד על זכויותיו, ונגדו משלחים אווירונים, טנקים ותותחים, וממטירים על כפרים ובהם אוכלוסין אזרחיים, אנשים, נשים וטף, אש וגפרית כדי להשמיד אותם מתחת שמי השם. אני סובר שהממשלה הישנה, בראשותו של ראש ממשלה חדש, חייבת לתת את דעתה לבעיה מיוחדת זאת. אמנם במהותה היא בין-לאומית; מבחינה מוסרית היא לאומית. אמנם היא קמה והייתה בארץ אשר בינה לבינינו אין גבול, אבל ביחס לבעיות אלו בכלל אין קיימים גבולות. משום כך, לדעתנו, חייבת הממשלה ליזום, יחד עם עמים אחרים, פניה לדעת-הקהל העולמית, וכן לארגון האומות המאוחדות, כדי לנסות לשים קץ לאותו פשע של השמדת עם המתפתח לנגד עינינו בעיראק.
יש לכך תקדימים. בשנות הארבעים, נוכח מלחמה פנימית, שלח ארגון האומות המאוחדות ועדה מיוחדת ליוון. לפני שבועות מספר יצאה ועדת האו"ם לתימן. סבור אני שמן ההגיון ומן הצדק שגם לעיראק תישלח ועדה בין-לאומית, כדי שתעמוד מקרוב על החומרה שבשפך-דם של אוכלוסייה אזרחית, רק משום שהיא עומדת על זכותה לאוטונומיה לאומית. העובדה שממשלת בגדד בשעתה כבר הכירה בזכותו של המיעוט הכורדי לאוטונומיה לאומית, היא עצמה אומרת שהתנגדותו של המיעוט הכורדי לשלטונות של הרוב העיראקי הערבי צודקת לחלוטין. משום כך חייבת האנושות התרבותית להתערב בעוד מועד, לפני שאותו פשע של השמדת עם יבוצע.
הסכנה והזכות
על אף הערעור, שאולי הוא זמני, בפדרציה המשולשת המצרית-עיראקית-סורית, לא חלפה כלל הסכנה של השתלטות מצרים, בעקיפין או במישרין, על-ידי בקשה מבית כביכול או על-ידי השתלטות מבחוץ, בכוח-זרוע גלוי או על-ידי חתרנות סודית, על חלק של ארץ ישראל הקרוי "ירדן". סבורני שחובתנו לומר גם היום, מאחר שיודעים אנו כי שינוי חמור זה במצבנו עלול להתרחש, להלכה, כל יום - גם אם יידחה עלינו לזכור שהוא עלול להתרחש - חובתנו לומר אפוא שמדינת ישראל לא תוכל בשום פנים ואופן לסבול את הצבת התותחים המצרים על חומות ירושלים, או בלבה של הארץ בדרך-המלך הישנה בין עיר הבירה לשפלה, או קילומטרים מספר מנתניה.
אמנם כן, מבחינת זכותנו על ארץ אבותינו השלמה אין שום הבדל בין שלטונה של הכת החוסיינית בחלק המזרחי של ארץ ישראל לבין השתלטות של כל כוח זר אחר עליו. אנחנו מאמינים לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות. איש לא יוכל בהגיון לשכנע את רעהו כי יש לנו זכות על רמלה משום שכבשנוה, ואין לנו זכות על העיר העתיקה משום שלא הצלחנו, אף-על-פי שיכולנו, לפני חמש-עשרה שנה, לקרוא לה דרור. אולם גם אם אין שום הבדל מבחינת הזכות בין שני המצבים, עליהם דיברתי, הרי תמיד התבוננו בעיניים פקוחות מבחינת קיום האומה, בטחונה ועתידה, בהתפתחות מסביבנו, וברור לנו כי לו הייתה מצרים משתלטת בדרך כל-שהיא על החלק המזרחי של ארץ ישראל הקרוי ירדן, הרי מבחינת עתידה של מדינת ישראל היה חל מפנה מכריע, גורלי; ולכן חובה עלינו לומר גם היום, לבל תחזור השגיאה שנעשתה בשנת 1956, כי מדינת ישראל לא תוכל בשום פנים ואופן לסבול התפתחות כזאת, משום שבנפשנו הדבר.
