להיכנע או לא להיכנע, זאת השאלה

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ה תמוז התשל"ה, 4 ביולי 1975
מתוך:
P20-281
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. מדיניות חוץ - דיפלומטיה, יחסי ישראל-ארה"ב, יסודות מדיניות החוץ. שלום - הסכם שלום, הסכמי הביניים. אישים - יצחק רבין. בטחון - מלחמת ששת הימים. מדינות - מצרים, סוריה. משפט - משפט בינלאומי
במאמר זה, תוקף בגין את ממשלת רבין אשר נכנעת ללחצים האמריקאים ועושה וויתורים במסגרת הסכמי ביניים עם מצרים. בגין טוען שלא יהיה סוף לוויתורים האלה, מצב המלחמה עומד בעינו, רק קלפי המיקוח הולכים ונעלמים. בגין מסכים כי הקשר עם ארצות הברית הוא חשוב וכי ארה"ב מסייעת רבות לישראל, אך אין לשכוח כי קשר זה הוא הדדי, וכי לא צריך לסכן את בטחון המדינה בשבילו. יש להפעיל לחצים אצל גורמים ידידותיים בארצות הברית, ולעמוד בפני הלחצים ולא להכנע אליהם
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 להיכנע או לא להיכנע – זאת השאלה

(מעריב, 4.7.1975 – כ"ה בתמוז תשל"ה)

 

 

א.

בימים מיוחדים אלה יכולים הכל לראות, לאן מוליך הכרסום בעמדות מדיניות. התחלנו, אחר הניצחון במלחמת ששת הימים, בעמידה מלוכדת על חוזי שלום שיושגו במשא ומתן ישיר. קבענו, בהתאם למשפט הבין-לאומי ולמקובל בין העמים, כי באין חוזי שלום נוסיף לקיים, במלואו, את המצב שנוצר עם הפסקת האש. שלושת הכללים האלה שימשו חומת מגן סביב האומה. אך בא היום והם נמחקו. משא ומתן ישיר אינו נדרש עוד. חוזי שלום הומרו בהסדרי ביניים. בלי שלום בצענו נסיגות ומוכרזת הנכונות לנסיגות נוספת. אולי העובדה האופיינית היא, כי עמדות אלו, שהן מתונות על פי טבען, סבירות במהותן, הוכרזו, לפתע, כ"קיצוניות" או קשוחות.

ממשמרת מדינית טובה זו נסוגונו אל הפסקת לוחמה, או, ביתר בהירות, ביטול מצב המלחמה. ראש הממשלה התחייב במפורש מעל במת הכנסת, כי לא נעזוב את דות הנפט באבו רודס ואת המעברים האסטרטגיים של המיתלה והגידי, אם מצרים לא תודיע על ביטול מצב המלחמה עם ישראל. בהכרזה זו לא רמז אפילו מר רבין לאבחנה כלשהי בין המבואות המערביים לבין המזרחיים של המעברים האלה. אמר בפשטות, כי אם מצרים לא תבטל את מצב המלחמה, לא נזוז מן המעברים הנמצאים בשליטת צה"ל. הוא הדין שדות הנפט באבו רודס. נישאר בהם, כל עוד קיים מצב מלחמה בין מצרים ובינינו.

לא עבר זמן רב וגם על עמדה ברורה זו ויתרנו. התנאי המפורש הוסר מסדר היום. מצרים הודיעה, כי אין בדעתה, תמורת נסיגה ישראלית נוספת לבטל את מצב המלחמה או להכריז על אי-לוחמה. הן על פי מהות העניין, והן על פי ההתחייבות המפורשת, היתה ישראל צריכה להשיב: אם כן, לא תקבלו את דות הנפט ושום חלק של המעברים. ידוע ומקובל, כי אין אומה נוטשת עמדות מגן תוך מצב מלחמה; וההתחייבות לנהוג לפי כלל זה היתה מוחלטת, ללא סייג. אבל לא כך השיבה הממשלה. מול הקשיחות של מצרים, בעוד היא מסרבת לחלוטין לשים קץ למצב המלחמה, הודיעה הממשלה על נכונותה לנטוש את שדות הנפט באבו-רודס ואת המבואות המערביים של המעברים, רבי החשיבות האסטרטגית למניעת תוקפנות, או, אם נותקף, לצורך התקפת נגד.

