למה עוד תחכו?
קול ציון הלוחמת
למה עוד תחכו?
הנה פרי "הדיפלומטיה" שלכם; הנה תוצאות "ההפוגה".
התעלמתם מן הטירור הבריטי. מנעילת השערים מגירוש המעפילים המתמיד, מן הספר הלבן הקיים והשריר. ממזימות החיסול. הפסקתם את המלחמה במישטר האימים, ייזמתם הצעת חלוקה; הלכתם לונדונה; ניהלתם סחר באדמת המולדת וקיבלתם - את תכנית-בווין[1]: לא "עצמאות", לא סוכנות, לא עליה, לא התיישבות, לא מאה אלף -
גיטו!
גיטו בתוך מדינה עברית-ערבית, שגורלו ייחתך ביום הקמתו.
עתה הנכם טוענים, כי תכנית-החיסול "החדשה" היא אכזבה ועלבון לכם.
אך אתם אשמים!
אתם, שחרדתם יותר "למעמדכם" מאשר לעתיד האומה, ומשום כך גם את העתיד הפקרתם, וגם את מעמדכם איבדתם. אתם, שהבטחתם למשעבד "שקט", שהחדרתם בלבו את התקוה, כי לא תהיה עוד התנגדות עברית, ואם תהיה, הרי תחוסל בידיכם אתם. אתם שנגררתם אחרי המשחק השטני של האויב והפכתם כדור-משחק בידיו - אתם המכתם על עצמכם את החרפה הכפולה.
בירושלים מעיזים לדרוש מכם, כי תהיו לסוכני הבולשת; ובלונדון מעיזים להציע לכם את תכנית בווין לדיון ולעיון.
אין זו תכנית סופית, אומרים המשעבדים הערמומיים. כמובן. הם עוד יציעו לכם עשרות תכניות. אך המגמה תהיה תמיד אחת: לסתום את הגולל על שאיפת החופש העברית ולהרוויח זמן, כאשר אנו מאבדים דם.
העוד תוסיפו להיגרר אחריהם?
אנו פונים אל המוני העם והנוער: שימו קץ לחרפה! עיניכם הרואות, שכל אזהרותינו התגשמו, והעם הועמד על עברי פי-פחת. הכי לכליאתנו הפיסית בגיטו תחכו? וכי יהיה גורלנו כגורל גיטו ורשה?
אל יפחידוכם באימת "המצב הצבאי". המצב הצבאי יביא סבל. אך לא שאלה של סבל לפנינו, כי אם שאלה של חיים ומוות - לאחינו בגולה ולנו ולבנינו - לעם כולו.
והעם הבוחר בחיים ולא במוות, בחרות ולא בעבדות, במולדת ולא בגיטו - קורא לכל בניו:
לדגל, למרי, למלחמה, לנשק!
שודר בכ"ב בשבט תש"ז
[1] על פי תכנית "חדשה" זו תחולק ארץ-ישראל לאזורים, ערבי ויהודי, תחת נאמנות בריטית, ל"תקופת מעבר'' עד הקמת "פלשתינה העצמאית". עם הגשמת התכנית היה מתבטל מעמדה של הסוכנות היהודית וסמכויותיה היו עוברות לידי הנציב הבריטי, שהיה מחליט, לפי ראות עיניו, בענייני העליה לתוך "האזור היהודי''.
