לטובת העם – למען הארץ
לטובת העם – למען הארץ
(מעריב, 3.8.1973)
א.
אריק שרון הציע, כי גח"ל יזמין גם את הליברלים העצמאיים לפתוח בשיחות על הקמת גוש פרלמנטרי משותף. דובריה המוסמכים של מפלגה זו שללו את הצעתו מעיקרה. הם הסבירו, כי מן השותפות ייעדר יסודה הרעיוני. נימוק חשוב, לכל הדעות. אבל אחד הנציגים של ל"ע עשה ניסיון מקורי להתגבר על הקושי. הוא ביקש לדעת, אם גח"ל לא יהיה מוכן לוותר על עיקרון שלמות הארץ. אילו אפשר היה, אמר, לרכז את כל תשומת הלב לשאלות פנים, כגון התופעות השליליות ב"נתיבי נפט" או ב"ורד", אפשר היה אולי, לחשוב על פנייה משותפת לבוחר, אבל עם ההתנגדות לחלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית, כיצד נוכל?
הברירה, שהוצגה בפנינו על ידי המפלגה הנכבדה, מתמיהה לא רק בתוכנה, אלא גם בהנמקתה. ל"ע הם שותפים קבועים בקואליציה הממשלתית. האין הם אחראים, על פי כללי המוסר הציבור, למעשיה ומחדליה של הממשלה? אף על פי כן, הם המציעים לאופוזיציה לעשות מן העיוותים הממשלתיים מנוף מרכזי בתעמולת הבחירות. לא הייתי מוצא פתרון לחידה זו, אלמלא קראתי לאחרונה, מודעה של ל"ע, לפיה מפלגה זו היא "האופוזיציה בתוך הקואליציה".
יש אומרים, כי המוסר הציבורי הנו לקוי, בייחוד בימינו. מפלגת הליברלים העצמאים טוענת כי היא רוצה להקפיד עליו; נראה לעין, או נשמע לאוזן, כי אין היא פוסקת להטיף מוסר לזולתה. אם כך, יואילו נא דובריה הנכבדים לרשום לפניהם, כי האסכולה הממלכתית שלהם: אופוזיציה בתוך קואליציה, נושאת עמה דמורליזציה חמורה ועמוקה. הכיצד? החוק קובע, כי הממשלה נושאת באחריות משותפת, אך אין זו שאלה של האות הכתובה; לפני הכל, זוהי דווקא שאלה מוסרית. ממשלה ומולה אופוזיציה, זה טבעו של משטר פרלמנטרי; אבל ממשלה ובתוכה אופוזיציה, זו סתירה, שאין לגשר עליה בקילומטרים של מודעות.
באשר להצעה המהותית של דובר הל"ע, נתנו שתי המפלגות של גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית תשובה מוסמכת. היא מובנת מאליה. אבל הדגמה, ממקורות קלאסיים, לא תזיק. בספרות נרשם, כי ברוטוס הקדמוני אמר: אוהב אני את קיסר, אך את רומי אוהב אני יותר. לְמה הניעה אותו האהבה המרובה, ידוע. אנחנו, חלילה, איננו רוצי לפגוע, בדרך כלשהי, במפלגת הליברלים העצמאיים ובדובריה, אשר ביניהם יש אנשים חביבים עלי. אנחנו גם יכולים להתייחס בכבוד לנציגותם הפרלמנטרית, יהיה כוחה אשר יהיה. נאמר להם, אפוא, בכבוד ובחיבה:
... אבל את ארץ ישראל אנו אוהבים יותר.
ב.
לפני שנתקבלה, ופורסמה, החלטתה של גח"ל על הקמת גוש פרלמנטרי עם מפלגות וארגונים ציבוריים אחרים, ניחשו עיתונאים רבים, כי היא תהיה שלילית. הם גם הביאו מראש את גירסות נימוקיהם. בדיעבד, הופתעו. אחד מהם חיווה את דעתו, כי בימים אלה, הוא נוכח לדעת, שגח"ל מסוגל לנהל ממשלה בישראל. כל כך למה? ידעתם, אמר, לשמור על סוד כזה במשך שלושה ימים תמימים; מילא, לדעתי הוכיח גח"ל, הן בממשלה והן באופוזיציה, סגולות חשובות יותר, הדרושות לניהול טוב של ענייני המדינה. אבל המחמאה אינה קלה בעינינו; עליה ייאמר: גם זו לטובה.
אבל מאחר שגם אני, לעתים, כותב בעיתון, ארשה לעצמי להציג שאלה קטנה לעיתונאים הנכבדים. בטוחני, כי יקבלוה ברוח טובה, כפי שהיא מוצגת. ידוע לכולנו, כי מעצבי דעת הקהל תובעים מעסקנים מדיניים, שיהיו מוכנים להודות בטעותם. זוהי תביעה טבעית וצודקת. אך הנה הגיע תור העיתונאים עצמם. טעותם בהערכה המוקדמת אינה מוטלת בספק. מדוע, כדי לתת דוגמא לשליחי ציבור, לא יכלו לכתוב את אשר הם דורשים מזולתם לומר; בימינו, דוגמאות טובות אינן בתי נחוצות.