ויתור רדף ויתור. הצענו למצרים גם גישה יבשתית אל מעינות הנפט באבו-רודס. הם הודיעו, כי אינם מסתפקים בה. ובאשר למעברים תביעתם היא, כי נוותר עליהם ללא שיור. באו האמריקנים ואמרו לנו: עשו כפי שהמצרים דורשים מכם. הוויתורים האמורים שנעשו, או הוצעו עד כה, נומקו בכך, כי, עלינו להימנע מסכסוך עם אמריקה. והנה ויתרנו על עמדה אחת; שנייה ושלישית – ויש לנו סכסוך עם וושינגטון המתייצבת מאחורי תביעותיה של מצרים דווקא. מסתבר, אפוא, על פי עובדות נחרצות, כי הוויתורים מוליכים לתביעה, וללחץ, לוויתורים נוספים. את הלקח הזה חייב, ויכול, ללמוד כל איש בישראל.

ב.

מדברים על תמורה מצרית שתתבטא בקביעת שלוש שנים לתוקפו של הסדר הביניים. חובה להזהיר, כי אין זו אלא אשליה. בעצם גם כאן ויתרה הממשלה רבות. בתחילה דובר על 12 שנים; אחר הוזכרו 9 שנים; במשך הדיונים הוזכרו 5-6 שנים, עתה אנו שומעים על רבע מן הזמן המוצע. הטווח הארוך התקצר מאוד.

המצרים אינם מוכנים גם להתחייב בפנינו על אותן שלוש שנים. הם ייתנו התחייבות לאמריקנים. עדיין לא קראנו אותה, ואיננו יודעים מה היא כוללת והאם היא מסויגת על פי הניסיון, חובה עלינו להניח, כי מישהו עלול להטעות, או להשלות אותנו, תוך אשליה עצמית מרצון. היו דברים מעולם.

דבר אחד אפשר לומר בביטחה. אם קיים בין הסעיפים של הסכם הביניים הסעיף הקובע, כי במקרה שישראל תתקוף את סוריה, בטל ההסכם מייד – לא שמענו על ביטולו של סעיף זה בין מרס לבין יוני – אין עוד שום ערך לקביעת זמן לתוקפו של ההסדר. סוריה ומצרים קיימו ועידה, והקימו ועדה, לתיאום מהלכיהן האסטרטגיים. גם אלמלא נהגו כך היינו צריכים ללמוד משהו מתיאום פעולותיהן במלחמת יום הכיפורים ואחריה, בקשר עם הסכמי ההפרדה. קל וחומר, אם הן דנות בגלוי על תיאום מתמיד.

אם בדמשק יוחלט לתקוף ובקהיר יוחלט לבטל את ההסכם עם ישראל, תספיק הודעה קצרה של אסד, כי ישראל החלה בהתקפה על צבאות וזכר לא יישאר מכל מה שסאדאת כתב אל האמריקנים וממה שהם לחשו באוזנינו. לשם הוכחה, כי ניתוח זה הוא הגיוני, מספיק להזכיר את סיפורו הפשוט של חסנין הייכל, העיתונאי המצרי המפורסם שזיכה אותנו בהסבר, כי לקראת ראמדן, או יום הכיפורים שלנו, הוחלט להודיע ב-13:30, כי ישראל פתחה בהתקפה על מצרים, ואילו בשעה 14:00 לפתוח במלחמה נגד ישראל...

האם יש מישהו בקרבנו המניח ברצינות, כי לאחר נטישתנו את אבו-רודס והמעברים, יסכימו הערבים ל"הקפאת" המצב לשלוש שנים? אם נמצא כזה, צריך לומר לו, כי הכל יש בהנחתו – זולת רצינות. לא יעברו שבועות, לכל היותר חודשים מספר, ואנו נידרש לבצע נסיגות נוספות בהסדרי ביניים, ולא... אך אז כבר ניה בלי הנפט ובלי מעברי מגן חיוניים ביותר.

ג.