נשק מקובל ונשק בלתי מקובל
בעברי מבעיה מדינית זו לבעיה צבאית, הריני מסב את תשומת-לבה של הכנסת להודעות החוזרות והנשנות בימים האחרונים, לפיהן כביכול צפויה למדינת ישראל ולביטחונה הסכנה האמיתית מנשק הקרוי קונבנציונלי. ללמדך כי מנשק בלתי-קונבנציונלי אין צפויה לנו סכנה אמיתית. או, במלים אחרות, אין צפויה לנו סכנה כלל.
עלי לומר, בכל הכרת האמת והאחריות, כי אם תתקבל קונצפציה אסטרטגית זו, אנו עלולים להוליך את העם לקראת אסון. אם ישאל אדם, מאיזה סוג נשק צפויה לנו סכנה, מזה הקרוי מקובל או מזה ששמו בלתי-שגרתי, תהיה שאלה זו חסרת יסוד. האמת הפשוטה היא, שצפויה למדינתנו סכנה מכל נשק הניתן בידי האויב. והסיבה היא: האויב בתור שכזה, בהכרזותיו ובמעשיו ובמהותו ותכניותיו הוא תקפן.
לאחר הקמת הפדרציה, שעדיין לא הייתה למעשה, היו הפגנות בחלק ההוא של ארץ ישראל, ו,,אל גומהוריה", שהוא עיתון רשמי של ממשלת מצרים, שיבח את ההפגנות ואמר במפורש באזני העולם כולו ש"הקמת הפדרציה היא צעד ראשון להשמדת ישראל". אם מדינה, באופן הרשמי ביותר, מכריזה על כוונה כזו, הרי לא צריך לשאול מה הנשק הניתן לה: קונבנציונאלי, בלתי-קונבנציונאלי; התקפתי או הגנתי. כל נשק עלול לשמש בידם לנסיון תוקפנות והכחדה המונית. אפילו הנשק הקרוי הגנתי, בידי האויב שלנו, סכנה הוא לנו.
אנטוני אידן, בספרו ,,מול פני הדיקטטורים", מגלה שבשנות השלושים הוציאה גרמניה סכומים ענקיים כדי לייצר במהירות האפשרית תותחים נגד אווירונים. זהו דוקא נשק, מבחינה טכנית,  הגנתי מובהק. האם גרמניה הנאצית של הימים ההם רכשה וייצרה את התותחים להגנת עריה, משום שחששה להתקפה אנגלית, צרפתית, רוסית, אמריקנית? כל איש יודע: המאמץ הזה לרכוש את התותחים נגד האווירונים היה חלק של הכנות התקפה. סבור אני כי לו אנחנו היינו שומעים שנאצר ייצר או רכש טילים נגד טנקים או טילים נגד אווירונים - ושניהם יש להם אופי של נשק הגנתי מובהק -היינו צריכים לגלות חרדה רבה. פירוש הדבר, ומכל מקום כך עלול להיות: הוא מתכונן לא בעתיד רחוק להתקיף את מדינת ישראל.
על אחת כמה וכמה כשהוא מקבל נשק התקפתי, כלומר מפציצים, אניות-קרב וכדומה. לכן אני מציע שכל  הבית, ללא הבדל סיעות, יתפטר פעם לתמיר מוויכוח-סרק הזה – איזה הוא סוג הנשק שממנו צפויה לנו סכנה, קונבנציונאלי או לא-קונבנציונאלי, התקפתי או הגנתי. על-פי השכל והגיון והניסיון עלינו להסכים שבתת נשק בידי האויב קמה סכנה למדינת ישראל, לביטחונה ולעתידה - נשק מכל סוג שהוא.
