לחצי קיסינג'ר, הודעות רבין

 לחצי קיסינג'ר, הודעות רבין

א.

מזכיר המדינה החל לוחץ על אנשי שיחו הישראלים, עוד לפני שיצא את וושינגטון בדרכו למזרח התיכון. ד"ר קיסינג'ר ביקש להודיע, כי, אם לא יעלה בידו להביא לידי הסכם ביניים נוסף בין ישראל ובין מצרים, קרי נסיגה נוספת של כוחותינו בסיני, הרי הוא יעזוב את הדיפלומטיה האישית שלו, ואילו סאדאת ייטוש את "מתינותו".

עלינו לשים לב יותר לאיוּם השני, העקיף, הקשור בעמדתו של השליט המצרי. האזהרה בהסתלקות מתפקיד, אם רצונו לא ייעשה, נעשתה שכיחה, לאחרונה, אצל שר החוץ של ארצות הברית. את זאת למדנו מג'יימס רסטון, הפרשן המפורסם של "ניו-יורק טיימס", השומע דברים מאחורי הפרגוד. אין, אפוא, להתפלא, אם ד"ר קיסינג'ר החליט לפני ביקורו בירושלים, לנסות גם אמצעי זה: אם לא תשמעו בקולי – אסתלק. שיטה.

אבל מה פירושו של השילוב: סאדאת ומתינות? מזכיר המדינה יודע היטב את תכניותיו של השליט בקהיר. מן המפורסמות הן. ישראל חייבת לסגת, למען הסדרי ביניים, לא רק בסיני, אלא גם ברמת הגולן ומן נהר הירדן. אין זה סוף פסוק לנסיגות הנדרשות ממנה. יהיה עליה לשוב לקווי ה-4 ביוני 1967. אף אז לא יהיה שלום לישראל. לא ייפסק מצב המלחמה עמה. היא תידרש לאפשר הקמת מדינה עראפאתית, בשלב ראשון, ביהודה, השומרון וחבל עזה. שלב נוסף מצא את ביטויו, לאחרונה, בתזכיר מצרי על הצורך בנסיגת ישראל לקווי נובמבר 1947...

אלו עמדותיו המוצהרות, הידועות של סאדאת, להן מעניק מזכיר המדינה את התואר הנאה; מתינות, ואם, בעתיד הקרוב, לא נבצע נסיגה נוספת, יקשיח השליט המצרי את לבו ולא יהיה עוד מתון, כפי שהיה עד עתה, אופנה שכזו. המתינות נעשתה לעטרת ערב. כבר נשמעו קולות שאסאד מדמשק הינו בעצם די מתון. שמענו שאפילו את עראפאת אפשר להכליל ברשימת המדינאים המתונים. פשיטא, סאדאת, הן הוא מדבר אפילו על הסכם שלום עם ישראל (זו שלאחר ביצוע תביעותיו, כלומר עם מדינה יהודית שאינה קיימת עוד). שר החוץ האמריקני מתריע באוזנינו, כי אם לא ניכנע לתביעה לנסיגה נוספת, תהיה המתינות לקיצוניות, ואנחנו, על פי העובדות והשכל הישר, היינו רוצים לשאול ולדעת: אם זו מתינות, קיצוניות מהי? אנו רואים, לאחר ההתבוננות, כי האיום הוא ריק מתוכן.

ב.

האיוּם השלישי קשור בזימונה מחדש של ועידת ז'נבה. יש לי יסוד להניח, כי בירושלים הקדיר ד"ר קיסינג'ר את התמונה, אם יחודשו הדיונים בז'נבה בהשתתפותה של ברית המועצות. אך נזכר אני, איך הוא שכנע את הממשלה הקודמת, כי עליה להסכים, בקשר עם הסדרי ההפרדה, לחסות משותפת, אמריקנו-סובייטית, על דיונים אלה. כלום אתם רוצים גם את שיתופה של צרפת, על ידי מועצת הביטחון, או במישרין? החסות של וושינגטון ושל מוסקבה היא, בתנאים הקיימים, הנוחה ביותר לישראל, טען בלהט מזכיר המדינה. ההתלהבות דבקה גם באנשי שיחו הישראליים. אנחנו, בימים ההם, הבענו פקפוק, אם רצויה לנו החסות המשותפת. אבל דוברי הממשלה חזרו על נימוקו "הצרפתי" של ד"ר קיסינג'ר. הם לא היססו עוד לקבל את החסות המשותפת של ארצות הברית וברית המועצות.

