להחיות את התנועה הציונית!

אדוני היושב ראש, רבותי. נשיא הקונגרס,

שליחי העם היהודי במולדת ובגולה על תפוצותיה,

הוטלה השאלה: היש לפרק את התנועה הציונית העולמית או להוסיף ולקיימה? יש מי שמציע מעל במת מפלגתו לפרקה, ויש מי שהציע, מעל במה זו לקיימה. לשית האפשרויות הללו אנחנו מציעים לבחור בשלישית. לפרק? – לא, לקיים? – לא מספיק. להחיות את התנועה הציונית העולמית – הוא אשר צריך לעשות.

אין זו הפעם הראשונה, שמעמקי האמונה שניטעה בלבותינו על ידי נושא רעיון המדינה העברית בדורנו אחרי הרצל, זאב ז'בוטינסקי, קם ועולה הפתרון השלישי, הראשון, החיובי, היחידי. היו ימים בהם טובי בנינו עמדו במלחמה מכרעת למען שחרור האומה מעול זרים – תנאי מוקדם להעלותה על דרך המלך של חיי העצמאות והכבוד. בימים ההם, משקמה מבוכה באומה והיה מבחן לבניה הוטלה סיסמא דו־לאוית: "לא מסדה ולא וישי". בחשבון, גבירותי ורבותי, יש שתי שלילות נותנות חיוב. לא כן בחיים, שני לאוים אינם נותנים אתה הן.

מסדה? – לא! צוונו על החיים ועל החירות. וישי? – בשום תנאי לא. אך מה התשובה החיובית? אי הדרך? מה הפתרון? אזי אמרנו: לא מסדה, לא וישי, – מודיעין. ותהי מודיעים בדורנו, בזמן הזה, כמו בימים ההם.

מה טעם מה תועלת בשלילה הזאת

אך בינתיים, עוד לפני שהוחלט לפרק, לקיים, להחיות, זכתה אסיפת הציונים הכ"ה למניינם בקבלת פנים חמה, מנומסת, מלובבת, מפי מי שבתוקף תפקידו חייב להיות מארחה. בבית אחר – והוא הבית בישראל – נאמר, כי הקונגרס הזה אין לו זכות להיקרא ציוני. תמהנו בוודאי כולנו: מה טעם בשלילה הזאת? מה תועלתה? מה תכליתה? אמנם היו ימים בעבר, כאשר כל בן נאמן לעמו היה לא רק זכאי אלא אף חייב להציג את השאלה: הזאת נעמי? הזאת אסיפת הציונים כפי שהוקמה על ידי הרצל ונורדאו? כאשר באזני יהודים זרים, ידידים ואויבים עמד נושא משרה, שליח ציבור, דובר ונציג ואמר: "אנו מכריזים כי לא נסכים לשלטונה של קבוצה לאומית אחת על רעותה, לא היום ולא בעתיד. אנו גם איננו מקבלים את סיסמת המדינה היהודית, שפירושה בסופו של דבר שלטון היהודים על הערבים תושבי הארץ. אנו שוללים את שלטונו של הרוב הקיים בארץ על המיעוט, אולם אין אנחנו מקבלים את המוסר האוטנטוטי האוסר על אחר את אשר הוא מתיר לעצמך, וכפי שאנו דוחים את שלטון הערבים עלינו – כן אנו שוללים את שלטוננו אנו על הערבים, גם כאשר יחסי הכוחות בארץ ישתנו לטובתנו". וכאשר שש שנים לאחר מכן אומר נושא משרה, שליח ציבור, נציג ודובר, בפני ועדה מורכבת כולה מזרים, אשר באו כביכול להכריע את גורלנו: "אני טוען שבהשתמשנו במונח "בית לאומי" לא אמרנו לעשות בארץ ישראל מדינה יהודית, לא אמרנו זאת אז ואיננו אומרים זאת היום" במקרים ההם אפשר היה לשאול: הזאת נעמ? הזוהי אסיפת הציונים?

הן הציונות, כפי שנוסדה על ידי הרצל, על נהרות הסבל היהודי וכוננה על מעיינות האמונה העברית – כל מטרתה, כל תכליתה היתה מדינת היהודים. לא התיאוריה הזאת על מוסר הוטנטוטי היתה צודקת, הן היו צריכים היום, גבירותי ורבותי, לא להציע לפרק את ההסתדרות הציונית, אלא, רחמנא ליצלן, לפרק את המדינה היהודית, כי הרי יש רוב יהודי במדינת ישראל והוא שולט על המיעוט הערבי. אבל מדינת יהודים עם רוב יהודי ועם מיעוט ערבי איננה מוסר הוטנטוטי: להבדיל, זה מוסר עליון, אלוהי, אנושי, נצחי. אי אפשר היה לשאול זאת.