אבל אם תשאל מה הסכנה היותר גדולה לנו ולעתידנו, האם מנשק קונבנציונאלי או מנשק בלתי-קונבנציונאלי - לדעתי, אין ספק ביחס לתשובה. סכנה הרבה יותר חמורה לעתידנו, לביטחוננו ולקיומנו צפויה לנו מן הנשק הקרוי בלתי-קונבנציונאלי. לעולם לא יאמר שום משקיף בעולם, בין המעצמות הגדולות, שלא צפויה להן סכנה מנשק בלתי-קונבנציונאלי. הן אומרות: דרוש לנו הנשק הקונבנציונאלי משום שאנו מניחים - ובמידה רבה של צדק - שלא יהיה כלל שימוש בנשק הבלתי-קונבנציונאלי בגלל המורא שהוא מפיל על כל הצדדים, בגלל חיתתו האיומה, הדמיונית, שהוא נושא עמו למקרה של השימוש בו.
האם אנחנו יכולים לומר באותה מידה של השערה או בטחה שלא יהיה שימוש בנשק בלתי-קונבנציונאלי בידי אויבינו נגדנו?
היתה זו הרפתקנות מדינית וצבאית איומה לו כך היינו מניחים. על אף הכל, הוקם קו טלפון ישיר בין הבית הלבן לבין הקרמלין, לבל תפרוץ מלחמה בנשק בלתי-קונבנציונלי בדרך המקרה. האם אנחנו יכולים לקוות לקו טלפון ישיר כזה בין ירושלים לבין קהיר? האם אנחנו יכולים לסמוך על השקול של נאצר או של עאמר, כפי שמר קנדי סומך אפילו על שיקולו של כרושצ'וב, או כרושצ'וב על אחריותו של מר קנדי, או מקמילן וגנרל דה-גול על שקוליהם של השניים הראשונים, שלא יופעל אותו נשק שבעקבות הפעלתו עלולים להיות מושמדים עשרות ומאות מיליוני אנשים?
האם אנחנו יכולים לסמוך על אותה מידת שקול ביחס לנאצר או עאמר, או כל שליט או מפקד ערבי שיכולים לבוא במקומם, מבחינת גירוי היצר להפעיל נשק כזה המיועד להשמדת המונים נגד מדינת-ישראל, אפילו אם יחשוש או יחשוב על נשק תגמול מרתיע?
כי זאת לדעת: נגד אותו נשק בלתי-קונבנציונלי, טילים וראשי חץ לסוגיהם, אין לעת עתה גם בעולם הגדול - ולכן לא אגלה שום סוד אם אומר שאין גם בידינו - נשק הגנה מונע, כמו שקיים ויהיה קיים ביחס לנשק קונבנציונלי, אווירון נגד אווירון; טנק נגד טנק; צוללת נגד צוללת; מכונת ירייה נגד מכונת ירייה. ואפילו אם נעמיד את כל הכלים לצידנו במספר יחיד, ואת אותם הכלים במספר רבים מן הצד השני - לא אבדה תקוותנו.
לעומת זאת, נגד אותו נשק הכרוך בשילוח טילים, עם ראשי חץ למיניהם, ולאו דווקא של אטום ומימן אלא גם חימיים (כך במקור – ד.ב), וגם רדיו-אקטיביים, אין לעת עתה נשק הגנה מונע את הפעלתם ואת להפלתם. יש רק, ייתכן שיהיה - אני בטוח שעלינו לעשות כל מאמץ כדי שיהיה - נשק תגמול מרתיע. על זה נתקיים.
אבל אני חוזר ושואל: אם על אותו שיווי-משקל של האימים קיים העולם כולו, בבחינת תולה ארץ על בלימה, כלומר: לא על בלי-מה, אלא על בלימה (במקור מודגש) של שימוש בנשק בלת -קונבנציונאלי, הרי ביחסים בינינו לבין אויבינו אותה מידת שיקול דעת לא תיתכן שתהיה קיימת. לכן הסכנה הגדולה יותר היא מן הנשק הבלתי קונבנציונלי.
צבאות ערב לא יוכלו לשבור את צבאנו
נניח שאויבינו יוצאים נגדנו להתקפה בכל הנשק הקונבנציונלי שיש ברשותם, על חילותיהם וצבאותיהם. לעולם לא יוכלו לשבור אותנו. וכאשר אני אומר את הדברים האלה בשלוות-נפש מוחלטת, איני מדבר מיסטיקה. בוודאי, מעל לכל קיים הגורם של רוח האדם החופשי, ונוכחנו לדעת בדורנו זה שאין לך כוח גדול יותר - ואין זו מליצה, זו מציאות, - מאשר רוחו של האדם החופשי הנלחם על צדקתו, מאשר רוחו של בן-החורין העומד על זכותו, הנלחם על כבודו, על חירותו, על חיי רעייתו וילדיו הקטנים.