עתה בא אותו קיסינג'ר ומזהיר את נציגינו מפני הופעתה של ברית המועצות בזירה השוויצרית. הנימוק החיובי היה למחריד: הרוסים יבואו! צריך לראות היטב את הטלטלה הזאת שלש נימוקים, מן הקצה אל הקצה, כדי ללמוד לקח לעתיד.

אבל מזכיר המדינה לא הסתיר כלל מן הצוות הישראלי, הנושא ונותן עמו, כי בעקבות הסכם נסיגה נוסף, יהיה צורך לזמן שוב את ועידת ז'נבה. הוא אישר את הצורך הזה בפומבי. הוא אך טוען, כי לאחר הנסיגה, תיווצר אווירה נוחה בדיוני שוויץ.

אפשר להעיר, בשחוק, כי כך אומרים על ועידה זו, שבה ישתתפו מדינות העימות, ישראל, אמריקה וברית המועצות: אם לא תיסוגו, תלכו לז'נבה; לאחר שתיסוגו, תלכו לז'נבה.

מעולם לא הפרזנו בערכו, החיובי או הלילי, של מפגש בינלאומי זה. ראשי המערך הם שקפצו, בהערכת ז'נבה, מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת. זו הדרך שתוליך אל השלום, אמרו. זו העיר, שממנה תיפתח רעת המלחמה, הודיעו פעם אחרת. אנו המלצנו לפני העם, לא לצפות מז'נבה לישועה ולא להיבהל מפניה. אין סיבה להתמוגג; יש אפשרות להתמודד. לעולם אל ניצור רושם, כי אנו נסחבים לעיר השוויצרית הנאה. נעמוד על זכותנו לארץ ישראל, לביטחון לאומי, למשא ומתן ישיר על חוזי שלום, להימנעות מכל נסיגה בלי שלום, ולא נירא-ז'נבה. בוודאי, אין להתיר לד"ר יסינג'ר לקבל, או ליצור רושם, כי הוועידה בהרכבה הידוע, היא לנו עונש, כפי שהיתה לנו בעבר פיתוי. לא זה ולא זה. נלך לז'נבה בלי אשליית וללא מורא. האפשרות לזמן את הוועידה הבינלאומית הזאת בוודאי אינה צריכה להניענו את אשר אסור לנו לעשות: לנטוש עמדות מגן חיוניות לאומה.

ג.

נותר הנימוק האחרון שלפיו, אם לא ניכנע לתביעות הריסוק העצמי, המלחמה היא בלתי נמנעת. לאיום זה, בחידושן של פעולות איבה, יש תמיד להתייחס ברצינות, בדאגה עירנית. אבל הוא חייב, למען הבטחת עתידו של עם, להביא לא לערפול המחשבה אלא לבהירותה. הניסיו הוכיח, כי כניעה לאיום כזה אינה מונעת את המלחמה אלא, להיפך, מביאה אותה בתנאים הקשים ביותר לנכנע.

לא מקרה הוא שבימים אלה כתבה ברברה טוכמן, החוקרת הדגולה של התקופה, אשר הוליכה לשתי מלחמות עולמיות, את הדברים הבאים על ישראל ואויביה, והלוחצים לכניעתה בפניהם:

            "באה דרישה גוברת מישראל לוותר. היא נתבעת למסור למצריםא ת מעברי המיתלה והגידי ואת שדות הנפט בסיני, את רמתן הגולן לסוריה, את ירושלים, כדי לספק את המלך פייסל, ואת הגדה המערבית ל-PLO (על פי תרגום מילולי מאנגלית). אחר הדברים האלה, מדוע לא לוותר לחלוטין על הריבונות ולהשתתף במדינה הדמוקרטית של עראפאת?... הכלל בהתנהגות אנוש הוא, כי כניעה לתביעותיהם של אויבים אינה מספקת אותם; הפנת חולשה אך מגבירה אותן. אין זה מביא קץ לאיבה אלא, מתסיסה אותה".