אבל היום, כאשר קיימת מדינת ישראל, וישנם בעולם כולו מאות או אלפים או מיליונים יהודים הקוראים לעצמם ציונים, האומרים: אהבתי את ציון כולה, בלבי ובנפשי, וכולי רצון לסייע לה, לגדלה ולפארה ולבנותה – משום מה צריך לומר להם "אין לכם זכות לקרוא לעצמכם ציונים"? משום מה צריך לשלול מהם את אהבתם, את חברתם, את אמונתם, את תקוותם?

על רקע השאלה הזאת קמה לפתע חכמת הפיגום בישראל. וכך נאמר לנו: ההסתדרות הציונית היתה בבחינת פיגום לבניין. הבניין קם, לפי טבע הדברים יש להסיר את הפיגום. איזה רעיון פגום! ודאי, אם הבניין מושלם, אפשר להסיר את הפיגום. האמת היא, שאין מחכים כרגיל עד להשלמתו המוחלטת של הבניין, יש ודרושים עוד סידורים ושיפוצים, כמו בבנייני האומה, למשל, אבל הפיגום כבר איננו. כשהבניין עומד על תילו, שהוקם כבר על יסודו, עד הטפחות, אפשר להסיר את הפיגום. הזהו המצב במדינת ישראל ובקרב העם היהודי? רק שיפוצים חסרים לנו? רק סידורים נעדרים בחיינו? הכל תם ונשלם – ואפשר להסיר את הפיגום, אם זה פיגום?

ארבע מטרות לציונות הקלאסית

הציונות הקלאסית של הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי ארבע מטרות היו לה והן: מדינה, ארץ ישראל, ריכוז העם היהודי, או ריכוזו מחדש, בארץ אבותיו, והקמת מדינה שעליה תהיה גאוותם של כל היהודים באשר הם שם, בנוייה על אדני הצדק והיושר, עליה ייאמר בימים אלה, כפי שנאמר בימי קדם, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". מכל ארבע המטרות האלה אך הראשונה הושגה. מחמת עובדה זו עלי להביע בשם ידידי הסתייגות מן ההגדרה שהושמעה אמש, לפי עברנו את מחצית הדרך. אין עוד מחצית הדרך לפנינו כפי שאין עדיין מחצית הדרך מאחורנו. אולי אפילו לא עברו את רבע הדרך. ששית אחת של העם בתוך המולדת. חמישית אחת של המולדת בידי העם. איזו מחצית? בוודאי, מבחינה אחת חל שינוי יסודי, שלא ייאמד בשום אחוזים, כי כולו איכות. זכינו לעצמאות, מדינה לנו, כנסת, ממשלה, אופוזיציה, צבא, מכשירים ממלכתיים בידינו. לא בחסדי זרים אנו תלויים עוד: אף לא בחסדם לומר לנו שאנו שבים בזכות ולא בחסד, לא בחסדם אנו קובעים בידינו את גורלנו. זה השינוי המהותי שאין לאמוד אותו בשום מספרים ובשום אחוזים. אבל הדרך, הדרך ההיסטורית של העם, היהודי המפוזר, המתרכז במולדתו? איזו מחצית? איזה רבע? - אנחנו רק בתחילת הדרך. משום כך יהיה עלינו לברר הלילה הזה מה פירוש החייאתה של התנועה הציונית העולמית אשר יחד עמה מדינת ישראל צריכה להוסיף וללכת, כי רב הדרך לפנינו ועוד רבה המלאכה.

כדי להחיותה, אנו מציעים להטיל עליה הלכה למעשה חמישה תפקידים: האחד – היסטורי, השני – מדיני, השלישי – חינוכי, הרביעי – מעשי, החמישי – מוסרי.

התפקיד ההיסטורי: כדי שהתנועה הציונית תוכל למלא אותו, חובה עליה, מעל הכל, להבחין במושגים, לבררם עד תום ולשאתם בגאווה ובאמונה, ושני המושגים הראשונים: מולדת וגולה. הגיעו לאזננו שמועות שאין זה נאה להשתמש עוד במושג "גולה", ובמקומו מוטב לאמץ לנו אולי את המושג "תפוצה". והסיבה העיקרית לביישנות זו היא, שהתרגום לא נעים, או אפילו מסוכן במידה מסויימת.

