להשתחרר מן ההפחדה; לגבור על הפחד; לקיים את הכבוד האזרחי
להשתחרר מן ההפחדה; לגבור על הפחד;
לקיים את הכבוד האזרחי
(מעריב, 13.5.1977)
א.
בשבועיים האחרונים נתקבל רושם חזק, כי נסתתמו טענותיו של המערך מפא"י-מפ"ם; כי אין עוד נימוקים מהותיים באמתחתו; כי לא נותר בידו אלא המכשיר הקהה של ההפחדה. בהגיע מערכת הבחירות לשיאה, ולקצה, החליט המערך להפוך את אזרחי ישראל לאנשים מחוסרי כבוד עצמי, נטולי כושר שיפוט, מבוהלים במעין אימה עדרית, מוכים בתימהון לבב – וכך מצביעים בעד המשך שלטונו של המערך.
ראש מטה הבחירות של המערך, מר בר-לב, הזהיר את ציבור האזרחים כי אם המערך לא יהיה בשלטון – יהיו סכסוכי העבודה כ"משחק ילדים" לגבי הגיהנום שיבוא עלינו בחיינו הלאומיים. במלים אחרות, פשוטות, טוטליטריות בתכלית: או שהמערך יוסיף לשלוט, או שמנת חלקנו יהיה הרס. ולא בוש מי שהיה בעבר מפקדו של צבאנו ופיקד על חיילים וקצינים בעלי כל ההשקפות – בתוכם אלפים, אף רבבות, תומכי הליכוד – להשמיע איוּם כזה, שאפילו ליוגוסלביה אין הוא ראוי, ודאי לא למדינה דמוקרטית, אשר נשמת המשטר בה היא האפשרות המעשית, בקלפי, בפתק, להחליף ממשלה.
אבל מניין לו, לראש המטה המערכי, כי סכסוכי העבודה אשר פרצו עד כה היו בבחינת משחק ילדים? שביתת קציני הים, אשר בעטיה ירדו לטמיון עשרות מיליוני דולרים – לא ילדים עשוה, ונזקה הלאומי כלל אינו "ילדותי". הוא הדין שביתות האחיות, הרופאים, המהנדסים, המוכסים, גובי המסים, הפסיכולוגים, אנשי התחזוקה בנמל התעופה הבין-לאומי, האחיות בחדרי הרנטגן ועוד ועוד. משחק ילדים? אם כך, מדוע הוציאה הממשלה הסוציאליסטית שמונת אלפים צווי ריתוק?! מדוע הוטלו לשוק מיליונים של לירות אינפלציוניות, חדישות, מודפסות, מוטסות, מרשרשות? מדוע היתה האינפלציה לדוהרת והגיעה ל-38 אחוזים בשנה?
אין אתם,מר בר-לב יכולים להפחידנו ב"גיהנום", כי את הגיהנום של הרס עצמי כבר נתתם לנו. שום שירות חיוני אינו מתפקד כהלכה. שביתה אחת נגמרת, ומיד מתחילה שנייה. אתם חותמים על הסכם, עוברים שבועות מספר, או חודשים אחדים, והעובדים מתאוננים כי אינכם מקיימים אותו, כי שוב הנכם נוהגים סחבת והטעיה, ושוב עורכים שביתת אזהרה או מאיימים בשביתה חדשה, כדי לאלץ אתכם לקיים את אשר הבטחתם. שם יצא לכם: של מבטיחים-ואינם-מקיימים. עם שם כזה קשה לנהל מדינה, לבנות משק, לשמש דוגמה.
כדי לשים קץ ל"גיהנום" הכללי הזה, צריך להחליף את הממשלה, וצריך להנהיג בשירותים החיוניים בוררות שיפוטית-ממלכתית, כדי שלא תהיה סחבת, כדי שלא יאולץ עובד לעשות את מלאכתו "מרותק" בצו שיש בו איום ישיר בבית סוהר. ניסיתם להסית גם נגד הכנסת, דמוקרטים-בתנאי-שכמותכם (בתנאי שהשלטון יהיה שלכם), ולא הצלחתם. המוני העובדים לא "יצאו לרחובות" לפי דרישתכם; הם מבינים היטב, כי אין שום "דרקוניות" בבוררות בזו, אבל יש ממש דיכוי בצווי הריתוק הניתנים חדשים לבקרים, פעם על ידי שר התחבורה, לעתים על ידי שר הביטחון, לפעמים אפילו על ידי שר הבריאות, הסוציאליסט האורתודוכסי.