הגברת ברברה טוכמן יודעת. היא לא רק כתבה ספר נפלא על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אלא גם חקרה עמוקות את התקופה המיוחדת שבאה בעקבותיה. הערכה היא מציאותית, תולדה של ניסיון ומחקר מדעי. ההיסטוריונית החכמה חוששת, פן יקרה במזרח התיכון, במחצית השנייה של שנות השבעים, מה שהתרחש באירופה, בסוף שנות השלושים. דבריה הרציניים, המזהירים, תרתי משמע, מופנים אל דעת הקהל בארצות הברית – אבל גם אלינו.

את הסכנה הזאת יש למנוע. ב"ה, יש לאל ידנו למנוע אותה, אם לא תהיה כניעה מבית. שום מלחמה אינה בלתי נמנעת. המסמכים הכמוסים מימים עברו, שהועמדו לרשות החוקרים, מוכיחים, כי המלחמות פרצו בגלל שגיאות אנושיות ולא מחמת סופה "בלתי נמנעת". יש אנשים, הלומדים מן השגיאות בהיסטוריה, כיצד לחזור עליה; לנו מוטב ללמוד, כיצד להימנע מהן. ניסיון האחרים הוא חשוב; ניסיוננו שלנו מכריע.

נרשום ונזכור שלושה תאריכים: מאי 1973, נובמבר 1974, וביניהם אוקטובר 1973. אחר מלחמת יום הכיפורים גילה לנו סאדאת עצמו, כי הוא תכנן מלחמה נגדנו חמישה חודשים לפניה, בימי מאי 1973. אבל בימים ההם היה גיוס חלקי בישראל; סאדאת העדיף לדחות את התאריך. לפני מספר חודשים, לקראת ה-13 בנובמבר 1974, קיבלנו ידיעות מסוימות על הכנות במחנה האויבים ועל האפשרות של התקפה, במיוחד בצפון. ערכנו גיוס חלקי. אמנם מישהו הישלה את עצמו, כי הוא יהיה סודי. בתנאים שלנו הוא, כמובן, לא יכול להיות מוסתר מידיעת הציבור אלא שעות ספורות. אנחנו ייעצנו לא לנסות להסתירו אלא, להיפך, לדאוג לכך, כי הידיעה עליו תגיע גם לאויבים. איננו רוצים מלחמה; עלינו תמיד לשאוף להרתיע את האויב מפני פתיחתה. ואמנם כן, לאויב נודע במהרה על הכנותינו הרציניות, לרבות הכרזת כוננות גבוהה בכל יחידות הצבא, וחלף כל חודש נובמבר, בלי שהאויב יפתח בפעולות איבה על ידי חילותיו הסדירים. הגיוסים האלה, במאי 1973 ובנובמבר 1974, עלו לנו בדמים, במשמעות של ממון. מוטב כך, מאשר גרימת שגיאה פאטאלית של אי-גיוס שתעלה לנו בדמים, במשמעות השנייה, או דווקא הראשונה, של המושג.

שגיאה כזו נעשתה בין כסה לעשור תשל"ד, בימי אוקטובר 1973. אחר מלחמת יום הכיפורים גילו סאדאת ואיסמעיל, כי ביום החמישי אחר הצהריים, ב-4 באוקטובר, אמר הראשון לשני, באנחת הקלה: הישראלים כבר איחרו את המועד... כעבור יומיים החלה המלחמה התוקפנית נגדנו. כוונת דבריו של השליט המצרי היתה ברורה. הוא נוכח לדעת, כי תכסיסי ההונאה הצליחו, כי כוחה העיקרי של ישראל, באנשים ובכלים, לא גויס ועומד הרחק מקווי החזית. או אז קבע סופית את שעת השין 14.00 ביום הכיפורים.

אם נלמד משלושת התקדימים האלה, לחיוב ולשלילה, לא תחזור עוד לעולמים השגיאה הפאטאלית ההיא, נגלה עירנות, נהיה מוכנים. בעקבות הכנותינו יידע האויב, כי אם יתקוף, תהיה מנת חלקו תבוסה מוחצת, ניצחת, וכך נרתיעו מפני תוקפנות מחודשת. אל ינסו, אפוא, להכניענו באיום של מלחמה בלתי נמנעת. אין כזאת.

ד.

יש לאל ידה של ישראל לדחות את הלחצים המופעלים עליהם. השאלה היא, אם הממשלה, בראשותו של מר רבין תהיה מסוגלת לעמוד באיתנות מולם, או תכרע מפני מלחמת העצבים המשולבת, המתנהלת נגדנו מבירות ערביות ואחרות. הודעותיו התכופות של ראש הממשלה, אשר, בצדק, כיניתי אותן בכנסת – "יריות מן המותן", מחייבות להשמיע קול אזהרה.