אם ידידינו בארצות הברית של אמריקה חוששים מפני התרגום של המלה "גולה", יש לי בשבילם עצה: אל תתרגמו. תאמרו באנגלית: "די גולה". האם זו המלה העברית הראשונה שהעמים אימצוה? הם אומרים "איימן" וזה "אמן"; אומרים: "הללויה" וזה "הללו-יה". יגידו גולה. אבל גולה! משום שזו האמת ההיסטורית, כלפינו ששבנו, וכפיכם שעדיין לא שבתם. אבות אבותינו הוגלו מעל האדמה הזאת. אבות אבותיכם הם אבות אבותינו. עם אחד אנחנו, כך כתוב, בזה החל הרצל את הציונית הממלכתית הרוממה, המגשימה. הוגלינו, ומשום כך ציוו לנו אבות אבותינו לומר "כי מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", ומשום כך נצטווינו לומר, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". גולה לתפוצותיה, אבל לא תפוצה. זו האמת ההיסטורית. והתנאי לחידושה של הציונות ולהחייאתה הוא קודם כל שהציונים ישאו את הרעיון האמיתי הזה לארצותיהם בקרב היהודים, ובני עמים זרים. גולה. ואל תתרגמו. הם יתרגלו.

כל גולה נורמלית עלולה להיות לבלתי־נורמלית

מבחינת הגולה אפשר עדיין לאמץ ולקבל את הניתוח הכמעט מדעי שנעשה על ידי אחד היוצרים במחשבה הציונית והוא מורם של מחנה היריבים שלנו דוב בורוכוב. זוב ז'בוטינסקי ותלמידיו לא קבלו את השילוב, שהוצע ל\על ידי חוזה והוגה דעות גדול וצעיר זה, של שני אידיאלים. אנחנו האמנו במוניזם ומוסיפים להאמין במוניזם כלפי אידיאל. אולם, הניתוח של בורוכוב על הגולה נתקבל גם על דעתו של זאב ז'בוטינסקי, והוא אמר את זאת בטרם הושמדו 6 מיליונים יהודים, ובאוזני המועמדים להשמדה. הניתוח של בורוכוב מהו? גולה, אבל יש בה שני סוגים (אם אני אטעה, מר זרובבל, יתקן אותי). יש בה שני סוגים: גולה נורמלית וגולה בלתי נורמלית. והחוק הוא שכל גולה נורמלית עלולה להיות לבלתי נורמלית (אני רואה שבינתיים מר שזר מסכים לכל מה שאמרתי ברגע זה). ולנו ניתנה ההוכחה, בדורנו, בימינו, בגרמניה – כיצד הנורמלית בגלויות הנורמליות הפכה לגולה הבלתי נורמלית בגלויות הבלתי נורמליות, עדי הרוג, הכחד, השמד, שרוף וחנוק. אבל אלה שיאים לרעה ולטובה, לעתים רחוקות מגיעים השיאים. ביניהם מצבי ביניים.

הגולה הנורמלית על פי בורוכוב היא זו: בלי רדיפות, בלי נגישות, בלי התנגשויות, בלי התנקשויות. הגולה הבלתי נורמלית היא זו שיש בה תופעות כאלה. מבחינה זו חובה עלינו, ביחוד לאחר נסיון ימינו, להזהיר כי ישנן כבר תופעות לנגד עינינו, לפיהן גולות שנחשבו לנורמליות נהפכות לבלתי נורמליות. לא תמיד הדבר קשור ביהודים במישרין. לעתים הוא תולדה של התפתחות שאנחנו איננו יוצריה ואין אנו יכולים למנוע אותה. אני סבור שאם אך ארמוז ליבשת אפריקה ולאמריקה הדרומית – הכל יבינו מה הכוונה. והציונים חייבים לפעול למען לא יאחרו אחינו בני ישראל את המועד.

בהקשר זה עלי גם להשמיע משהו כלפי ברית המועצות. ידידי הטילו עלי להסתייג מן ההודעה שהושמעה אמש, לפיה העם היהודי הוא נייטרלי. העם היהודי לפי הכרתנו לא היה, איננו ולעולם לא יהיה נייטרלי, בין חופש לבין הדברתו, בין חירות לבין הכחדתה, בין אמת לבין היפוכה, בין צדק לבין שיעבוד, אני חושב שהעם היהודי המסוגל לומר זאת, חייב לומר זאת, כי אנחנו חלק בלתי נפרד של העולם החופשי ומדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד של העולם החופשי.

Israel is an integral part of the free world. Israel should stay so and should say so.

זו אמונתנו. מאידך, אין להשמיע הצהרות התגרות כלפי מדינות בעולם השני, כפי שהושמעו בעיקר בזמן האחרון על ידי דובר רשמי של מדינת ישראל. אין טעם בהן, אין תועלת בהן, אין בהן הגיון, אסור להשמיען.