לאחר ביקורו של מר רבין בארצות הברית הושמעו הערכות, כי בשיחותיו עם נציגי המימשל האמריקני הושגה מידה ניכרת של הבנה בין הצדדים, בין וושינגטון לבין ירושלים. התברר, כי הערכות אלו לא היו מציאותיות. כמו כן לא נכונה היתה ההשערה, כי בעתיד יתנהל המשא ומתן על מי מנוחות. ויתורים נוספים מצידנו הוצעו, אך הם היו מלווים באשליה. וושינגטון עמדה בקשר מתמיד עם קהיר ומשנוכחה לדעת כי מצרים לא שינתה טעמה, הוכנס הנשיא בכבודו ובעצמו לתך המערכה, שהיתה במתכוון הפגנתית ורעשנית; ישראל נדרשה, פשוטו כמשמעו, להיכנע.

שוב המדובר בהתחייבות מפורשת, אף חוזרת ונשנית, של ראש הממשלה. הוא, ולא אחר, הסביר לציבור בארץ, לדעת הקהל בחוץ לארץ וכן לאנשי שיחו בוושינגטון ובניו יורק, כי המבואות המזרחיים של מעברי הגידי והמיתלה הם בעלי חשיבות עליונה לביטחון ישראל. מעבר למעברים הוסבר לנו השכם והערב, אין עוד קו הגנה בתוך סיני. לפיכך, אנו חייבים, בכל הסדר ביניים עם מצרים, לעמוד על המעברים בצידם המזרחי. באו האמריקנים והודיעו, בקול רעש אדיר, כי כל ההערכות האלו אינן נראות להן חשובות, ועל ישראל לעזוב גם עמדות אלה.

לוּ חלילה, היתה הממשלה מתפתה, או נפחדת, לקבל את התביעה האחרונה הזאת, היו התוצאות הביטחוניות, כפי שתוארו על ידי ראש הממשלה מר רבין ועל ידי שר הביטחון מר פרס. מאחר שהם הזהירונו מפני הסכנות הכרוכות בנטישה זו, אין צורך להוסיף בעניין זה, מה עוד שמצדנו הבהרנו את הסכנות הנשקפות לנו פעמים רבות. אבל בנוסף על כך, היתה נהרסת, הפעם לחלוטין, אמינות דברהּ של ישראל. היא, כמובן, נפגעה קשות על ידי הוויתורים הקודמים, לרבות מחיקת התנאי להסדר ביניים עם מצרים: ביטול מצב המלחמה. אבל לו היתה באה ניסגה גם מהצד המזרחי של המעברים, על אף כל ההסברים הרשמיים, על סיכון ביטחון ישראל, לא היה נותר עוד זכר מן האמינות הישראלית. ובין אמינות, אין עוד שום מחסום בפני לחץ. הוכח לכל, כי "רך" המקום. אפשר ללחוץ ולהצליח. היינו ממש מפקירים את עצמנו בידי הלוחצים.

ד.

המלה המתאימה להתפתחות זו היא: כניעה, אנו נדרשים להיכנע לאויבינו, על פי דרישת ידידינו. אין ספק, כי רוח מינכן מרחפת מעל הלחצים האלה. עם קטן עומד על נפשו. אויביו רוצים לדחוק אותו מעמדות מגן, כדי, על ידי נסיגות נוספות, להעמידו מול פני הסכנה לעצמאותו. בא ידיד, מאמץ את תביעות האויב, "מסביר", כי הכניעה היא באינטרסים שלו "ושל העולם" ומשום כך הוא תובע לקבל את הדריה העוינת, כפי שהוגשה.

הסגנון גם מזכיר מאמץ הכנעה אחר. עם נפילת וייטנאם הדרומית בידי הקומוניסטים נתפרסמו מכתבים, בחתימתו של הנשיא לשעבר ניקסון אל הגנרל תייה, נשיאה דאז של וייטנאם הדרומית. עם הפרסום הושמעה טענה, כי לא ניקסון חיבר את המכתבים האלה. הכל הבינו, אף בלי פרסום מפורש, מי היה מחברם האמיתי. זכורני, כי גם במכתבים הנשיאותיים ההם דובר על התוצאות החמורות שתהיינה להיפרדות בין שתי הממשלות, על ה"שורש" ביחסים בין שתי ארצותינו ועל ההכרח כי שתי ממשלותינו ישתפו פעולה למען השכנת השלום. התוצאות של לחצים אלה ידועות לכל. הלקח הוא רב.