לאחר ההפתעה, שבנו וקראנו דברי הסבר. הפעם נתחלפו היוצרות. אנחנו העסקנים. הופתענו, כל מה שנכתב עלינו, במשך תקופה ממושכת, כאילו נמחק, והיפוכם של דברים השתפך על פני עמודים שלמים. זמן רב נאמר עלינו, כי אמנם הננו אנשים ישרים, אבל תכסיסים, הדרושים במדיניות, אינם במסגרת התעניינותנו. עלי להעיר מיד, כי מעלם לא הבינותי, מהי החדווה והדיצה, אם אומרים על אדם כי ישר הנהו. כלום ההנחה היא, כי הכלל הוא העדרו של יושר, ואילו היוצא מן הכלל הוא קיומו של היושר? הן, בלעדי הנחה כזו, לא היו מציינים, כי פלוני אינו-בלתי-ישר.
משל למה הדבר דומה? היה משורר גדול, אשר כתב גם פרוזה. הוא הסביר, לא בחרוז, כי אם איש צעיר ייגש ברחוב לאשה לא כל כך יפה ויאמר לה, איך היא נראית בעיניו, הוא אמנם יגיד לה אמת, אך היכן שכלו? אנחנו מרחיקי לכת מאותו עול-ימים. אנו אומרים אי-אמת מכוערת. מן הדין להניח, כי הכלל הוא יושר; היפוכו הוא היוצא מן הכלל. מה טעם, אפוא, להעלות על "נס", כי אלמוני ישר הוא?
על כל מחמאה יש לומר: גם זו לטובה. אבל אם היא מושמעת זמן ממושך, מדוע צריך, או אפשר לבטלה בין לילה? כי לא עברו אלא 24 שעות מאז פרסומה של החלטתנו והיא הוצגה, בשני עיתוני בוקר נכבדים, כתחבולה מחוכמת, ואנחנו תוארנו כתכסיסנים, אשר כמוהם לא קמו מאז מקיאבלי כתב את "נסיכו".
ג.
אין להתפעל גם ממחמאות כאלו. אך חובה אזרחית היא להסביר, בלשון פשוטה וברורה, נימוקים של החלטה, אשר הפתיעה רבים. לפני כן, יורשה לי להעיר, כי, על אף כל ההשערות, לא עמדנו, חבריי ואני בתוכם, בפני שום מבחן של פטריוטיזם, או של נכונות להתגבר על מה שמכונה משקעי העבר למען מטרה לאומית. חלילה לנו לטעון למונופולין בשני המישורים הללו. ברצון נאשר, כי גם אחרים הוכיחו סגולות אלו. אין אני גם בא לטעון, כי עסקן ציבורי אינו חייב להעמיד את עצמו למבחן. נהפוך הוא. דווקא עובד מסוג זה חייב לזכור, כי מבחנו הוא מתמיד, כמעט יום-יומי, בדיבורו, בכתיבתו, בהתנהגותו. אם הרשיתי לעצמי לשער, כי ביחס לשני הכישורים המוזכרים לעיל, איננו זקוקים לראיה נוספת. הסביה היא, כי הוכחנו אותם למכביר, לא בדיבור, אלא במעשה. לאחר הערה זו אפשר להסביר את העיקר.
גח"ל יכול היה לשקול את הסוגיה של גוש מורחב, מתוך הכרה של כוח ציבורי גדול. אם להסתמך על סקרי דעת קהל, הרי במשך קרוב לשלוש שנים, ב-15-20 סקרים כאלה, זולת אחד ויחידי, הובטחה לגוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית עליה בנציגותו הפרלמנטרית. והמדובר הוא לא במנדטים ספורים ובעשרות אלפי קולות, אלא בעשרות מנדטים ובמאות אלפי קולות. על פי כל ההערכות זוהי, באופן יחסי, מידה רבה של אמון של ציבור גדול מאוד.
