ללמד בני ישראל זכות

מאמר עיתון: ארץ ישראל
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט"ו אדר התשל"ב, 1 במרץ 1972
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, הגנה, המנדט הבריטי, לח"י, עולי הגרדום. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. מדיניות חוץ - דיפלומטיה, יסודות מדיניות החוץ. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). חינוך - נוער, ערכים בחינוך
בנאום שנושא בגין בסימפוזיון של ועד ההורים המרכזי בתל אביב, הוא מסביר כי יש ללמוד מן ההסטוריה הרחוקה, ומן ההסטוריה הקרובה, שאנחנו שותפים ליצורה. כמו כן בגין טוען כי יש ללמד את שחרור ועצמאות המדינה כפי שהיה, כולל פעולת כל המחתרות שהיו שותפות בפעולה, ומבדיל בין מלחמת שחרור - מעול שלטון זר, לבין מלחמת העצמאות מפני המתנגדים לעצמאותו המוכרזת של המדינה. בגין מסיים בהתיחסות ללימוד השואה ומסביר כי יש להבין כי יש גלגל חוזר של גבורה ותקומה ושעבוד, ועל התלמידים ללמוד כדי להמנע מהאבדן ברמת האפשר.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

הערב עלינו להבחין בין עבר רחוק שעליו אנחנו לומדים מן העט ומן האת, מן הכתובים ומן חפירות, לבין העבר הקרוב אשר אנחנו לא רק עדים לו אלא הננו בין יוצריו. באשר לעבר הרחוק כל המקורות עומדים לרשותנו. האת מוסיף ומוכיח את האמת שנכתבה בימי קדם. כל חפירה ארכיאולוגית נוספת באה להוכיח את האמת אשר בכתוב. בוודאי התנ"ך עומד לרשותו של כל צעיר עברי. וכפי שכל אחד מאתנו יודע, תקרא ביום, תקרא בלילה, תמיד תלמד.

אנו עובדים מהתקופה ההיא, שבה קם עמנו ועלה על בימת ההיסטוריה. שום עם לא הטיל עליו את אמונותו, לא באש ולא בחרב כפי שקרה עםפ עמים אחרים, אלא הוא שיצר אותה והוא שהתחיל עמה. זו הסיבה, לפי הכרתי, שבגללה מעולם לא הפרידו ומעולם אין להפריד לגבי יהודי בין לאום ובין דת. זה יחודנו.

מן התנ"ך אנו יודעים את תהפוכות הגורל של עמנו, כיצד באנו והתנחלנו והשתעבדנו ונלחמנו והוכינו ושוב השתחררנו וגילינו ושבנו. כל זאת אנו יודעים. מן התקופה הכבירה ההיא, שבה עוצבה דמותו של עמנו אנחנו עוברים למקור שכמעט ונגנז ונעלם מנגד עינינו. כוונתי לתקופת החשמונאים. כידוע ספרי המכבים שנכתבו במקורם בעברית של הימים ההם, לא צורפו לכתובים והם נשמרו כפי שנשמרו, הם עומדים לרשותנו. אלמלא כן, יתכן ולא היינו יודעים את הפרטים המופלאים על האיסטרטגיה של יהודה, אשר אותה למדו גויים במשך דורות. כמופת שאין כמותו למלחמת פרטיזנים, או על הקרבות של יונתן, שמעון ועוד.

על בר כוכבא איננו יודעים אלא מעט מאד. אולי הסיבה לכך היא שהמכבים ניצחו והמרד של בר-כוכבא הסתיים באסון. אולי זו הסיבה המכרעת. אבל, יש לפעמים שחושו של ההיסטוריון מגלה את האמת לפני שאנחנו הגענו למערה האפלה ממנה לפתע בקע אור גדול.

כאחד מתלמידיו של פרופ' קלויזנר אינני יכול שלא להזכיר במסיבה זו כי החוקר וההיסטוריון הזה, שנים רבות לפני שיגאל ידין ירד לאותה מערה ממנה הוצא הקלף המפורסם על תקופת נשיא ישראל בר-כוכבא. פרופ' קלויזנר, בחושו, קבע, שאין יסוד להנחה כי נקרא בר-כוכבא בר-כוזיבא, לאמור משיח שקר בניגוד לדבריו של רבי עקיבא על הכוכב שדרך מיעקב. פרופ' קלויזנר, לפני שנים רבות, בחוש שלו העלה את ההשערה כי השם בר-כוכבא כוון לאדם שיצא ממקום מושב מסויים מקובל בארץ-ישראל.