איש, כמובן, לא יזלזל באפשרות של ריב גלוי בין ישראל לבין המימשל האמריקני, כפי שהוא החל להתפתח, למעשה, על רקע של הסדר הביניים, עוד בחודש מרס. ישראל קיבלה סיוע אמריקני רב ממדים, גם אם תמיד יש לזכור, כי לא היתה כאן שום חד-צדדיות. העזרה היתה הדדית. זוכר אני היטב, כי בשעה לא נעימה, שהיתה קשורה בחילופי איגרות בין וושינגטון לירושלים, שיגר לוי אשכול המנח שדר לשגרירנו, אשר נתבקש להסביר לאנשי שיחו, כי עשינו למען אמריקה דברים דגולים וחשובים, "ואולי יותר מכפי שעשתה בשבילנו". הדברים היו נכונים אז; וכאלה נותרו.

אבל, כאמור, רב הוא הסיוע הניתן לנו על ידי ארצות הברית. לכן יש דאגה טבעית בלב לקראת אפשרות של חילוקי דעות יסודיים על הדרך המוליכה לקיום ביטחונה של ישראל ולהבטחת שלומה. אבל יש לומר בפה מלא, כי הדאגה העמוקה ביותר היא לאפשרות של כניעה. היא עלולה להביא עלינו סכנות, בשטח המדיני והביטחוני, אשר שיעור אין להן. היא תסכן, במישרין, את חיילינו; היא תאפשר לאויב להכין את תוכניותיו התוקפניות; היא תיתן בידיו יתרון אסטרטגי במצב מלחמה; היא תשבור את מוראל העם; היא תהרוס לחלוטין את שארית האמינות של ישראל ביחסיה עם גורמים זרים. איש לא יקבל עוד ברצינות לאו ישראלי מול דרישות אויבים ולחצי ידידים. הכל ידעו, כי שום נדר ממשלתי אינו עומד במבחן; כל הנדרים הופרו; כל האָלות והשבועות אף עליהן ייאמר: לא שרירין ולא קיימין. והאויב מצפה...

האם יש לנו אפשרות לגבור על קשיי הימים האלה? אין ספק, כי יש אפשרות כזו. עלינו להזכיר כי יש לנו באמריקה כוחות ידידותיים אדירים. הם צריכים לפעול; הם יכולים להשפיע. לרשותם עומד טיעון רציני מבחינת דעת הקהל, אשר המימשל תלוי בה ומשום כך אפילו "מאיים" עלינו לפנות אליה. ממשלת ארצות הברית הציעה כידוע את תיווכה, את שירותיה הטובים, בשיחות על ההסדר החלקי. אילו שירותים "טובים" הם, אם לצד אחד נעה שירות רע בתכלית? מדוע החליט המימשל להזדהות עם דרישותיה של מצרים? הנה מסבירים הישראלים, גם אלה הידועים כ"גמישים", כי מאחורי המתלה והגידי אין עוד שום קו הגנה בסיני, בעוד האויב מאיים בגלוי בחידוש המלחמה, אם רצונו המלא לא ייעשה. מדוע אין המימשל מתחשב בנימוקים כבדי משקל אלה? הזדהות עם צד אחד ולחץ על הצד השני לקבל את התביעות המוגשות לו – ביניהם ובין שירותי תיווך טובים אין ולא כלום. או יש – סתירה שאינה ניתנת לגישור.

עמדת המימשל, בעיני דעת הקהל וידידים בשני בתי הקונגרס, יש בה חולשה רבה. אפשר, וצריך לתקוף בנקודה זו, בכל הכוח ההסברתי העומד לרשותנו. ורב הוא, אם לא ישותק, אלא יופעל, וללא דיחוי. גם בשטח זה אין הצדקה לגישה פטליסטית, כאילו סכסוך עמוק ומר עם ארצות הברית הוא בלתי נמנע. נהפוך הוא, אפשר לדחות את הלחצים....

(חסר הסוף...)