לוחמים, מטרותיהם ודרכיהם

 לוחמים, מטרותיהם ודרכיהם

לפני שבוע השתתפתי בהלוויתו של פייר קניג, הלוחם, המצביא הידיד. מאות אלופים, המהוללים בלוחמי המחתרת האנטי-נאצית, שרים, אלפים ורבבות צרפתיים, מכל השכבות, באו להתייחד עם זכרו של האיש, אשר גאל בשדה הקרב , את תפארת ארצו המושפלת. כל הכבוד – לכבוד שצרפת, הדבקה בהיסטוריה, חילקה לבנה הגדול.

מובן מאליו שארץ ישראל היתה עם המדינות, אשר נציגיהן ושליחיהן הרכינו ראשם בפני גיבור ביר-חכים, בדרכו האחרונה. השר שמעון פרס ייצג את הממשלה. אני הייתי מבין לוחמי המחתרת היהודית, אשר גנרל קניג ראה בהם אחים לרוח ולנשק. כולנו יודעים, כי אם יש משמעות למושג העתיק חסידי אומות העולם, הוא אחד המובהקים בהם בתולדות הדור, שראה השמדה ועשה תקומה. השר פרס ואני יכולנו להודיע לגברת קניג אצילת הנפש, כי, על פי החלטתו שלמוסד מוסמך מטעם עירית ירושלים, ייקרא בקרוב רחוב בעיר הבירה על שמו של אישה הדגול. היא קיבלה את ההודעה בהתרגשות מובנת. הנצחה בתוך ירושלים, לאו מילתא זוטרתא היא. פייר קניג הכניס שמו להיסטוריה של שני העמים. הוא שרת את צרפת בגבורה; הוא עזר לישראל במסירות. לשתיהן אין שיעור אלא בזכרון עד של הכרת תודה.

הייתי יומיים בלבד בבירת צרפת. לביקור הקצר לא היתה אלא תכלית אחת: להיות עם אלה, צרפתים ויהודים, החולקים כבוד, בלב דואב, לאדם נפלא, ללוחם מהולל בגיבורים, לידיד נאמן ואהוב. אבל גם ביומיים כאלה אי אפשר שלא להתבונן בסביבה. שמעתי, נשאלתי ומצאתי, כי בצרפת אולי יותר מאשר בכל ארץ אחרת, חדרה בחוגים מסויימים התעמולה "הפלסטינית".

איש צעיר, לא בלתי-אדיב, הנראה משכיל, נציגם של כלי תקשורת ממלכתיים, לא פסק לשאול אותי לישות המתפרסמת. הוא אמנם הטה אוזן קשובה לתשובות; אך לא הסתיר מידה של תמיהה על תכנן. היהודי הנחקר אמר לו, כי בארץ ישראל המערבית, אשר לא-יהודים קוראים לה, במבטאים ובגוונים שונים, פלסטינה, חיים כמיליון ומאתיים אלף ערבים; כי הם מהווים כאחוז אחד מן היישות הערבית; כי ליישות הזאת יש הגדרה עמית חסרת תקדים, המוצאת ביטוייה בארבע עשרה מדינות; כי שטחן עולה על תריסר מיליונים קילומטרים מרובעים; כי ההגדרה העצמת של העם היהודי אינה יכולה למצוא ביטוייה אלא בארץ קטנה אחת, היא ארץ ישראל, המתקרית בלועזית וגו'; כי מאנם הסכסוך בין העם הערבי והעם היהודי על ארץ-ישראל הוא היסטורי, כפי שציין לאחרונה הנשיא ניכסון באמרו, לא בדיוק מיוחד, כי מריבת שני העמים נמשכת לא עשר, או חמש עשרה אלא אלפי שנים; כי סכסוך זה הוא טראגי, אך אינו היחיד בעולמנו; כי אולי אין זה נוח, גם לאחוז אחד של גוי רב ועצום, לחיות בארץ בה שולט רוב של אומה אחרת; כי האומה הזאת, אשר דבקה בארצה מאז ומקדם ובכל דורות קיומה, מכירה במיעוט הערבי הלאומי ובשווי זכויותיו האזרחיות, בתרבות, בלשון, בחינוך ובקידום מתמיד; כי הרעיון של ארץ חד-אתנטית הוא אפילו, ראקציוני, נאצי; כי בשביל העם היהודי ארץ-ישראל היא בעיית קיום, ואילו בשביל האחוז האחד של היישות הערבית זוהי שאלה של אי-נוחות חלקיקית; כי אם כזה הוא העימות, מבחינת העבר והעתיד כאחד, היכן הוא העוול המכריע, והיכן הצדק העליון? – ועוד דברים הדומים לאלה. בקיצור, ציונות. אך לפני ששמוה במרכאות לא בידי ממדי נפשנו, הצברים, אלא דוקא בידי הוריהם, נושאי דבר הציונות הרשמית, הוותיקים שבהם. לא מן האופנה, מת? אמת ישנה, הלא כן? אבל, וזה העיקר, אמת פשוטה, לכן עמוקה, מתחדשת, בלתי מנוצחת.