אבל אין זו רק שאלה של רוח. יש גם עובדות ויש גם מספרים. צבאות ערב, אדוני היושב-ראש, הם צבאות פרופסיונליים, וכאלה יהיו עוד שנים רבות, משום שהמשטרים בארצות אלה הם דיקטטוריים ושליטיהן אינם מעיזים להקים חיל אזרחים, פן האזרחים שלמדו נשק או המחזיקים בו יקומו עליהם להפילם.
שנית, לעולם לא יוכלו מדינות ערב לשלח נגדנו לחזית את כל צבאותיהם בבת-אחת, כי תמיד יש להם ותהיינה להם בעיות ביטחון פנימיות. בעיראק - אפשרות של התקוממות כורדית; בסוריה - אפשרות של הפיכה מבית; הוא הדין למצרים, הוא הדין לכל מדינות ערב, מתימן ועד אלז'יר (כך במקור – ד.ב). הם לא יוכלו לעולם אלא לשלח נגדנו חלק מצבאותיהם. ואילו אצלנו קיים חיל אזרחים; כושר הגיוס שלנו עולה על עשרה אחוזים, ותודות לרוח, למספרים ולכוח העומד לרשותנו, נוכל תמיד לשבור את התוקפנות של צבאות ערב.
אין לומר, לאחר ניתוח הגיוני זה, כי אין סכנה בהתקפה זו. בכל מערכה יש סכנה; כל מלחמה היא אכזרית ואיומה, אבל אין לנו כלל לחשוש  מפני התקפה כזו מבחינת קיום האומה, בטחונה ועתידה.
לא כן ביחס לשימוש אפשרי בנשק בלתי-קונבנציונאלי. לו חס וחלילה היה שימוש בו, או אם באחד הימים יהיה שימוש בו, עלול לקרות - וחובתנו לומר זאת בגלוי לעמנו, לא להשלותו ולא להטעותו - שפך דמים נורא בגלל ריכוז האוכלוסין ובגלל האופי המיוחד של אותו נשק שנועד, כפי שאמרה שרת החוץ, להשמדת החי. וודאי, לא אנחנו נזרע אימים בקרב עמנו; לא אנחנו נעשה את אשר נעשה במחצית השניה של חודש מרץ. אנחנו תמיד נקרא לעמנו: גם מפני סכנה זו אין להיבהל. עמוד נעמוד. לא ישמידונו. מי שירים ידו להשמיד אותנו, הוא שיושמד, ואנחנו נחיה במולדתנו. זו ארצנו, כאן נחיה. אם יהיה צורך, נעמוד בכל הכוח נגד כל סכנה, ואין שום סיבה לבהלה.
אולם אין גם סיבה להסתרת דברים והאמת. אסור להסתירם. מערכה כזו, אם תיפתח באחד הימים תוך שימוש בנשק בלתי-קונבנציונאלי, עלולה לגרום לנו אבידות בנפש שכמותן לא ידענו בכל המערכות הקודמות בארץ ישראל. ולנו, אדוני היושב-ראש, אין הרבה דם לשפוך. זו הסכנה.
אחריותה של גרמניה וצביעותה
כאשר אנחנו באים, לאחר הניתוח הזה, לשאול איך התרחש הדבר הזה עלינו, הרי בהתאם לאמת נאמר שהכלים האלה, הנועדים להכחדת המונים, נתנה גרמניה בידי מצרים. לא צריך עוד להתפלסף: גרמנים, הגרמנים. צריך לומר בפשטות: גרמניה. היום אין עוד ספק כלשהו בכך שממשלת גרמניה ידעה מלכתחילה על יציאתם של מדעניה למצרים; בוודאי בדיעבד ידעה על פעולתם שם; בוודאי יודעת היא עליהם מאז נתקבלה ההחלטה המפורסמת של הכנסת ב-20 במרץ,  ועדיין לא עשתה ממשלת גרמניה שום דבר כדי להרחיק את האזרחים הגרמניים, את המומחים לכלי השמדה, מארץ מצרים.
