לזכרם של ראשונים

לזכרם של ראשונים

בפרוץ העשור הזה היו חיילי הארגון הצבאי הלאומי היחידים, שהבינו את משמעות המאורעות ואת תפקידי הנוער. ושוב: לא למען התפארות הננו קובעים את העובדה ההיסטורית, כי אם למען הלקח הטבוע בה וגם לקח זה הנו פשוט בתכלית הפשטות. אין לחשוש מפני בדידות; אין להירתע מפני קללות של מנהיגים עוורים או של המונים מיסתים. ביום מסה ומבחן, עת הנך רואה כי גורל העם הוטל על כף המאזנים; עת הנך מרגיש, כי ההסתגלות, מתוך נוחיות או מתוך דאגה ל"פופולריות", כמוה כבגידה, אזי, אחא, אל תשמע לקולם של בעלי החותמת; שמע לקול אחד בלבד: לקול מצפונך. רדיפות? עינויים? גידופים? אין דבר! עשה את חובתך, ויום יבוא, כשצדקתך תצא לאור ותהיה לאור.

כך עשה דוד רזיאל, ראשון הפרטיזנים העברים מימי בר- כוכבא. הוא זרק לחלל המושגים הגלותיים את קריאת הדור. שחונך על אדמת המולדת. הוא הפעיל את הנשק העברי. הוא הפעיל אותו לא תוך התגוננות על חיי היחיד, או על רכוש הנקודה המותקפת; הנשק שהופעל בהדרכתו המעשית - דוד רזיאל היה גדול המפקדים הצבאיים העברים בדורנו - ובהנהגתו הרוחנית - הנשק של הארגון הצבאי הלאומי הופעל אז, בצורה מהפכנית, בהתקפה- מגינה. בהגנה על העם כולו, על ארצו כולה, על עתידו זו היתה המשמעות ההיסטורית של התקפת-הנגד היהודית, הראשונה אחרי ששים דורות.

חלוצי המלחמה ההם לא זכו למשוך אחריהם את כל כוחות האומה. על כך מתאבלים לא רק אנחנו; על כך מביע את דאבון לבו גם מר אליעזר ליבנשטיין. וטוב, לפחות, שהוא מצטער. טוב שהוא מודה, שרק חוסר חזון וחוסר אמונה בכוחותינו הולידו את מדיניות ההבלגה הרת האסונות. כי הרהורי תשובה אלה משמשים בוודאי יסוד לשינוי הערכין, שחל בקרב כל המחנות העברים, ההבלגה (הכפולה) המיתה אמנם רבבות ומאות אלפים, שאין עוד להחיותם; אולם ההבלגה מתה ולא תקום עוד לתחיה.

כך נפל הזרע למלחמת השחרור העברית, שמפניה לא היה מנוס, זרעוהו מפקדי הארגון הצבאי הלאומי וחייליו, שלמדו את אצבעותיהם למלחמה ונתנו את נפשם אם בהפעלת הנשק ואם בהכנתו. שלמה בן-יוסף, יעקב ראז, מנחם סטרליץ, אריה יצחקי וחבריהם האלמונים שנפלו או נרדפו ועונו, הם הם שסללו את הדרך, עליה עלתה - באיחור כה מחריד - האומה כולה. על כן נזכרם היום ונשתחווה בפני זכרם הקדוש, וגם אותו נזכור היום את אביהם הרוחני, שלימד את כל בני הדור - את כולם ללא יוצא מן הכלל - את תורת התקומה וההתקוממות:

עת יפרוץ אויב מארב

אז נקומה ונצביא

חי הנוער, חי החרב,

חי הדם המכבי.