לצד הדברים הישנים, הוצגו גם שאלות מן האופנה החדישה. איך אתה מעריך את המבצעים של ד"ר חבש? הערכתי. כן, הוסיף הצעיר לשאול, אבל האם אתם לא השתמשתם בטירור? כלום לא היית מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי? הייתי. ומאחר שהנני אחרי נסיון מסויים, שנמשך שלוש שנים, יכולני לאשר את הדעה בה דבקתי בי"ח שנים קודמות, לאמור: שום תפקיד ממלכתי לא ישווה, מבחינת ההרה הפנימית, לתפקיד הקשור במלחמת שחרור. למשכיל הצרפתי, אשר לא הירבה לקרוא, הסברתי את ההבדל במטרה ובדרך גם יחד.

שבתי הביתה ולמדתי, כי לא רק על אדמת נכר נערכות משוואות האימתנות הסימטרית. האופנה הזאת הגיע לישראל. ואולי היא יצאה ממנה? מכל מקום, בעיתון ישראלי אחד, קראתי, כי (גם) מדינתנו קמה בעזרת טרוריסטים אכזריים, והא ראייה, האצ"ל תלה שני סרג'נטים בריטים. ככה. סתם, האצ"ל תפס שני חיילים והוציאם להורג בתלייה. אם כך – כזאת היתה לא רק משמעות התיאור הסתמי אלא כוונתו המפורשת – מה כי תלינו על אותו רופא עיניים, נוצרי-אורתודוכסי מזרקה?

לא חלפו אלא ימים מספר ושוב באותו עיתון קראתי את שמי לצידו של (בלי פדות התואר דוקטור) חבש אמנם, ההצמדה המלבבת מופיעה במודעה בתשלום, ואין המערכת נושאת באחריות וכו'. אבל האותיות היו מרובעות, עתיקות. משורר יהודי, אולי נשכח. כתב עליהן, כי כל אחת מהן רווייה בדמעות. ובאותיות אלו... עד כדי כך. אין פדות. והבדלה אין. יחד. האם בשניית הקריאה, כאב משהו? שנאתי שקר, על כן לא אבוש ואודה, כי באותו שבר של יחידת הזמן, הדרוש למעבר העיניים, היה איזה מיחוש קליל. לא משום היד המחוברת אל השמאל החדש. אף לא מחמת היד המפרסמת במדור המודעות המשולמות. אלא בגלל האות. כמובן, אין זו אלא שנייה. מיד מתגברים. בייחוד, שמעולם לא היה פינוק במתן שמות ובעריכת השוואות עמוקות. יש התרגלות מחסנת כשריון. שמאל חדש. עתון הגון, חבש ואני. לא כלום. דאגות אחרות בלב. ובעיות שונות, בהן יש לטפל באהבה, לפני כלנו יבושו המבזים – את האות העברית.

ב.

הסוגיה עצמה, של אירגונים הנלחמים בנשק ביד, ראויה לברור מבחינה היסטוריוסופית, או, אם מותר לומר כך, היסטורית ומוסרית. אבקש רשות לערוך את הברור ההשוואתי באופן הקרוי רציונאלי, כיאה לתקופה, בה המילה רגש נחשבת למעליבה. ניטול איפוא, בשלוות הנפש הרצוייה, את איזמל הרציונליזם, וננתח.

כל משכיל, מחוץ או מבית, יודע כי ביחס ללחימה, סדירה או מהפכנית, לא תתכן ההכללה ולא תועיל. האבחנה, ביחס למטרה ולאמצעים, כי היא לא רק אפשרית אלא הכרחית. בלעדי האבחנה הכפולה הזאת, היה האדם נקרא להכיר בתנועות האפילות, הראקציוניות ביותר, רק משום שהפעילו נשק.

מה היתה מטרת המחתרת העברית הלומת? שיחזור המאורעות העיקריים, ציור הקווים היסודיים יספיקו, כדי להשיב לשאלה זו.