לא כולם קיבלו אותה. הוויכוח נמשך זמן רב, בין ההיסטוריונים. והנה כי כן ירדו חיילינו, ברא/ותו של הרמטכ"ל לשעבר, למערה ומצאו את התעודות ההיסטוריות. הן אישרו כפי שכתב פרופ' קלויזנר וגילה באינטואיציה של היסטוריון וחוקר, חוסבה היה מקום ישוב בארץ, ממנו בא שמו של המורד.

זהו העבר הרחוק. אני מעלה סברה שהוא בדרך כלל מונחל לתלמידות ולתלמידים בביתה"ס. אמנם, לא תמיד ההשכלה הניתנת גם נרכשת. לעתים אנו שומעים תשובות המחרידות אותנו בחוסר ידיעה. אבל זוהי שאלה של המורה, התלמידים וההורים עפ"י מה שלי ידוע גם כנסיוני בתור אב אשר עקב אחר בניו בלימודיהם, המאמץ הפדגוגי להנחיל את העבר הרחוק – ראוי לשמו.

**

מכאן אני עובר להווה או לעבר הקרוב. אעמוד על שלושה נושאים.

הראשון: הזכות לארץ-ישראל. לפי דעתי אנחנו פוגעים בעצמנו, בדור הצעיר ובעתידו של עמנו ע"י כך שמאז קום המדינה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אנחנו בחינוך נטשנו את זכותו של העם היהודי לארץ-ישראל, לארץ אבותיו. עלינו לומר את האמת לעצמנו, גם אם היא אכזרית, 18 שנים תמימות, שתי המלים שהן אחת: ארץ-ישראל, ממשל נעלמו מן המילון שלנו, גם של המבוגרים וגם של התלמידים. אמרנו מדינת ישראל אמנו בקיצור ישראל והמושג הזה כשמנקדים אותו הוא מלאכותי. ישראל זה הוא או הם לא היא. 18 שנים כך כתבנו על משקל מדינת ישראל. והיכן ארץ-ישראל? כמעט שהדור הצעיר שכח משך 18 שנים שיש לנו זכות על ירושלים העתיקה ועל חברון ועל יריחו ועל בית-לחם יהודה. מאז מלחמת הפדות של ששת הימים חל שינוי מסויים. לדעתי לא מספיק. כולנו יודעים את הפירוש המפורסם של שרש"י למלים הראשונות בהן נפתחת התורה. רש"י אומר, בעצם צריך היה לפתוח "החודש הזה לכם" זוהי המצווה הראשונה עליה נצטוו ישראל ומה הטעם פתחו ב"בראשית"? שאם יאמרו אומות העולם: לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא וניתנה לאשר ישר בעיניו" וגו'. לפני מאות שנים אמר כך רש"י והוא כיוון לתקופת ימי קדם, לשבעת הגויים. כמה אופיינית היא התופעה, כי עכשיו, כעבור דורות רבים, זוהי השאלה שמוצגת בקרב עמים רבים: "לסטים אתם שכבשתם" לקחתם שטחים לא לכם. הדבר המכאיב הוא שישנם יהודים האומרים בלשונם המודרנית לא בלשונו של רש"י עם "הליסטים", דברים כאלה. הדבר המכאיב עוד יותר הוא שישנם ציונים המוכנים להזדהות עם השאלה הזו.