ב.
בעוד מר בר-לב מאיים עלינו בגיהנום בארץ, מבטיח לנו מר פרס גיהנום דומה באמריקה, אם הליכוד ירכיב את הממשלה הבאה – או, אם להשתמש בלשונו השלילית של ראש המטה, המערך לא יהיה עוד בשלטון. יהיה משבר, מפחיד המועמד לראשות הממשלה של המערך, ביחסים בין ישראל ובין ארצות הברית. הערבים והאמריקנים גם יחד לא יישאו את מצע הליכוד, הקובע: "זכותו של העם היהודי לארץ-ישראל – זכות נצחית היא, שאינה ניתנת לערעור, והיא משולבת בזכות לביטחון. משום כך (בגלל שתי הסיבות המשולבות) לא יימסרו יהודה ושומרון לשום שלטון זר; בין הים ובין הירדן תהיה ריבונות ישראלית בלבד".
אנו גאים במצע זה, ואנו מוכנים להשיב, בכתב ובעל-פה, באסיפה ובטלוויזיה, לכל שאלה הקשורה בו. מר פרס, למשל, שאל האם זה תנאי למשא-ומתן, והוסיף מייד התחכמות, בלי לחכות לתשובה. אם זה תנאי, אמר כאילו לעצמו, איך יתנהל משא-ומתן לשלום; ואם אין זה תנאי, כלום מתכוונים למה שכתוב?
התשובה היא פשוטה. עוד מעט ואביא מדבריו של מר פרס שיבהירו לנו כי אין שום סתירה בין ניהול משא-ומתן על חוזי שלום, ובין קביעת הכלל שלפיו יהודה ושומרון לא יימסרו לשום שלטון זר. קבענו במפורש, כי המשא והמתן צריך להתקיים בלי תנאים מוקדמים מצד כלשהו. מר פרס בוודאי ייזכר, כי בזמן שניהלנו משא ומתן על הקמת ממשלת ליכוד לאומי, לא לפני עשר שנים אלה בשנת 1969-70, אנחנו הוספנו את המלים "מצד כלשהו" למלים הישנות "בלי תנאים מוקדמים". כי בלעדי התוספת, על פי כללי הדקדוק, יצא כי ישראל בלבד מתחייבת לנהל משא ומתן בלי תנאים מוקדמים.
פירושו של המשפט המושלם הוא כי כפי שאנו לא נדרוש מן הערבים שיקבלו את הצעותינו מראש כדי שנבוא לשולחן הדיונים, כן הם לא יתבעו מאתנו כי אנחנו נקבל את דרישותיהם מלכתחילה כדי שהם ישתתפו בוועידת שלום. בקיצור: יש לנו הצעות; אין לנו תנאים. יש לנו הצעות לתוכנו של חוזה השלום; אין לנו תנאים מוקדמים לפתיחתו וניהולו של המשא ומתן.
הבה נבדוק מה אמר מר שמעון פרס, שר הביטחון, על נושא מרכזי זה אך לפני שנה, ב-4 במאי 1976, במאמר שנתפרסם על עמודיו של עיתון זה. אני מביא את דבריו ככתבם וכלשונם:
"ראשית, לשמור שבישראל יהיה לא רק אורך אלא גם רוחב. התיישבנו בארץ לאורכה ולא לרוחבה, ואל לנו להתפתות לכל מיני יועצים ועיתונים ולחזור לארץ שרוחב מותניה 14 או 16 קילומטרים. אסור להתפתות על אף כל הקשיים ביהודה, בשומרון ובגליל. אם נחזור לארץ שרוחבה 16 ק"מ, נעמוד לפני בעיית הגנה כמעט בלתי אפשרית, כי המצב כיום איננו של 1948 או של 1967.