בשנת 1939 התחייבה בריטניה לדאוג לכך, כי בשנת 1949 תהיה ארץ-ישראל למדינה פלשתינאית ובה רוב ערבי של שני שלישים ומיעוט יהודי, מוקפא כדי שליש. כדאי להעיר, כי המסמך המדיני הראשון והיחיד, בו מופיע המושג של מדינה פלסטינית הוא אותו ספר לבן של ממשלת צ'מברליין, בעוד האו"ם, אשר המליץ בשנ 1947, לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות, ציין, כי אחת מהן תהיה יהודית והשניה ערבית. עתה ברור לכל, כי לוא ניתן לבריטניה להגשים את תוכניתה, כפי שהאימפריה דאז רצתה וניסתה בכל כוחה לעשות, היה מקיץ הקץ על כולנו. היש צורך להסביר את הקביעה הזאת? לדעתי, אין להשחית דיו אפילו למילה אחת לתכלית זו.

בימים, בהם מיליונים יהודים הושמדו בידי הגרמנים, בעוד הבריטים דואגים, בכל צבאם וציים, להקפאת השליש היהודי בארץ-ישראל, קמו הלוחמים העברים, על ארגונים, לשחרר את ארצם משלטון הנכרי. המלאכה לא היתה קלה. בימים ההם נאצר עדיין לא היה שליט אלא זוטר מלכותי. וחבש לא היה דוקטור ולא נקרא "לוחם". אבל האימפריה הבריטית היתה פה עם חייליה ושוטריה, 130 אלף במספר. ואנחנו היינו במחתרת, איש לא סיפק לנו לא קטיושות לא קלצ'ניקובים, לא הסתובבנו במחנות ובבירות, לא היו לנו שומרי ראש. מחתרתנו היתה פשוטה, רצינית, עמוקה, אך כמעט גלויה, זולת שם מאומץ מן ההפטרה ועוד סידורי בטחון שכאלה. באחד מימי הקיץ ההם, לפני עשרים ושש שנים, ביקר אצלי, במחתרת, מפקד בכיר בהגנה, משה דיין. הוא פתח ואמר, כי כבר עשינו מעשה היסטורי. מהו? הוכחתם, אמר, כי אפשר להלחם בבריטים. אמנם כן, היתה דרושה, לפני הכל, ההוכחה הזאת, ביחוד ליהודים.

אבל מאז שהיא ניתנה ועד היום בו בריטניה הודיעה, כי היא מוכנה לפנות את חיילותיה ושוטריה מארץ ישראל, הדרך ארוכה היתה. גם ההמשך לא היה קל. ידענו מה הוטל על כף המאזניים. לקראת ההכרעה הגורלית אמרנו לעמנו, מן המחתרת, כי אם לא נילחם, נושמד; אם נילחם, ניגאל. מאן דהוא, הקורא חלק ואינו אובה לראות את השלימות, יכול היה לטען, כי היינו לנביאי חורבן. ולא היא, נהפוך הוא. הזהרנו מפני אסון, אם ניכנע, אם לא נתנגד, אך האמנו באמונה שלימה, כי אם נילחם, ניגאל. ולא הושמדנו, כי נלחמנו. נגאלנו, משום שלא נכנענו. שני חלקי הקריאה היו נכונים. ברוך השם, לא קם האחד, כי נתגשם השני –

על מה, איפוא, נלחמנו היהודים בארץ-ישראל, לאירגוניהם, לתקופותיהם? הווה אומר: הם נלחמו להצלה מכליה, לשחרור עם מעבדות.

עתה יש לשאול, מהי מטרתם של הארגונים הערביים למיניהם, לחזיתותיהם? אבל אם אנו השואלים, הם ולא אנחנו המשיבים. בטעון המהפכה הפלסטינית קובע, כי מטרת המלחמה העממית היא לא להכניע את האוייב, (אותנו) אלא להשמידו, כדי לבוא במקומו. מלך מרוקו חסאן גילה, כי דוברי "פתח" אומרים, שכך יעשו אם ינצחו: "אנו נעקור את המעיים מן היהודי האחרון בישראל ומן האשה ההרה, כדי להרוג גם את הילד ברחמה". כנס המשפטנים הערבי קובע, באורח מדעי, כי מצב המלחמה בין מדינות ערב לבין ישראל פירושו, כי לישראל אין כלל זכות לקיים מדינה. דוברה של אותה, "חזית" של ד"ר חבש מכריז, כי, כדי להשמיד את ישראל, לא איכפת להם ללוחמי החזית, אם תפרוץ מלחמת עולם שלישית. הכל כדאי, והכל מותר, כדי להשמיד, להשמיד את ישראל.