שרו את "התקוה" על חופי הפצ'ורה הירקרקה

ובאשר ליהודי רוסיה נאמר לנו אמש כי תקוותנו היא שעוד בדורנו הם יזכו ליצירתה, או למעשה, לחידושה של האוטונומיה הלאומית הדתית שלהם, שהיתה להם בתנאים האלה וניטלה מהם. האם זוהי באמת התקווה, קונגרס ציוני נכבד? נניח שממשלה זו מתקיימת, ושוב מופיע ה"עמעס" והוא יוסיף לספר את ההיפך מן האמת. נניח ששוב ילמדו את ילדי ישראל ביידיש באותיות אשוריות, שאין אלוהים, שהתנ"ך הוא אגדה, שאברהם אבינו הוא "סוחר בקר עשיר", שמשה רבנו לא נולד, שיציאת מצרים לא היתה ולא נבראה, אפילו לא של 600 משפחות. נניח. אז היהדות ניצלה? אז העתיד נפתח לפנינו? הרי היה היו דברים, היתה אוטונומיה כזאת, היתה אידיש כזאת, היה עמעס כזה. ירשה לי אדוני הנשיא לומר לו, ואני בטוח שזו גם דעתו, אלא אולי מתוך שיכחה לא הספיק להביע אותה – שתקוותנו, תקוות כולנו היא אחרת. וכדי להמחיש אותה יורשה לי לספר משהו מנסיון אישי.

בערך לפני 20 שנה הייתי בין 800 אסירים שהוגלו צפוה, לים הארקטי. זה היה בימי סטאלין. והיום כולם יודעים ומודים שהיה זה מישטר אימים חסר תקדים בתולדות האנושות. כולם יודעים וכולם מודים. שטענו שמבחינה זו יש הטבה בברית המועצות ועלינו לומר את זאת, ועלינו לשמוח על כך, כאנשים וכיהודים. אבל אני מספר סיפור מן המציאות, שלפני 20 שנה, ספינה עם 800 אסירים, גיהנום עלי אדמות, חושך צלמות, צפונה, לים הקרח. 6 יהודים. אחד מהם קומוניסט, שעונה על ידי הלבנים למען אמונתו, בגללה, סגן עורך ה"פרבדה", מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית, אחד מגדולי המנהיגים של ברית המועצות, משחר נעוריו קומוניסט, נאסר, הוכה, טרוצקיסט, עונה, הוגלה, ישב, הובל. ובאחד הרגעים – אם זה היה ביום או בלילה אי־אפשר היה לדעת, חושך וצלמוות שררו מתחת לסיפון, התקרב אלי ואמר כבר לא ברוסית, אלא ב"מאמע לשון": געדענקט איר לשוב? ("הזוכר אתה לשוב"?) עדיין לא ירדתי לסוף דעתו, שאלתיו, ויתרגז ויאמר: (בהברה אשכנזית) נו, "לשוב", דאס וואס די ציוניסטען אין אדעס האבען געזונגען (השיר שהציונים באודיסה היו שרים). אז הבינותי: התקווה! ששה יהודים אולי בפעם הראשונה על חופי הפצ'ורה הירקרקה, שרו את "התקווה", לשוב, לשוב לארץ אבותינו, בשביל קומוניסט משחר נעוריו, בו התעורר משהו בעומדו, כפי שהאמין, על סף הסוף.

אדוני הנשיא, יורשה לי לומר שקונגרס ציוני והסתדרות ציונית והעם היהודי החופשי בכל חלקי תבל מקווים כי עוד בדורנו זה נראה את בני עמנו מרוסיה שבים אלינו למדינת ישראל, לארץ ישראל, לארץ אבותיהם.

בקשר עם גולה נורמלית ובלתי נורמלית עלי גם להזכיר את אלג'יר. אמש ערך הקונגרס הציוני הכ"ה תשואות שלא היו חמות לצרפת, ובצדק. יש לנו ידידים בעולם: אין לנו ידידה טובה מצרפת. ועלינו לומר את האמת כמות שהיא: הכוחות הנלחמים בצרפת באלג'יר הם לא רק כוחות אנטי־צרפתים, הם גם אנטי־יהודיים, הם גם אנטי־ישראליים, הם בטיבם פוגרומיסטיים, הם מוכנים לא רק לשרוף בתי כנסת אלא גם לשרוף יהודים. עלינו לומר את זאת, אבל עלינו לדאוג לאחינו. צפוייה להם כבר היום סכנה פיזית שם. ובטרם היא תהיה סכנה לכל אחד מאחינו, עלינו להעלותם ללא דיחוי, כי זו הצלה בעוד מועד.