"הכל אומרים שצריך להגן על רמת הגולן, משום ששם יש הרים גבוהים. גם בשומרון יש פסגות גבוהות. אומרים שלמרגלות הגולן שוכנים יישובים חקלאיים, - נכון – אבל למרגלות השומרון שוכנת רוב האוכלוסייה של ישראל.
"ואפילו אדם איננו אוהב את תל-אביב, או את חיפה, או את חדרה – אין זו סיבה להפקיר אותן".
מבקש אני לדעת, האם זוהי גם היום דעתו של שר הביטחון – או שהוא מנסה להשכיח אותה "בפשרות הטריטוריאליות בכל שלוש הגזרות"? ואם מר פרס, במאי 1977, נותן לנו עצה לאשר את דרך מפ"ם או את תכנית אלון, כלומר: למסור את גב ההר של השומרון (הפסגות הגבוהות, כלשונו)? יהיה עלינו לקבל את עצתן האחרות, לאמור, "שלא להתפתות לכל מיני יועצים"... שאחד מהם הוא מר שמעון פרס. אנו נזכור את אזהרתו לכל בית ישראל: "למרגלות השומרון שוכנת רוב האוכלוסייה של ישראל"...
ג.
באשר לארצות הברית, נוצר מצב פרדוקסלי. לכל הדעות, עד ה-1 ביוני – יום פרסום התוצאות הרשמיות, שבו רשאי נשיא המדינה, כחוק, לפתוח בהליכים להרכבת ממשלה – תהיה לנו ממשלה של מר רבין (ראש הממשלה בחופשה), של מר פרס (יו"ר ישיבות הממשלה), של מר אלון, שר החוץ (המצפה להעברה למשרד הביטחון) ושל מר קול, שר התיירות. כולם הודיעו, כי הם בעד מסירת שטחי יהודה ושומרון. הם אף מתפארים בנכונות זו, ולוחצים את ידי עצמם בברכות נלהבות עליה.
בשפה המקובלת יש לנו, לפי שעה, ממשלה הקוראת לעצמה מתונה, שמדיניותה צריכה להיות לא שוחה אלא פשרנית, לא נוקשה אלא סבירה. לא אף שעל מיהודה ושומרון, כפי שמכריז מר משה דיין, אלא אלפי שעלים למסירה, כפי שמודיעים בהתלהבות האדונים רבין, פרס, אלון וקוֹל.
לפי הנבואה האימתנית של מר פרס, היתה ממשלה כזו דווקא צריכה לקבל הטבות ומחמאות מידי המימשל של ארצות הברית; אך ראה זה פלא: אין הממשלה "המתונה" הזאת פוסקת מלקבל מכות מכאיבות ובזירות קשות מוושינגטון. נאסר עלינו למכור 24 מטוסי "כפיר" לאקוודור; הפסדנו מיליוני דולרים ושוק חשוב. הופרה ההתחייבות שניתנה על ידי הנשיא הקודם לספק לנו פצצות זעזוע, שהן נשק מרתיע ממדרגה ראשונה. לא הוכנסנו לרשימת המדינות המועדפות לקבלת נשק מתוחכם. לראשונה אחרי כשש שנים הוציא נשיא אמריקני מהמקרר את תכנית רוג'רס, את הנסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967 "עם תיקונים קלים" בתוספת (שלא היתה כלל בתכנית המקורית) של "מולדת לפלשתינאים".
היכן כאן ההבנה האמריקנית-ישראלית? היא קיימת רק בדמיונו של מר שלמה אבינרי, מנהלו הכללי של משרד החוץ, שאצה לו הדרך להמליץ בפני ממשלת המיעוט לשרטט מפה – וכך להזמין לחץ ישיר לקצץ עוד יותר מפה מקוצצת, על פי השכל הישר המובן לכל בר-בי-רב. מר פרס ומר אלון דחו את עצת אחיתופל זו, אבל להם יש רעיון שקשה שלא לכנותו ילדותי. מה הם אומרים? טענתם היא, כי אם הם מציעים פשרה טריטוריאלית, כלומר מסירת חלקי ארץ-ישראל לאויב – ייפלו הערבים לתוך מלכודת מדינית. הערבים ידחו את "הפשרה", ויטענו כי על ישראל לסגת עד לקווי ה-4 ביוני 1967, ואז יאמרו אמריקנים, בריטים, צרפתים ובני עמים אחרים, כי הישראלים גילו רצון טוב, גמישות ועוד תכונות אנוש יפות; ואילו אויביהם הם קשוחים ובלתי מתפשרים – וכל האשמה על העדר השלום תוטל על כתפיהם. הנמקה זו שמענו באחרונה בתעמולת הבחירות, יוצאת במפורש מפיהם של מר שמעון פרס ומר אלון.