לפני מספר שבועות נתבשרנו ששלוש מפלגות בפרלמנט הגרמני הגישו הצעת חוק פרטית, שאם תהיה לחוק, יידרש רשיון לכל מדען מטעם הממשלה הפדראלית רפובליקאנית אם ירצה לפעול בשטח המדע המלחמתי מחוץ לגרמניה.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יורשה לי לומר בלי שום הקדמות: לפי הערכתנו זה מעשה צביעות. בוודאי בימים עברו, כאשר כולנו היינו ציונים צעירים, היינו מתרשמים מאוד מפרסום איגרת קטנה ב"טיימס" הלונדוני נגד המדיניות הרשמית של הוויטהול. חשבנו שהנה מכתב זה, עליו חתומים אנשים חשובים, ישנה את כל המדיניות הרשמית הבריטית כלפי ארץ ישראל והעם היהודי. הימים ההם של תמימות ועיוורון חלפו לבלי שוב. מאז ארבע-עשרה שנה גם לנו יש פרלמנט, ואנו יודעים דרכי חקיקה. כולנו יודעים, כי אם רוצה הממשלה שיתקבל חוק, היא עושה דבר פשוט - היא מציעה אותו. הרי לממשלה יש תמיד רוב. אחרת היא אינה כולה להיות ממשלה כהלכה. הממשלה מהווה את התמצית של התמיכה המדינית של הרוב בבית-הנבחרים. פירוש הדבר שאם היא מחליטה להגיש הצעת חוק, היא מניחה שהרוב יתמוך בה. מדוע אפוא הממשלה הגרמנית לא הגישה הצעת חוק זה?
שנית, הן האופוזיציה בפרלמנט הגרמני תומכת באותה הצעת חוק. על הממשלה נמנות שתי מפלגות: הנוצרים-דמוקרטים ואלה הקרויים ליברלים. האופוזיציה היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. היא אמרה: אנו בעד קבלת חוק זה. האיך אנו יודעים מניסיוננו הפרלמנטרי, שאם ממשלה רוצה בקבלת חוק, והאופוזיציה אינה מתנגדת, אלא נהפוך הוא, תומכת בו, - לא יעברו מספר ימים והצעת החוק תהיה לחוק מחייב? מדוע אפוא הוגשה הצעת חוק פרטית שאפילו לא הגיעה עדיין לכלל דיון? מדוע כבר קמו חילוקי-דעות בין שתי המפלגות על הצעת חוק פחות חריפה או יותר חריפה, ובינתיים אין אפילו דיון על זו הקרויה פחות חריפה?
אילו הממשלה הגרמנית רצתה להרחיק את מדעניה ממצרים, היא היתה עושה זאת גם בלי חוק. אבל אפילו דרוש לה חוק, היא היתה יכולה להשיג אותו בבונדסטאג, אם לא ב- 24 שעות הרי במשך ימים ספורים. העובדה שהיא נתנה למפלגות להגיש הצעת חוק באורח הקרוי בלשון הפרלמנטרית "פרטי", מוכיחה שממשלת גרמניה, בודאי לעת-עתה, כלל אינה מעונינת בקבלת החוק, או למעשה בהרחקת המדענים הגרמניים מארץ מצרים. בינתיים, נזכור, הם יושבים שם. הם עובדים יומם ולילה בשביל מכונת ההשמדה הנאצרית. הם מייצרים, כפי שנתגלה לנו בבאזל ולא במדינת ישראל, קרוב ל 900 טילים. הם משתדלים להשיג בשבילם ראשי חץ בלתי-קונבנציונאליים.