הקשר ההיסטורי עם ארץ ישראל השלמה

בררנו את המושג גולה, עתה נבהיר לעצמנו את המושג מולדת. קמה לנו מדינת היהודים. האם היא המולדת? יחקור כל מי שיושב באולם הזה את לבו, ויאמר. האם אין זו חובה מוטלת על התנועה הציונית, אשר השיגה את ההכרה הבין-לאומית בקשר ההסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל כולה, בימים בהם לא היו בארץ ישראל אלא מתי מעט, לא היה נשק, לא היה משק, לא היה צבא, לא היתה מדינה – או להיפך, עלינו להוסיף ללכת בדרך התעתועים וההתכחשות ולומר: זאת לקחנו, זאת כבשנו, אין לנו עוד זכות על מאומה, הזכות היא לאלה המחזיקים בארץ אבותינו? זו שאלה היסטורית מוסרית, וכפי שאנסה להוכיח גם מדינית ממשית.

כרגיל אומרים לנו: קחו דוגמה מגמבטה. אחרי 1870 יש אומרים שגמבטה אמר: תמיד לחשוב על אלזס לורן, לעולם לא לדבר על כך. אבל אלה שמזכירים לנו זאת, שוכחים כי גמבטה אמר כך: הוא אמר שצריך תמיד לחשוב. ואילו אצלנו חושבים שאסור לומר שצריך לחשוב. ולחשוב משמע לשאוף ולהאמין. כמובן, איזו השוואה: אלזס לורן, ירושלים, בית לחם? אבל מי שמביא לנו את גמבטה, ישאל את עצמו. הן הוא אמר שצריך תמיד לחשוב.

אבל אין זה עדיין סוף פסוק. יש לנו נסיון, לא מן העבר הרחוק, אלא מן העבר הקרוב. האם אנחנו יכולים לשחק את המשחק הכפול הזה? רק לפני 4 שנים, בסתיו 1956, יצא צבא ישראל, מחץ אוייב, כבש, שיחרר. עד אז נאמר לנו שאנחנו מוכנים לערוב ל-100 שנים שלא נרצה אפילו מילימטר אחד מעבר לקוי שביתת הנשק. לא חלפו אלא מספר שנים מאז הצהרת 100 השנים, ואנחנו כבשנו, שחררנו. ומיד אחרי זה נאמר לנו: יוטבת, זה האי טיראן, ואומרים ששמו העברי הוא יוטבת, חזרה אחרי 1400 שנה למלכות ישראל השלישית. יהודי לא היה מאז ביוטבת, אף אחד. ופתאום יוטבת לא כבשנו אותה, לא לקחנו אותה, לא השתלטנו עליה, אלא היא חזרה אלינו אחרי 1400 שנה.

ועזה – לפתע נעשתה חלק משוחרר של המולדת. חלק משוחרר, משמע שיש חלקים בלתי משוחררים.

האם כך אפשר לשחק עם העולם כולו? בפנקסנות הכפולה הזאת? פעם אחת למאה שנים, פעם שניה אחרי 1400 שנה, פעם שלישית לתמיד ויתרנו, פעם אחרת – חלק משוחרר של המולדת. לא. נלמד מן הנסיון, כי הדברים ההם התנקמו בנו. אבל גם נתבונן בעתיד. אני מסכים עם נשיא ההסתדרות הציונית ששום דבר אינו בטוח במזרח הקרוב, ששינויים ותמורות עלולים להתרחש כל יום, וסכנות מרחפות מעל לראשינו, ואחת הסכנות האפשריות היא שנאצר ינסה להשתלט על החלק הזה של ארץ ישראל. הכל יודעים שזו מגמתו, זו שאיפתו. לשם כך קודם כל מנסה להפטר מחוסיין. אם יצליח ומתי יצליח – איש מאתנו אינו יודע. שמעתי מפי ידיד אנגלי (היום יש לי גם ידידים אנגלים) שחוסיין היה בלונדון, הופיע שם בטלביזיה, ועתונאי אחד סקרן שאל אותו בזו הלשון: Your Majesty, do you still hope to die in your bed. והמלך הצעיר אמר: One should never lose hope. "מג'סטי, הופ" – אבל זה עלול להתרחש כל יום. ואז, יש דעה כמעט כללית בעם שאת זאת לא תוכל מדינה יהודית לסבול. זאת לא.