הגיע תור עימות המטרות ואימותן. אנחנו נלחמנו, כדי להציל עם; הם מפעילים נשק, כדי להשמיד עם. אנחנו נלחמנו, כדי להציל עם; הם מפעילים נשק, כדי להשמיד עם. אנחנו נלחמנו נגד שלטון; הם קמים על אומה. אנחנו סילקנו שלטון נכרי; הם רוצים לחסל ריבונות חוקית. אנחנו שיחררנו; הם רוצים לא רק לשעבד אלא לאבד. מטרות. זו ניצבת מול זו. לא להלכה אלא למעשה.

אליה את אחינו, רצינו לבנותה והמטרה קובעת כי יש לוחמים צדק, ויש "לוחמים" לרשע.

ג.

גם האמצעים חשובים. מאחר שכך כתבתי בעיצומה של לחימתנו בהבדל של שנות דור, לשוב ולהסביר את הפילוסופיה שלנו במחתרת. המטרה אינה מצדיקה את כל האמצעים. לא כל מטרה מצדיקה אמצעים מסויימים. מלחמה או לחימה היא תמיד נוראה. משום כך, יש להטיל עליה מגבלות, לפי צווי האנושות. אחרת, ישוב האדם אל המערה ממנה קם ויצא. בהתאם לפילוסופיה זו תכננו את מבצעינו. עשינו מאמצים מתמידים, כדי שלא תיפגע האוכלוסיה האזרחית, ערבית כיהודית. באותה שיחת סתר, שהזכרתיה, אמר לי גם מר דיין, כי רכשנו את "אהדת ציבור הפועלים". הוכחתם, הסביר, כי אתם נזהרים שלא לפגוע ביהודים. האמת היא כי נזהרנו גם לא לפגוע בערבים, או באנגלים שאינם נמנים על הכוחות המזויינים. עובדה היסטורית רבת משמעות היא, כי בכל שנות מלחמתנו נגד השלטון הבריטי, לא הרים ערבי יד על יהודי. יהודי, כמובן, לא פגע בערבי.

אבל מה על הסרג'נטים? האם תלייתם לא היתה מעשה אכזרי? ודאי שכזה הוא היה. אבל האם סתם ככה לקח האצ"ל שני לובשי מדים בריטיים והוציאם להרוג? כדי לשבור את ההתנגדות העברית, החליט בווין לתלות. מראשית מלחמתנו הזהרו את הבריטים, כי בשום אופן לא נשלים עם העלאתם לגרדום של חיילי המחתרת. אמרנו, כי אם הלוחמים נופלים בקרב, אין זו סיבה לפעולת נקם. הם מתנדבים. הם יודעים, הם מוכנים. הוספנו והסברנו, כי אם הם נשבים, אין זו סיבה ללקיחת בני ערובה, כדי להביא לשחרורם. סבל בכלא הוא חלק בלתי נפרד של הלחימה המהפכנית. ירצו להמלט ממנו, יבורכו. אנחנו נעזר להם. אכן, קראו לוחמינו דרור לעצמם. לעתים גם עזרנו להם, אם בתחבולה ואם בקרב. אבל היו בידינו שבויים בריטיים, רצינים, סמלים וטוראים, לעשרות; ברבות הימים, לאות לא פגענו בהם. מעולם לא אמרנו: שחררו את אסירינו, וניתן ללכת לשבוייכם. עם תום המבצע, בו נישבו חיילים או שוטרים בריטיים, שילחנום לחופשי.

אבל בכל הזדמנות שבנו והזהרנו, כי לא נסבול את תלייתם של חיילינו השבויים. גנרל ברקר הנודע התפאר בבית אנטוניוס המפורסם, כי הוא יתלה מאה יהודים וישליט סדר בארץ-ישראל. בווין החליט להוכיח, מיהו השליט האמיתי בפלשתינה (א"י). והם תלו את לוחמינו. באו הימים והלילות הנוראים בעכו ובירושלים. או אז, בהתאם לאזהרותינו החוזרות והנישנות, הוצאנו להרוג, אף הם בתליה, את שני הסמלים הבריטיים. ומאז לא היו עוד תליות בארץ. וכעבור שנה לא היה עוד שלטון בריטי בארצנו. לא רצינו במעשה האכזרי ההוא. הוכחנו זאת שנה לפני כן, כאשר הצלנו את חייהם של אשבל ושמחון, שנידונו למיתה. כך רצינו להציל, מידי התליין, את אחיהם לאמונה ולגבור . לא עלה בידינו. השליט התאכזר להם ולנו. גמלנו לו, והטיצלנו מספר לא ידעו של לוחמים עברים.