קלות דעת והשתקה רשמית
  היתה, זו קלות-דעת שקשה, שלא לקרוא לה נפשעת, כאשר יום לאחר הגילויים בבאזל, ממקורות ,,מהימנים" - מר פרס - נמסר לעיתונות שאותה עסקה שיוקליק ניסה לעשות אותה, לא יצאה לפועל, ואנו יודעים כביכול שאין קובלט למצרים. איך אתם יודעים שאין? היום אין זה סוד, כי כאשר נאצר העלה ב- 21 ביולי את שני הטילים - פרי המוח ומדע ההשמדה הגרמניים - לא ידעתם שהוא נמצא כבר בשלב כזה של פיתוח טילים. הופתעתם לא על-ידי עצם העובדה שנאצר עוסק בייצור טילים, אלא בתאריך בו כבר היה מסוגל להעלותם השמיימה.
אחרי ניסיון כזה, תאמרו לעמנו בביטחון, בעוורון, בקלות-דעת כזאת, שאתם בטוחים שלנאצר אין קובלט, רק משום שלפני שנה ומחצית השנה, על-פי האינפורמציה שלכם, העסקה ההיא לא יצאה לפועל ? מאז חלפו חודשים רבים; ידוע לכם שהוא עושה ניסיון להשיג ראשי חץ בלתי-מקובלים ואינו מסתפק בהרכבת חומרי נפץ רגילים על אותם 900 טילים המיוצרים בשבילו על-ידי מומחים גרמניים. ואתם אמרתם לנו ולעולם כולו, בעצם המערכה נגד אותו שיתוף פעולה נאצרי-גרמני נפשע נגד עמנו ונגד ילדינו, שאתם בטוחים שאין? איך אפשר עוד יותר לגרום נזק לבטחון האומה? איך אפשר עוד יותר לנסות להשלות ולהטעות אותנו ואת כל אלה שבאוזניהם השמענו את הקריאה: עזרו לנו, על-ידי הפעלת דעת-קהל, להרחיק סכנה זו משכנותנו?
אך אין זו הפעם הראשונה שאתם משלים, מטעים ומשתיקים עניין חמור זה. ב- 22 ביולי 1962, יום לאחר שנאצר העלה את שני הטילים שלו, שכינה אותם "כובש" ו"מנצח", פרסם הכתב הצבאי של "ג'רוסלם פוסט" - ויש לי הרושם שבין אותו כתב ובין מר פרס יש קשר לאו דווקא רחוק כרחוק מזרח ממערב - את הדברים הבאים: ,,בנובמבר אשתקד (כלומר בנובמבר 1961) כבר היה ידוע פה, בישראל, כי מצרים הגיעה לשלב מתקדם יותר של פיתוח טילים, בעיקר בעזרתה של קבוצת מומחים גרמניים. ידוע פה כי חלקים חשובים של הטיל המצרי נשלחו למצרים מגרמניה".
הנה הודעה רשמית מוסמכת ומהימנה. כבר בנובמבר 1961 ידעתם במה שקרוי צמרת הביטחון:
א. כי קבוצת מדענים גרמניים עוסקת בייצור טילים בשביל נאצר.
ב. שאפילו חלקים חשובים הדרושים לו להרכבת הטיל נשלחו מגרמניה למצרים.
אני רוצה לשאול היום הזה את הכנסת כולה, ללא הבדל סיעה: מה קרה בין נובמבר 1961 לנובמבר 1962? מדוע במשך שנה תמימה לא הבאתם את העניין לא לפני ועדת החוץ והביטחון, לא לפני הכנסת, לא לפני דעת הקהל בישראל, לא לפני דעת קהל העולמית? אם תטענו שאתם הייתם משוכנעים, שאסור להביא את הבעיה הזאת לפני דעות קהל אלו, למה הבאתם אותה - ובאיזו זעקה, לא רק לאומית אלא גם עולמית - במרץ 1963?
אחת מן השתיים. אם טובה, רצויה והכרחית היתה המערכה הפומבית הזאת באביב 1963, הרי עוד יותר רצויה ועוד יותר הכרחית היתה היא בנובמבר 1961, כאשר קבוצת המדענים הגרמניים רק החלה במלאכת הכנת כלי ההשמדה, כאשר מערכה זו עוד היתה עשויה להפריע למלאכתם הנפשעת והטמאה? למה המתנתם שנה ומחצית השנה? הן בינתיים עסקו במלאכתם והתקדמו עד 21 ביולי ומעבר לו עד עצם היום הזה גם בייצור הטילים וגם בחיפוש ראשי חץ בלתי-קונבנציונליים. השתקה זו, מחדל זה, והכרוך בהם - היש להם אח ומשל בתולדות העמים? עליכם להשיב.