כפי ששמעתם באתי לפני מספר ימים מלו8נדון. היה מעניין, די מעניין, אני שם הייתי צריך להזכיר כי כאשר הייתי אצל הרוסים הם האשימו אותי ב-1941 שאני ציוני. ומשום כך "את סוכן בריטי". אבל כשהייתי בלונדון לא לא הרגשתי בזה. לעומת זאת, נשאלתי הלוך והשאל מה לכם ולפלסטיין. פעם אחת שאל אולתי מראיין, ולחץ: מי נתן לכם את א"י. כאן כלו כל תשובותי, אז אמרתי באופן ספונטני: god. וזו האמת. אנחנו א נקיים את זכותנו? אעפ"י כן זהו הפרדוכס. לסטוים שכבשתם לכם וגו'. זהו היסוד, גבירותי ורבותי. נזהר. בעיני, הגורם המכריע בחיי אנוש הוא הכרתו של נושא רעיון שהרעיון הוא צודק. בלעדי הכרה זו אין טעם וגם סיכוי. דווקא בלעדי הכרה זו אין טעם וגם סיכוי דווקא בטימים אלה הוגדרה השאלה עם בכלל אנו צודקים ואם יש לנו זכות על הארץ הזו. מילא, פעם מה שהיה עד 1948. הגענו לקו הירוק – העולם התרגל. אבל מעבר לזה? אני מציע ומבקש בעיקר את הציבור המורים שיקח את העובדה הזו בחשבון. הבא וממש נלמד את הא"ב. לפעמים הא"ב הוא העיקר וצירך לשוב אליו אפילו אם אתה מלומד, פרופסור. כאשרטקיטוס מספר עצל כניסתו של פומפיוס לבית המקדש, ההיסטוריון הרומי הזה, שונא ישראל, כותב שפומפיוס נכנס לבית המקדש "יורה ויקטוריה" – בזכות הנצחון. אני מציע שנלמד את בנינו שנכנסו לת"א וליפו ולרמלה ולירושלים ולחברון ולבית לחם ועוד לא בזכות הנצחון אלא "וירקטוריה יוריס" – ע"י נצחון הזכות. ללמד בני יהודה קשת 0- בימים שלנו יודעים, ללמד בני ישראל זכות! לדעתי, זה צריך להיות יסוד החניוך.