אולם כדי להבין א רגשותינו גם בימים המחרידים ההם, אביא פיסקא מן התשובה, שניתנה, בכאב עמוק, לאביו של אחד הסמלים:

"אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. ואלהים הוא העד, כי נו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. ארץ קטנה זו היא ארצנו היחידה רצינו להביא אליה את אחינו, רצינו לבנותה כארץ החופש והשלום. אך זה לא ניתן לנו. ועל הדם היהודי שנשפך כמים – באשמת אותו משעבד אכזרי – נוספות עתה טיפות דם בוערות של גבורים עברים, שגמרו אומר לשחרר את ארצם, לגאול את עמם או למות.

על כן, אדון פרייס, לא אלינו היית צריך לפנות בבקשת רחמים. אליהם, אל אלה שרצחו את בנם של נקר הזקן ושל חביב הבא בימים, ובבקשותיהם לא התחשבו; אל אלה שרצחו את אחיה היחיד של אדית וויס ובתחנוניה לא התחשבו; אל אלה שרצחו, במישרין ובעקיפין, רבבות אנשים חפים מפשע, נשים וילדים, אל אלה הגונבים ארצות לא להם ומסגירים לכלייה עמים שלמים – אל אלה היית צריך לפנות בדרישה שיחוסו על אבות ובנים, גם על אבות ובנים בריטיים הנהרגים על הפשע של שלילת זכות החיים מאחרים".

לא אוסיף

נמשיך בברור הרציונלי. כל לחימה, אימה בה. אנשים סובלים, מקפחים חייהם. מעצר, גולה, שפיכות דמים, הרג. שכול. יתמות. רבונו של עולם, מה יכול להיות נורא מאלה? אם המטרה היא אנושות צודקת, אין משתמשים כל האמצעים, גם אם במקרים מיוחדים אין מנוס תגמול, הנועד אף הוא להצלת החיים. אבל אם המטרה יא אנטי-אנושית, מרושעת, לא לגאול אלא להשמיד, אין מגבלה, הכל מותר, הכל מופקר – יש השפעת גומלין בין המטרה ובין האמצעים. היא עשויה, או עלולה, לקבוע אותם; הם באים ללמד עליה. זאת ראינו בשנות השלושים והארבעים בגרמניה ובאירופה. ואת זאת אנו מוצאים בימינו, במזרח התיכון וברחבי תבל, לפי-כך, מי שעורך גזרה שווה בין לוחמי מחתרת, בעמנו ובקרב אומות אחרות, ובין אנשי פתח והחזיתות על שמתיהן, גוזר ביזוי על כל אות בכל לשון.

ד.

עלי להבהיר, כי לא כתבתי את כל הדברים האלה בשם זכרונות העבר, או רק למען כבודם של אנשים לבל יחולל בידי בער. יש להם משמעות לגבי הימים האלה כדאי להתבונן וללמוד.

לפני מספר שבועות נרשמה, בשם מדינת היהודים, התחייבות לנטוש אזורי יהודה ושומרון ולמסור אותם לשלטון נכרי. בהזדמנות אחרת, ברשות העורך, נשוב לסוגיא הזאת מבחינה היסטורית, מוסרית, דמוגרפית ובטחונית. אבל היום, לאור הלהבות מסביב, נוכח המאורעות של השבוע האחרון, ילמדונו רבותינו לאיזה שלום ולאיזה בטחון ולאילו ערבויות הם צופים, לוא חס וחלילה חלק של ארץ ישראל היה נמסר לידי זרים, והפתחיסטים והחבשיסטים היו מתקרבים, באופן בלתי נמנע, אל סף הבתים בהם חי רובה המכריע של האוכלוסיה היהודית? עמיתי לשעבר לממשלה נוהגים, אף מחבבים לומר: הנסיבות השתנו. עם כל הכבוד, אביע דעתי, כי שום "נסיבה" יסודות לא הומרה. האמת ישנה היא אך מתחדשת. העם היהודי אינו יכול להתקיים בלי ארץ-ישראל. חלוקת הארץ לא נתנה לאמנו לא שלום ולא בטחון, אלא שפיכות דמים ומלחמה. חלוקה מחדש של ארץ-ישראל היתה לא לא רק מרבה, במידה איומה, בשפיכות הדמים, אלא היתה מסכנת את קיום המדינה עצמה, במידה הרבה יותר חמורה מאשר לפני שלוש שנים.

אבל, לידידם של מורי ורבותי, על פי ראיתם הם את הנסיבות האם לא יתבוננו, האם לא ישובו וישקלו את הערכותיהם, אשר המציאות מבטלת אותן כל שבוע, אם לא כל יום? מי יתן והתשובה תהיה חיובית, היא דרושה לעמנו. היא חיונית לעתידו.