ראיונו, לפני שבוע, בטלוויזיה האמריקנית, היה בודאי אומלל. הוא הביא להרמת הגבות גם בקרב חברי הממשלה ותומכיה. אין פלא. עוד שר החוץ מבטיח, מתחייב, כמעט נשבע, כי הוא הודיע במפורש לנשיא פורד ולמזכיר המדינה קיסינג'ר, שבהסדר הביניים הנידון אינה כלולה נסיגה ממעברי המיתלה והגידי ומשדות הנפט באבו רודס, בא ראש הממשלה, על אף ביקור התיווך של קיסינג'ר, ואומר את ההיפך הגמור. אי אפשר לתרץ את השגיאה החמורה הזאת בטענה, כי את הנסיגה משני האתרים אדירי החשיבות היתנה מר רבין בהצהרת אי-לוחמה מצרית. תנאי זה היה גם כלול ברשימת התביעות, אשר מר אלון הגיש למארחיו בוושינגטון. הוא דיבר על "אי-לוחמה" במשך 10-12 שנים. מצד שני יש לזכור, כי כבר הסבירו המומחים ממשרד המשפטי, שהמושג הלזה של אי-לוחמה אינו ברור מעיקרו, מבחינת המעבר ממצב מלחמה ליחסי שלום. למה, אפוא, לחזור על דבר ריק מתוכן בהקשר עם הצעת נסיגה, העלולה לשנות באופן יסודי, לרעה, את תנאי ביטחוננו.

בכנסת, בתשובה לדבריי, אמר מר רבין, כי ישראל לא תעזוב את המעברים ואת שדות הנפט בלי "ביטול מצב המלחמה" על ידי מצרים. אמרתי לאחר תום הדיון הפרלמנטרי, כי היתה זו הודעה חשובה. אני מבקש לאשר הערכה זו. ביטול מצב המלחמה הוא תיקון להבל של הצהרת אי-לוחמה. ראשית, אין הוא קשור בתארך קצר. אי אפשר לבטל מצב מלחמה לשנתיים-שלוש, כי הרי פירוש הדר שהוא יהיה קיים אחר 24 או 36 חודשים. אבסורד כזה לא יתקבל, אני מקווה, אפילו על דעת הנבוכים

המלים: ביטול מצב המלחמה, מזכירות את הנוסח של הסעיף הראשון בכל חוזה שלום, לאמור: הצדדים קובעים, כי מצב המלחמה ביניהם נסתיים. כתוצאה מסיומו, או ביטולו, של מצב המלחמה, נקבעים היחסים בין המדינות שפירושם נורמליזציה כללית, יסודית בכל השטחים. לכן אפשר וצרך, לשאול: אם הגענו לנוסח זה, שנלקח, אולי, בלי ידיעה, מחוזי שלום, למה לא לומר בפשטות: אנו תובעים משא ומתן על חוזי שלום, ובלעדיהם לא ניסוג.

מבחינתה של מצרים אין הבדל. היא דוחה ביטול מצב המלחמה בינה ובין ישראל תמורת נסיה נוספת כלשהי בסיני; היא מבטיחה "הצהרת אי-לוחמה" לאחר הנסיגה המוחטת לקווי 4 ביוני 1967 והחזרת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני, בנוסח הידוע, לרבות נסיגה לקווי נובמבר 1947. אם ביטול מצב המלחמה פירושו שלום, למה לא לומר: שלום? מר רבין טען, כי הוא היה מאושר, לו מצרים היתה מסכימה לביטול מצב המלחמה וכו'. אבל ב"לוּ"-ים לא עושים מדיניות.

כל תיקון, יש להעריכו בחיוב. לכן אמרתי לידידים ויריבים, כי אם בעקבות דבריי בכנסת, השמיע ראש הממשלה מר רבין את ניסוחו החדש – והיה זה שכרי. אחד היריבים, חבר מפלגתו של מר רבין, אמר לי בחיוך קל על שפתיו: אבל תשים לב, כי הדברים לא נאמרו מן הכתב...

אזהרה של יודע דבר.

ניזהר כולנו מפני "יריות מן המותן", ונעשה לעצירת ההידרדרות של עגלת הממשלה, שמִטענהּ: ביטחון האומה.