**

 הסוגיה השניה אני אציג שאלה. גבירותי ורבותי איך הגענו לזה שממשלת בריטניה ב-17.9.47 הודיעה כי היא תפנה את צבאה ואת מנהלה מארץ-ישראל? מה קרה? המדובר הוא לא בנובמבר 1947 בספטמבר 1947. אני רוצה לומר שבזה חטענו לעצמנו. לעתים צקבל הרושם שהיהודים בא"י רוצים לשכנע את עצמם ואת העולם כולו שמישהו שיחרר אותם ולא שהם שיחררו את עצמם. מדוע אנחנו7 צריכים לפצוע את עצמנו? לעתים מתקבל רושם שהבריטים, לפי גירסא מסויימת, עזבו את א"י מפני שהאקלים פה יותר מדי חם ובלונדון אפשר על פשת התמזה קצת להתקרר. בכל זאת מדוע הם הגיעו לכך. היתה מלחמת עולם שניה, אדירה ואין שום ספק שהצבא הגרמני בצרפת נשבר ע"י תנועת המלקחיים ממזרח וממערב. אבל כל צרפתי משתדל להוכיח שהרזיסטנס הצרפתי הוא אשר שיחרר את צרפת. והאמת היא שדה-גול החזרי לעם הצרפתי את כבודו. אינני יודע כמה ודרות או שנים היה צריך להרזיסטנס הצרפתי ללחום כדי להיפטר מהצבא הגרמני. היוגוסלבים, כל גאוותם לגבי סטלין למשל נבעה מהעובדה שהם נלחמו, באמת נלחמו, כפרטיזנים בהרים ובעמקים. אצלנו, מאז קום המדינה – אדרבה תבדקו את ספרי הלימוד ותראו  - נעשה נסיון שיטתי, שלא לספר במלחמת השחרור של בניכם, בנותיכם כנגד שלטון אשר התכחש להבטחתו, קולוניאלי, שנעל את שערי א"י כאראש מיליוני יהודים זעקו לא רק לעזרה אלא להצלחה. היום כבר קראנו את המסמכים הסודיים משנות הארבעים ואנחנו יודעים שהם ממש מנעו את ההצלחה. וגירסא היא כי איך שהוא החליטו הבריטים לעזוב את ארץ-ישראל ואח"כ הערבים התקיפונו – וכך קמה מדינת ישראל. גבירותי ורבותי, זו לא האמת. ואני אביא מסמכים נוספים. ב-18.2.47 הכריז בווין, ידידנו המפורסם, בפרלמנט הבריטי לאמור. "אף שנמסור מיד הודעה על כוונותנו, אנו רואים קשיים רבים בנוגע לדיון האו"ם לפני המועד הרגיל ספרטמבר 1947.". ב-1.3 יצאה המחתרת העברית הלוחמת למבצעים משולבים מירושלים עד חיפה. משך 24 שעות אנחנו הנחתנו מהלומות. ב-3.3 היתה ישיבת פרלמנט סוערת ביותר, צ'רצ'יל דפק על התיק המונח לפניו. וצ'רצ'יל טען "עד מתי זה יימשך?" שר המושבות קריץ' ג'ונס אמר: אם כך אנחנו נשתדל לזמן מושב מיוחד של האו"ם: עברו מספר שבועות. במישריון בעקבות מבצע משולב של המחתרת, נשתנתה דעתו של בווין. הוא כבר לא חיכה עד ספטמבר והוא זימן את המושב שנתכנס באפריל. מושב מיוחד. זה היה המיפנה בה"א הידיעה. כי לו המושב היה מתכנס בספטמבר ובין עשרות סעיפים היתה נידונה גם שאלת א"י. מי יודע עד לאן היינו מגיעים ובינתיים החלה המלחמה הקרה מפרס ועד קצות תבל. לפני כן יכלו באותו מושב מיוחד, אמריקה ורוסיה למצוא לשון משותפת לגבי קץ המנדט הבריטי בא"י. הנה כי כן, התפתחות היסטורית שנקבעה ממש ע"י בניכם הלוחמים. ב-15.5.47 מסר אנדריי גרומיקו את ההודעה הבאה: "ידוע יפה כי מאורעות דמים התרחשו בא"י. מאורעות אלה נעשים תדירים יותר ויותר. מסיבה זו הם מושכים במידה גוברת והולכת את שומת להגב של העמים בעולם ומעל לכל של האומות המאוחדות". עוד מסמך היסאטורי. לא סתם שינתה רוסיה את יחסה לרעיון של מדינה יהודית. הוא אומר במפורש "מאורעות הדמים..." וכו'. לאחר פרימצת כלא עכו כתב הנציב הריטי ב-4.6, הגנרל קניגהם את הדו"ח: "כןיש להביא בחשבון ששום מפר חיילים ושוטרים אינו יכול לתת ערובה בפני התקופות של כמה אלפי בניינים. גשרים ומוסדות אזרחיים, הגנה ב-100% של כל המוסדות האלה מפני התקפות מאורגנות העלולות להתרחש בכל מקום ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה, איננה בכלל עצעה מעשית". ב-4.6.47 הודה הנציב הבריטי העליון שעם 100,000 חיילים בריטיים ו-30,000 שוטרים בריטיים הם אינם יכולים למנוע את מבצעי המחתרת העברית. יכולתי להביא עוד מסמכים. אין צורך. והרי לא סיפרתי מאומה על המלחמה עצמה, מתוך הנחה שמשהו בכל זאת זכור. אני דווקא העדפתי את המסמכים המדיניים מצדיה של בריטניה, מצידה של רוסיה. יכולתי להביא גם אתה ודעתה של א מריקה, כדי להוכיח את (קריאת ביניים: מדברים על מורשת אבות, לי יש נכדים ואני רוצה שנכדי יידעו את האמת). זו מרושת אבות לדורות הבאים וגם לדור הזה. אם בערב זה אנחנו לא יכולים לדבר על מחתרת עברית בא"י, זה יהיה מוזר מאד. (קריאת ביניים: היו עוד מחתרות)? האם אמרתי עד עכשיו שם כל שהוא? אני דיברתי על מחתרת עברית. ולאיזו מחתרת אדוני מתכוון?