בין נובמבר 19662 לבין מרץ 1963
עתה אציג שאלות פשוטות הבאות מן השכל הישר. מדוע ב- 13 בנובמבר 1962, כאשר אנו הצענו לכם לקבל החלטה לאמור: ,,ייצור טילי התקפה והצבתם על-ידי מצרים, המקיימת מצב מלחמה עם ישראל, הוא איום ישיר על בטחונה של מדינת ישראל ואוכלוסייתה" - דחיתם את ההצעה. רעה היא היתה בעיניכם. ומדוע ב- 20 במרץ 1963 אנו הצענו ואתם כולכם החלטתם לאמור: "הכנסת קובעת כי פעולתם של מדענים ומומחים גרמניים, העושים במצרים בייצור נשק השמדה נגד ישראל מהווה סכנה חמורה לביטחון ישראל ואוכלוסייתה?"
השכל הישר, אם מצוי הוא בבית הזה - יופיע, ומיד, וישיב: מדוע בנובמבר הייתה ההחלטה ההיא אסורה, בלתי-אחראית, ומדוע במרץ 1963 אותה ההחלטה עצמה, בתוכנה אם לא בניסוחה, הייתה רבת אחריות, הכרחית ורצויה?
מדוע, כשאמרנו לכם ב- 13 בנובמבר לאמור: "עוד לא איחרנו את המועד; צריך לסלק את המומחים האלה ממצרים וצריך לתבוע את סילוקם גם מהממשלה האחראית להימצאותם שם וגם מהמעצמות שאף הן שילמו בדם רב כדי להדביר את חיית הטרף הנאצית" - דברינו אלה נתקלו מצדכם בלגלוג והחלטתם לעבור עליהם לסדר היום, ומדוע ב- 20 במרץ 1963 הצענו אנו, ואתם כולכם הסכמתם, לאמור: ,,העם הגרמני לא יוכל לפטור עצמו מאחריות להמשכתה של פעילות נפשעת זו; מחובתה של ממשלת גרמניה להפסיק לאלתר פעילות מסוכנת זו מצד אזרחיה, ולאחוז בכל האמצעים הדרושים למניעת שיתוף פעולה זה עם ממשלת מצרים". ההגיון, אם הוא ישנו בבית הזה - יעלה וישיב לשאלה: מדוע הדברים שהוצעו ב- 13 בנובמבר צריך היה לדחות אותם, ואותם הדברים - בתוכנם, אם לא בניסוחם - ב- 20 במארס 1963 צריך היה לאמץ אותם?
מדוע, כשהצענו לכם לאמור: ,,הכנסת מטילה על הממשלה לנקוט צעדים נאותים כדי להביא במהירות האפשרית לידי הפסקת פעולתם והרחקתם ממצרים של המהנדסים והטכנאים הגרמניים המסייעים זה זמן ממושך בהקמת מפעל הטילים המצריים" - דחיתם הצעתנו זו, וברוגז רב; ומדוע ב- 20 במרץ 1963 אנו הצענו ואתם קיבלתם, לאמור ,,הכנסת קוראת אל דעת-הקהל הנאורה בעולם להפעיל בלא דיחוי את השפעתה כדי להפסיק את הפעילות הזאת של המומחים הגרמניים, שמטרתה להעמיד בסכנת השמדה את ישראל בה התקבצה שארית הפליטה של עמנו, ניצולי השואה הנאצית"?
אם יש בפיכם תשובה הגיונית לשאלה, מדוע אותם הדברים עצמם לפני שמונה חודשים היו פסולים לחלוטין ואילו לפני ארבעה חודשים נעשו טובים ואחראים - אנא, תנו את התשובה, הזאת.