התנועה הציונית חייבת להנהיג את העם במערכה המדינית

הגברת שרת החוץ הנכבדה, רק לפני מספר חודשים הביעה האת הדעה הזאת בשפתה הדיפלומטית הבאה לאמור: ישראל לא תוכל להיות פסיבית אם כזאת יקרה. אומנם מבחינת הזכות ההיסטורית והמוסרית אין שום הבדל אם שם עומד חוסיין או נאצר, אבל מבחינת בטחון האומה, קיומה, ההבדל הוא של עולם ומלואו. הרי במקרה כזה צפויה לנו סכנה מיידית, מוקפים מכל עבר, כל הצבאות תחת פיקוד אחד. אם זה יקרה, ואם ישראל – אני מביא את דבריה של שרת החוץ – לא תהיה פסיבית, אז מה? נכבוש אדמת זרים? ניקח מה שלא מגיע לנו בזכות? או שאנחנו נכשיר את דעת הקהל בעולם לפני האפשרות הזאת, שהיא מעשית, גם לדידכם, ועלולה להתרחש כל יום, כל לילה, אולי בעוד שנה, אולי בעוד חמש שנים, אבל אולי גם מחר. נכשיר את דעת הקהל ונאמר: לא כיבוש, לא התפשטות, לא תוקפנות. זכות! ארץ ישראל כולה שייכת לעם היהודי כולו. זו האמת ההיסטורית, זו האמת הנצחית, בזכות האמת הזאת אנו יושבים פה. רק בזכות האמת ההיסטורית שבנו ונלחמנו, רק בזכותה אתם יושבים פה בקונגרס הציוני.

לכן אין זו רק שאלה היסטורית מוסרית; היא גם שאלה מדינית ממשית. ומי ישא את הרעיון הזה, את האמת הזאת בפני העולם כולו אם לא התנועה הציונית?

שנית – התפקיד המדיני, אתן דוגמאות מספר כיצד התנועה הציונית יכולה למלא תפקיד מדיני. אם נאצר נבחר כחבר במועצת הבטחון של ארגון האו"ם, האם זה רק ענין למדינת ישראל או זה גם ענין לתנועה הציונית ולעם היהודי כולו? נאצר, בבירתו המומחים הנאציים לתעמולה, בתרמילים של חייליו – "מיין קאמף". מן המרכז ההוא יוצאת שנאת ישראל לעולם כולו. והוא בתוקף היותו חבר מועצת הבטחון מופקד על השלום בעולם. האם לא צריך היה לקום כל העם היהודי למערכת ההתנגדות נגד מעשה חמור זה? והתנועה הציונית היתה חייבת להנהיגו במערכת התנגדות זו. מר המרשילד מזמין את נאצר לשלוח חילותיו לקונגו כדי לשמור שם על השלום, ובקונגו ישנם יהודים, וחילותיו של נאצר הם כפי שהיכרנום ותיארתים. האם זה רק ענין למדינת ישראל או לעם היהודי כולו, בהנהגתה של התנועה הציונית העולמית? האזהרה שלנו קויימה, חילותיו של נאצר אינם עוד במסגרת פיקוד האו"ם. המשגה של המרשילד היה חמור לא רק מבחינה שלנו, אף מבחינת ארגון האומות המאוחדות. אבל מערכת התנגדות נגד חטא כזה, לא רק כלפי ישראל, לא רק כלפי העם היהודי, אלא כלפי העולם החופשי כולו – מי יערוך אותם אם לא התנועה הציונית העולמית?

הליגה הערבית מארגנת חרם נגד מדינת ישראל. לא אטפל מעל במה זו בשאלה אם החרם הזה מזיק לנו הרבה או מזיק לנו מעט. אבל מבחינה מדינית זו אחת התופעות החמורות ביותר: מדינה מוחרמת על ידי חברות בארגון האומות המאוחדות, ובריש גלי, ובפרהסיה, ומחרימים אף נעזרים על ידי עמים אחרים. האין צורך לארגן מלחמת התגוננות נגד החרם הערבי הזה? מי יעשה את המלאכה הזאת בכל תפוצות הגולה אם לא התנועה הציונית העולמית?

משונה הדבר, מדינות אדירות מקימות תנועות ציבוריות למילוי תפקידים פוליטיים. ברית המועצות אדירת הכוח עושה זאת. ואנחנו, מדינה קטנה, מוכנים לוותר על פעילות מדינית של ארגון בין לאומי מסורתי אדיר השפעה. למה?

בהקשר עם התפקיד המדיני, שהתנועה הציונית יכולה וחייבת למלא אותו, הריני חייב לומר בצורה שאינה משתמעת לדו־פנים, שבתוך ההסתדרות הציונים העולמית דרושות דעות מדיניות, ובימינו הן מתבטאות במפלגות. ואל יזמרו לנו את הזמר העל־מפלגתי, או האל־מפלגתי. אם נציגי מפלגה אחת בישראל ממליצים לפנינו לפרק את כל המפלגות בהסתדרות הציונית משום שלפיהן קיומן של מפלגות פירושו התערבות בענינים הפנימיים של מדינת ישראל – אני יכול להבין אותם. אינני יכול להסכים עמהם. הם בפשטות רוצים שתהיה כל הזמן התערבות למען מפלגה אחת בלבד בישראל. ויש כאלה שאינם מבינים זאת, יש כאלה המבינים ולא איכפת להם. אבל לנו איכפת. צריך שתהיינה דעות ומפלגות ומלחמת דעות, חופשית, הוגנת, ואף זה יחייה את התנועה הציונית העולמית. אבל מעל לכל יש לזכור; תפקיד מדיני או חידוש התפקיד המדיני של התנועה הציונית העולמית.