**

ובכן בכוונה חרתי במסמכים המדיניים, כדי להוכיח כי איש לא נתן לנו את חרותנו. אנחנו שחררנו את עצמנו. הרי זה אוצר אדיר בתודעה של הנער היהודי המתבגר. נלחמנו, מרדנו, שיחררנו. אנחנו היהודים שיחררנו את א"י. לא הערבים. 5 שנים תמימות הארבים לא הרימו יד. לא על בריטים ולא על יהודים. יהודים שיחררו את א"י. זו היתה מלחמת שחרור אשר שימשה דוגמא לעמים אחרים, רבים וגדולים. תמיד אזכור את הסיפור על פרופ' ברגמן אשר ביקר בשנת 47 וקיבל פרחים מן הנוער ההודי. פרופ' ברגמן תמה מאוד. מה פתאום נותנים לו פרחים? התשובה היתה: אתם היהודים. היחידים המצליחים להילחם בבריטים. פרופ' ברגמן קיבל את הפרחים כל הכבוד. אני רוצה, בסכמי את הסעיף הזה לומר. מעולם לא טענו לשום מונופולין. להיפך. תמיד ציינו כי כולם נלחמו, כולם גיבורים ואלה שאינם, כולם גיבורים וקדושים. הבעיה היא לציין, שכולם נלחמו. ועכשיו אני אפרט: ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, הלח"י, המח"ל – כולם נלחמו ולכולם התהילה. רק משפט אחד אשמיע על קבוצת לוחמים אחת. כוונתי להרוגי המלכות, לעולי הגרדום. אבקש לפתוח את ספרי הלימוד, מר לווין הנכבד, ולומר לכולנו מה מסופר לתלמידים בביתיה"ס על עולי הגרדום? ומדוע זה חשוב? בארה"ב של המריקה היה נתן הייחל, אחד אשר הבריטים הוציאוהו להורג בתליה. בימי ואשינגטון נפלו רבבות, אולי למעלה מזה, במלחמת השחרור של העם האמריקאי. נתן הייל אמר: "I regret that I have only one life to give for my country". מילים יפות מאד. כלילד באמריקה יודע עד היום בדיוק היכן, איך נלחם, איך מת נתן הייל. לנו יש 12 הרוגי מלכות בימינו. אני חושב שאנחנו פוצעים את עצמנו אם אנחנו לא מעלים את המופת האדיר הזה. נעשה כולנו מאמץ כדי לתקן, משום שזה לא עניין שלהם אלא עניין שלנו, שכל כל הדורות הבאים. יש ללמד לדעתי את המושגים האלה: מלחמת שחרור היא מלחמה להשתחררות משלטון נכרי. זו המלחמה שהתנהלה פה נגד השלטון הבריטי. מלחמת העצמאות באה בעקבותיה. משום שזכינו להכרזת העצמאות ניסו אויבינו להטביע את עצמאותנו בדם. לכן המונח מלחמת העצמאות הוא המדוייק.

והיתה מערכת סיני והיתה מערכת ששת הימים והיו עוד מלחמות בישראל. "מי ימלל גבורות ישראל". כולם לוחמים, כולם גיבורים, זוהי האמת, לתקופותיהם. ואת זאת לדעתי צריך להנחיל לבנינו ולבני בנינו.

**
הנושא השלישי השואה.

לפעמים אנחנו שומעים קולות שאולי עייף הדור הצעיר לשמוע על השואה. אני מציע לא להתחשב בהודעות על עייפות. כל כך למה? אני יחד עמכם אנסה לצייר תמונה. ההיסטוריה של עמנו מצטיינת באיזה מעגל מסתובב וכך אפשר לצייר אותו בקיצור. אנחנו בונים, בא חורבן, אנחנו נלחמים בא שיעבוד, אנחנו מתמרדים באר דיכוי, אנחנו מוגלים, אנחנו שבים, אנחנו קשורים בכל לבנו ובכל נפשנו בכברת ארץ זו. אנחנו שבים אליה ושוב עלינו ללחום. זהו המעגל. תקומה, חורבן, שיעבוד, מרד עד שהגענו לדורנו בו בדרך לגאולה אבד לנו שליש מעמנו. מעולם לא קרה כדבר הזה לשום עם בתולדות אנוש. עלינו להנחיל את התודעה הזו לבנינו למען הלקח המכריע. זה דור השואה וזה דור התקומה. בשאית כוחנו אנחנו יצאנו מן התהום ושיחררנו את עצמנו והגענו עד הלום. זה הלקח שיש לתת לכל תלמיד ולכל איש צעיר בישראל: לסגור את המעגל. לא רק "לא עוד אושוויץ" גם "לא עוד מצדה", "לא עוד אבדן עם גבורה" אלא, אם יש צורך, תמיד: גבורה עם נצחון.