מבחן מיוחד לממשלה
אולם, אדוני יושב-ראש, די לנו בהוכחות. קראתי שכאשר שאלו את ראש הממשלה מר לוי אשכול: האם הוא חושב שממשלתו תמשיך ביחס לגרמניה בקו המדיניות של קודמו - אני מציע לראש הממשלה להפסיק לחדול לחשוב בייחוד בעניין זה. לא רק בגלל הסיסמה המפורסמת של דקרט. "Cogito, ergo sum" (אני רואה שראש הממשלה יודע את ההמשך) - אלא בגלל חשיבות העניין. 
קריאה: אומרים Dubito, ergo sum

חבר הכנסת כהן, אם אני ארצה לעשות אתך ועם מר לוי אשכול סימפוזיון על דקרט - לא עכשיו. אני מציע לו לשוב ולחשוב, בגלל חשיבות הענין.
המדענים האלה מוסיפים לעבוד נגד עמנו וקיומו. הם לא הורחקו. הצעת החוק הפרטית בגרמניה - לא הייתה לעת-עתה לחוק מחייב. שום פעולתם לא נעשתה נגד הימצאותם ופעילותם הנפשעת. אני רוצה איפוא לומר לראש הממשלה החדש, השלישי מאז קמה מדינת ישראל: מבחינתנו אמנם תיבחן ממשלתו על-פי ענינים שהם בבחינת שלמות. אבל בתקופה הקרובה היא תיבחן קודם כל לגבי עניין זה. אני רוצה דווקא להביע מידה של סיפוק על כך שראש הממשלה, כששאלו אותו אם ימשיך בעניין זה בקו קודמו, לא השיב מיד "הן". בהיסוס שלו, בהודאה שברגע זה כבר פסק מלחשוב - יש משהו שאני מוכן לברך עליו. אבל זה איננו מספיק. צריך לפעול, אדוני ראש הממשלה, ובתקיפות, ובמהירות, במרץ רב ובנאמנות להחלטת הכנסת, שאמנם אנו יזמנו את הדיון סביבה ואפילו את הצעת הניסוח שלה בעיקרה הבאנו, אבל היא החלטת הכנסת כולה, היא מחייבת אתכם לא פחות מאשר אותנו, ואסור לשבור אותה, אסור לפעול נגדה. משום שרצונו הריבוני של עם חפשי, אדוני היושב-ראש, איננו מתבטא ברצונו של יחיד, זה או אחר. הוא מוצא את ביטויו פה, בבית הזה. ואם הבית הזה
סגן שר הבטחון ש. פרס: זה חל גם עליך.
עוד מעט אגיע אליך, מר פרס, אל תגרה אותי.
אם הבית הזה מקבל החלטה, אפילו ברוב רגיל, על אחת כמה וכמה כמעט פה אחד, ללא התנגדות - זה הביטוי לרצונו הריבוני של עמנו. ובהתאם לכך אתם צריכים לפעול.
אם תפעלו כך - כשם שנתנו ידנו להחלטת הכנסת, כך ניתן ידנו לפעולת הממשלה בענין גורלי זה. אם לא תפעלו כך; אם תוסיפו להחריש ולהשתיק ולהטעות את העם, לאמור: זאת בכלל אינה סכנה, כפי שנאמר - אמנם אורח גרמני אמר זאת, אבל בנוכחותו של סגן שר הביטחון דאז, והוא - סגן שר הביטחון - לא קם ולא מוחה בידו; ישב לידו והחריש. וכאשר העם בישראל והעולם כולו, בנוכחותו של סגן שר הביטחון, שומע שאלה הם מדענים מיושנים; "אלטע זאכן" הם מייצרים בשביל מצרים; אין בכלל סכנה מזה. הזהרו מפני קלות-דעת זו, הזהרו מפני הטעיית העם. על-ידי השתקה והחרשה והפניית תשומת-הלב מסכנה אמיתית לבריאותו ולחייו של כל ילד בישראל - אתם עלולים להמיט עלינו אסון. אם חס וחלילה תפעלו בניגוד להחלטת הכנסת - נסיק מכך מסקנות פרלמנטריות. אנו נדרוש מכם אז שנלך כולנו אל העם בענין גורלי זה. זה איננו "issue" מן העניינים העומדים על הפרק; זוהי בעיה שאכן בנפשנו היא - ונציע הצעת חוק להתפזרות הכנסת ולקיום בחירות