התברר בינתיים, כי אין זו אלא אינפנטיליות מדינית. יצא שליט סוריה אסד, לז'נבה לפגוש את נשיא ארצות הברית קרטר, ואמר בטרם תחל הפגישה החשובה ביניהם כי סוריה לא תוותר אפילו על שעל אחד. איש שיחו, מר קרטר, לא רגז ולא גינה את הקשיחות ואת הקיצוניות – אלא שיבח את אורחו מדמשק בכל המחמאות האפשריות. לא שמענו שום דובר צרפתי או בריטי מגנה את חוסר הפשרנות של אסד; נהפוך הוא, כולם מסכימים עם דבריו של מר קרטר, שלפיהם אסד הוא איש המפתח במזרח התיכון להשכנת השלום באיזור. מעניין מאוד. אף שעל, אומר הסורי – ועל ראשו מומטרות תהילות ותשבחות של מי שרוצה בשלום, אוהב את השלום, רודף שלום.
הוא הדין סאדאת. הודן הזה יצא לוושינגטון, והיה לו העוז להכריז גם שם כי ישראל חייבת לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967 – לרבות נטישת ירושלים המזרחית – ולאפשר הקמתה של מדינה פלשתינאית בשומרון, ביהודה ובעזה, כשאזורים אלה מחוברים בפרוזדור דרך הנגב. "בתמורה" הוא מוכן לתת לנו מצב אי-לוחמה. לא תיתכן כלל עמדה קיצונית יותר, אווילית יותר, מסכנת יותר את מדינת היהודים – את ביטחונה, שלומה ועתידה. אף על פי כן, איש לא גער בו באמריקה. הנשיא קרטר שיבח את סאדאת כאחד המנהיגים הדגולים שבהם תלוי השלום במזרח התיכון, וגם הבטיח לשקול ברצינות את בקשותיו לנשק מתוחכם. שום גינוי על קשיחות או נוקשות או מניעת הסכם שלום. נהפוך הוא, על חוסר הפשרנות מקבל גם סאדאת דברי מחמאה והכרה. היכן, אפוא, המלכודת המדינית שלתוכה נפלו, או הופלו, שליטי ערב על ידי המדיניות הפשרנית של הממשלה דהיום?
האמת היא שונה לחלוטין. הערבים זוכים לדברי הכרה, ואילו לישראל אומרים: אם את מכונה לסגת, עליך לדעת כי הנסיגה המוצעת על ידך אינה מספיקה למען השגת הסכם עם הערבים. אל תהיו נוקשים, רבותי הישראלים. היסוגו עוד קצת. ניתן לכם ביטחונות, אזורים מפורזים, כוחות בין-לאומיים. אבל עליכם לסגת עד לקווי ה-4 ביוני 1967 עם תיקונים קלים בהם. במלים אחרות, הצעות "הפשרה" הישראליות אינן מכשילות את הערבים – אלא את הישראלים עצמם; אין בהן אלא כדי להזמין לחץ לנסיגות נוספות, אשר גם האדונים פרס ואלון אינם רוצים בהן. מסתר, כי כל הצגת "הפשרה" מול הנאמנות לזכותנו לארץ ישראל – שפירושה גם קיום ביטחוננו – היא העמדת פנים, הטלת אימה, הולכת שולל.
ד.
