ליום השבעה
ליום השבעה
פקודת יום
חיילים,
ביום השבעה להעלאתם לגרדום של סמל אפרים, ראש קבוצה שמעון וסגן יחיעם, נפנה את לבותינו לאלה שמתו כדי לחיות חיי נצח. הם הלכו לקראת המוות, כקודמיהם, בשירה ובאמונה; ידעו על מה הם נותנים את נפשם, ועד הרגע האחרון שמרו על כבוד הלוחם העברי שאפשר להמיתו, אך אי-אפשר לנצחו.
אולם לא רק בכך היתה גדולתם; גדולתם היתה גם, או בעיקר, בזה, שהם ראו בעמידתם "דבר מובן מאליו". את זאת הם אמרו לפני שהועמדו במבחן האחרון; ואת זאת הם קיימו במעלות הגרדום. "זוהי תוצאה ישירה מתורת המעמד" - כתבו השלושה - "ואין אנו רואים בהתנהגותנו משהו יוצא מן הכלל". כאלה היו. גדולים במעשה, צנועים בדיבור.
יתכן שצדקו. ודאי שצדקו. הם לא היו הראשונים, שראו בדרכם ובעמדתם "דבר מובן מאליו"; הם לא יהיו האחרונים. כולנו - כל אחד וכל אחת מאתנו - מוכנים ללכת, אם יהיה הכרח, בעקבותיהם. ובעמדנו מול המבחן המכריע הגד נגיד תמיד, כי אין זו אלא "תוצאה ישירה מתורת המעמד" ו"דבר מובר מאליו". אף על פי כן, אין אתה יכול שלא להרכין ראש בפני חזיון הגבורה הנפשית העילאית ככל שהיא מתגלית לנגד עינינו. גדולים הם אחינו חביב, נקר וויס, ובגדולתם הרוחנית קדשו את הדגל והנציחו את זכרם לעדי עד.
חיילים, לכבוד גבורי הגרדום - שלשת רגעי דומיה.
a
הקרבנות הולכים ומתרבים. אחרי השלושה שנרצחו בעכו - בא החייל אהרן, שנפל בקרב בירושלים. הוא יצא להתקפה על מבצרי האויב.[1] היה הראשון למתפרצים, בידעו, כי סכנת מוות צפויה לו בכל רגע. אבל הלך בבטחון והיה מאושר לקבל על עצמו את תפקיד החלוץ. כדורי האויב פלחו את לבו. נפל בקרב וציווה עלינו להמשיך בקרב עד הנצחון.
את רצונו נעשה.
חיילים, לכבוד אחינו אהרן שני רגעי דומיה.
[1] התקפה על איזור הבטחון ב' בירושלים, ביום ה-3 באוגוסט 1947.