היו לנו סימנים נוספים לגידול הצפוי. יריבים מובהקים ובניהם, או בניהם של יריבים ידועים, ביקשו להודיע מראש, כי הפעם, מתוך שינוי הצבעתם הקודמת, יתמכו בגח"ל. נימוקיהם שונים הם. ארץ ישראל, לאחר שהמערך הודיע, כי יש לו "עיקרון" של חלוקת ארץ ישראל מחדש, הגיעו רבים למסקנה, כי יש לחזק את גח"ל, כדי להוכיח, כי לעם היהודי, לדורותיו, יש ויהיה, עיקרון אחד: קיום זכותו על ארץ ישראל. המשטר החברתי, עם כל הכרוך בו, עם קיום העוני מצד אחד ועם הבזבזנות המשחיתה מצד שני, עם יחסי העבודה המפוררים ועם יחסי אנוש המשפילים – הוא, בוודאי, מניע רוב השפעה בשאיפה הגוברת לשינוי. יש נימוק שלישי. גם אם השקפתו של מאן דהוא אינה זהה לחלוטין עם תכניתו של גח"ל, הוא יכול להגיע למסקנה הגיוני, כי, לכל הדעות, נוכח הניסיון הממושך, יש להעמיד, כנגד המערך, המוסיף לטעון להגמוניה, כלומר לעליונות שלטונית, כוח ציבורי גדל, למען לא יהיה האזרח הפקר בידי אנשי ה"הגמוניה". תמורה כזו היא, בפשיטות, לטובתו של כל איש בישראל, תהיה עמדתו, ביחס לשאלה זו או אחרת אשר תהיה. לפי טבע הדברים ויחסי הכוחות המציאותיים, גח"ל הוא נושא התקווה הציבורית הזאת. נוכחנו לדעת, גם בפגישות עם ציבור רחב, בחלקי הארץ השונים, כי הניסיונות לפגוע בסיכויי עלייתו של הגוש הלאומי-ליברלי, היו לשווא.
ד.
בהתקרב מועד הבחירות, נוצרו נסיבות, שבהן היה עלינו לשקול, מה הם התנאים הטובים יותר, או הטובים ככל האפשר, כדי להניח את היסוד להכרעה חיובית. ההחלטה לא פשוטה היתה, בשתי המפלגות מהן מורכב גוש תנועת החרות-המפלגה הליברלית. המדובר הוא לא בהתבטאויות, אף לא בניסיון, אלא בניסיונות. אי אפשר להתייחס אליהם בקלות, בוודאי לא בקלות דעת. בין סוגיות אלו צריך היה לבחור ולהחליט. זהו, בדיוק, טבעה של מדיניות; להכריע בין שיקולים שונים. משהועמדו אלה מול אלה גמלה ההחלטה "המפתיעה".
לו אפשר היה ליצור תנאים עוד יותר טובים, בוודאי היינו נותנים יד ליצירתם. אילו הציונים, הידועים בישראל בשם הליברלים העצמאים, היו פועלים לפי החלטות הקונגרס הציוני והכנסת לאמור: זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל אינה ניתנת לערעור, בוודאי שהיינו יכולים, מבחינתנו, לצפות להליכה משותפת עמם.
אמנם, ההלטות הטובות הללו נתקבלו, בבית הנבחרים ובבנייני האומה, ביוזית גח"ל. אבל עובדה זו בוודאי, אינה פוסלת אותן בעיני דמוקרטים, אפילו הצביעו בעדה או נגדה. לצערנו, לא כזו היא עמדת הציונים האלה.
המפד"ל קבעה, כי אין, בשום תנאי, למסור את יהודה ואת אשומרון לשלטון נכרי. החלטה זו נוגדת לחלוטין את "עקרון" החלוקה. החלטתה של המפלגה הדתית-לאומית טובה היא. אילו אפשר היה על יסודה, ללכת במשותף אל הבוחר, מתוך הכרה, אף הדגשה, כי בעניינים אחרים קיימים חילוקי דעות, בטוחני, שכל איש גח"ל היה תומך בהרחבה ניכרת זו של המחנה, הדוחה כל תכנית, או הצעה שפירושן חלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית. אבל, שוב, לא בידינו הוא.
במציאות מדינית זו, צריך היה לשקול מה הם התנאים הנותרים, הטובים ככל האפשר, להשגת הכרעה חיובית. לא זלזלנו, ואסור להקל ראש, בנימוקי השוללים. הם אינם פחות פטריוטים מאלה של המחייבים. אבל דרושה היתה ההכרעה. וכפי שהוכיחו הדיונים וההצבעות במוסדותיהן של שתי מפלגות גח"ל, הגיע הרוב הגדול בהם למסקנה, כי השיקול: יצירת תנאים טובים ככל האפשר למען הכרעה חיובית – קבע. ואם הוא צריך לקבוע, גם ה"ניסיונות" נסוגים מפניו.
למדנו, תרתי משמע, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. זכינו, ברוך השם, לימים, שבהם, כדי להבטיח את קניינו של עמנו על ארצו, אין צורך בייסורי קורבנות. היהודים, האזרחים הבוחרים, יכולים לקבוע את קיומו. ואם בפנינו, העסקנים, עוד יעמדו קשיים, ניחא. נוסיף להשתדל ליצור את התנאים הטובים, ככל האפשר, למען יחליט הבוחר לטובה – בפתקו.