רעיון ז'בוטינסקי אומץ על ידי הכל

שלישית – הענין החינוכי. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, מאושרים לראות מידה כה גדולה של הסכמה כללית בקונגרס הזה מסביב לאחד הרעיונות המקוריים שלו, אשר בימיו כמובן הותקף כרגיל, הלא הוא הרעיון לעשות את שפת עבר לשפה מדוברת וחיה, לא רק בארץ ישראל, אלא בכל תפוצות הגולה. בא היום וגם רעיון זה ניגאל ואומץ על ידי הכל. לכן אין לי צורך להרבות בדברים על נושא זה. מובן מאליו שצריך ללמד את כל הנוער היהודי את שפתנו הלאומית, את שפת התרבות של העם היהודי, כפי שאמר זאב ז'בוטינסקי בלכתו מעיר לעיר לפני למעלה מ-50 שנה. והדבר הוא אפשרי. העולם כולו נעשה דו־לשוני, ועברית היא שפה נאה שיכולה להחדיר אהבה בלב כל דוברה, והיא תהיה גשר בין הנוער היהודי בתפוצות הגולה לבין הנוער העברי במולדת. אבל הכוונה היא לא רק למתוח את הגשר, אלא לחנך את הנוער היהודי כך שהוא יעבור את הגשר ויבוא אלינו. אבל חייב אני לומר, שאין זה מספיק לחנך לעברית; יש לחנך לאמונה. גבירותי ורבותי, מה נותר לנו בימים אלה מחוץ לאמונה? כל העולם נבוך, כולו בסכנה. הייתי לפני שבועות מספר בבסיס אדיר כח של מעצמה כבירת אונים, ומצאתי שם קצין מטיפוס חדש; אקרא לו הקצין המודאג. בדרך כלל קצינים אוהבים להחזיק בידיהם כלי נשק כבירים, ויש כאלה הרצים להשתמש בהם. הפעם מצאתי קצין מודאג: הלוואי ולא נפעיל. מי יתן ולא נעשה בזה שימוש. זו התפילה. ומה נשאר? אני אומר זאת בכל לבי ובכל נפשי, ואין הדבר צריך להיות תלוי בהשקפה זו או אחרת. הרי עצם הצלתה של האנושות כולה תלוי באמונה בהשגחה העליונה ובשכל הטוב שהיא תתן לאנוש לבל ישמיד עצמו.

משום כך החינוך של הנוער היהודי צריך להיות לעברית ולאמונה, לקידוש המסורת, ולהשרשת הערכים הנצחיים של תורת ישראל, למען עמנו ולמען ארצנו.

בית יעקב, קומו ובואו!

התפקיד המעשי – השיבה ציונה. שמענו הודעה שאני מצטט: "The so called Z.O.A מפריעה לעליה". "סו קולד" – מילא. אבל למה מפריעה לעליה? לא אתעלם מן האמת, אסור לחכות עם העליה ליצירת תנאים טובים יותר מן הקיימים, ואסור לרדת מן המולדת עד שיווצרו תנאים כאלה. אנחנו מעולם לא הצדקנו, ולעולם לאנצדיק חוסר עליה בתנאים הקיימים כפי שלעולם לא נצדיק קיום ירידה בתנאים הקיימים. לא. שנים, מאות בשנים טפלו בנו העמים את העלילה שאנחנו נוהגים על פי הכלל Ubi Bene, Ibi Patria ועלינו כולנו להוכיח שהכלל לפיו חי העם היהודי הוא הפוך: Ubi Patria, Ibi Bene, ואפילו אם לא כל כך טוב – בנה, משום שפטריה.

פעם הושמעה הסיסמה הידועה: בית יעקב לכו ונלכה, בימים אלה, בהם גורלנו בידינו, יש להשמיע את הקריאה: בית יעקב, קומו ובואו, אל תחכו. אבל אם מישהו מדבר על הפרעה לעלייה וגם על איפשור הירידה שהיא ניכרת מאד והגיעה לממדים שלמעלה מ-120 אלף וביניהם ותיקים ומצויינים – אזי יש לומר משהו על הפרעה נוספת, והיא לא היחידה, אבל יש והיא חמורה מאד. ואומר את זאת בגלוי, מתוך הכרת האמת: המשטר הכלכלי שהוקם ב-13 בשנים האחרונות במדינת ישראל הוא מכשול חמור לעלית יהודים מהארצות החופשיות, ואם אתם רוצים לדעת פרטים על כך, תקראו את החוברת שהוצאה על ידי המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בעריכתו של מר דולצ'ין. נביא בפני הקונגרס וועדותיו הצעות מעשיות ותוכניות מגובשות כיצד יכולה התנועה הציונית למלא הלכה למעשה את התפקיד של ארגון העליה וללא דיחוי.