ההפחדה נמשכת. בוודאי ראיתם כמוני את סרטוני המערך בטלוויזיה. אין זה מקרה, שאחד מקוראי "דבר" כתב לעיתונו, כי בגלל הסרטונים האלה הוא לא יצביע, לראשונה בחייו, בעד רשימת המערך. באחד מהם מראים את מר פרס מחזיר את המנדט לנשיא המדינה. איך נאמר שם? הוא (מר פרס) לא נכנע לתביעותיה של מפד"ל, ואינו מצליח להרכיב ממשלה. הנשיא מטיל עלי את התפקיד להרכיב ממשלה – ואני דווקא מצליח להרכיבה ולהציגה בפני הכנסת, אשר רוב חבריה תומכים בה. אבל מה מתרחש אחר כך? במשפט אחד: הפועלים שובתים והחיילים מכים. לבסוף נופלת הממשלה, ומחליטים ללכת לבחירות חדשות. זהו הסצנריו של הזוועות והפורענויות שיבואו עלינו – כפי שאמר לאטו מר בר-לב – אם המערך לא יהיה בממשלה.
הכזבנים המקצועיים הללו מנסים להשכיח את העובדה, שתחת שלטונם היתה אבטלה המונית עם המיתון; כי בתקופה ההיא היו הפגנות, בייחוד בעיירות הפיתוח, תחת הסיסמה "לחם, עבודה" – והפועלים המובטלים הוכו באכזריות. יוצא, כי בעניין האבטלה והמכות לא צריך כלל להתנבא; היו דברים מעולם – תחת שלטונו של סוציאליזם הרווחים מטעם המערך.
בסרטון כזבים אחר, כלאחר יד, אומר המערך כי הליכוד התנגד לחיסול המעברות. והאמת היא, כי כל מערכת הבחירות בשנת 1955 התנהלה על ידי תנועת החרות בסימן התביעה לחיסול המעברות, ותנועתנו אז זכתה בניצחון ציבורי אדיר, בהכפלת כוחה הייצוגי בכנסת השלישית (106 אלף קולות במקום 44 אלף). ומאז הננו הולכים מחיל לחיל עדי הקמת גח"ל בשנת 1965 והליכוד ב-1973, עד הגיענו הלום, כאשר כל ההבדל בין המערך ובין הליכוד הוא של מנדטים ספורים.
אך לשיא השִפלוּת – כפי שאמר אחד מחברי הכנסת – הגיע המערך בסרטון על סיכון הדמוקרטיה. הוא הראה את הרב לוינגר מגוש אמונים ומקריית ארבע ותומכים מן המפד"ל ומן הליכוד, ואחריהם הראה... מרצחים לבושים מדי נאצים בגרמניה ומדכאים מצ'ילה – כיצד הם מחסלים את הדמוקרטיה. חילול שם שכזה עדיין לא היה בשום מקום ובשום תקופה בישראל. להקרין לנגד עיני העם היהודי חוליגנים נאצים, ולומר לו: אלה אף אלה הורסים את הדמוקרטיה! כל עצמותיך אומרות סלידה וגועל. כדי לנסות להפחיד את העם אין לפניהם כל מעצור וכל חילול שם מותר ומוצדק בעיניהם.
בית-דין קבע, כי סרטון זה היה בבחינת בזיון בית המשפט. אבל האמת היא כי הוא היה בזיונו של עם ישראל כולו. חרפה כזו עדיין לא היתה בשום מערכת בחירות.
לא רק בעל המכתב ב"דבר" אלא רבים מתומכי המערך סולדת נפשם מפני "הסברה" כזו. אזרחי ישראל לא ישכחוה. הם יודעים, כי יש מאה ואחת סיבות להורדת המערך והרחקתו מהשלטון. אבל הסיבה האחת הנוספת קשורה בניסיון השיטתי, הנובע מפחד חולני, להפחיד את הציבור. זה עניין לכבודו האזרחי, האנושי, של כל אחד ואחת מאתנו. אנשי המערך רוצים להפוך את העם הזה, בן החורין, לעדר מבוהל העושה את רצונו של מניף שוט-ההפחדה. אין לך מעשה משפיל יותר, פוגע יותר בכבודו של כל אזרח ישראלי.
עלינו להשיב להם כגמולם. נבוז לעלילותיהם ולניסיונות ההפחדה שלהם. נוכיח להם, כי אזרחי ישראל אנחנו, אזרחים בני-חורין, אשר לא ירכינו ראשיהם בפני הבהלה דמיונית. נגבר על הפחד האווילי. נקיים את כבודנו האנושי והלאומי. ניתן אמוננו בליכוד. נעלהו. וייטב לכולנו, בעזרת השם.