התפקיד החמישי הוא מוסרי. על אבני הצדק נבנה את מדינתנו ואת חיינו. ובהקשר זה עלי לומר שאחד החזיונות הנהדרים והאדירים במדינת ישראל היא מערכת השיפוט שלנו. דייני צדק יש לנו, שופטי אמת, גאוותנו עליהם. ואנו כולנו תרמנו להעלאת המשפט בישראל לבל יהיה תלוי, יהיה עליון, עצמאי. והנה בימים האחרונים ניתנה שוב הוכחה כיצד העם הזה על אף הכל, רגש הצדק מקונן בליבו. ואם הוא חש שנעשה עוול אפילו ליחיד ואפילו ליריב, הוא קם כולו ודורש את ביטולו, היתה דעה שלפיה עוול שנעשה לפני 5 שנים – אין לעורר עוד כי בימינו זוהי [מחוק]. למה? משום שהצדק הוא קטגוריה מוחלטת היא פועלת מחוץ, מעבר, שלמה. לא נתקבל הדעה הזאת, ובצדק. כי הרי למדנו כיצד עם נוכרי נהג. ההבדלים בשני המקרים הם עצומים, דבר אחד הוא משותף, כיצד נהג עם נוכרי כלפי יהודי שנאשם לשוא.

צדק בכל מקרה!

ב-28.12.1894 נידון אלפרד דרייפוס למאסר עולם על בגידה וריגול. במרץ 1896 גילה קולונל פיקאר את המכתב הקרוי "פטי בלו" לאסתראהזי. בשנת 1898 פרסם אמיל זולא את ה"ז'אקקוז" (אני מאשים) נגד ממשלתו למען עמו וכבוד ארצו בשם הצדק. ב-9.9.1899 ניתן פסק דין במשפט דרייפוס השני והוא נידון ל-10 שנות מאסר. 10 ימים לאחר מכן קיבל חנינה. אך שוחרי הצדק לא השלימו עמה. כי האמת אינה מקבלת חנינות, האמת מנצחת. ב-1903 שוב נשמעה הדרישה למשפט נוסף ובשנת 1906 נצחה האמת ופסק הדין בוטל לחלוטין. 12 שנה תמימות חלפו מאז נדון אלפרד דרייפוס. ועם נוכרי לא נח עד אשר צדקתו יצאה לאור השמש. למה? משום שהצדק הוא קטגוריה מוחלטת, היא פועלת מחוץ, מעבר, מעל לזמן. זאת ההוכחה. אבל האם זו היתה אשמת השוא היחידה שהוטלה בימינו לנגד עינינו על בני דורנו, לא רק על יחיד, גם על ציבור שלם? אנחנו לא ננהג איפה ואיפה. אנחנו לא נהגנו איפה ואיפה כלפי יריב, תבענו צדק, והיום, הלילה הזה באתי לקונגרס הציוני הכ"ה, הזוכר קונגרסים ציוניים אחרים, כדי להזכיר לו:  אין אמותיים לצדק, – אמה. אין אמיתותיים – אמת. ולכן - צדק בכל מקרה.

עשו למען העניין שהוא המופשט ביותר והמעשי ביותר, הפשוט ביותר והנשגב ביותר, העמוק ביותר והנעלה ביותר, זה העניין שבשמו עלו אבותינו למוקד ולמענו נפשך דמנו כמים מדור לדור, זה העניין הנותן טעם לחיינו, קדושה למאמצינו, גדולה לשאיפותינו; שמו – צדק.

ואסיים בדבר אמונה שניטע בליבותינו על ידי מורנו ורבנו, מורה הדור זאב ז'בוטינסקי. גבירותי ורבותי, שליחי העם היהודי במולדת ובתפוצות הגולה. אנחנו, תלמידיו, מאמינים, כי הערכים המוסריים, כפי שלמדנו, העם היהודי, ביחוד לאחר הקמת מדינתו שלו בשבילו, למענו, למען גאולתו והצלתו, הוא גורם אדיר בעולם. אנחנו מאמינים שאפשר להקים, או לחדש, או להחיות, תנועה ציונית עולמית אדירת השפעה, פעילה, מפעילה, שומרת יהדות, מסייעת למדינה, נושאת חזון, מגשימה. אנחנו מאמינים בזכותו הנצחית של העם היהודי על כל ארץ אבותיו, אנחנו מאמינים בגאולה השלמה, שאף על פי שהתמהמה בכל יום־נעשה־שתבוא!