לבון והפרשה

א.

לפני חמש שנים הופיע במוסד מסויים בר סמכא והוכיח, בעזרת מסמכים, כי ההאשמה הנודעת היתה בבחינת עלילת זדון. בעקבות הודעתו הגלוייה, הוצגה דרישה למנות וועדה מיוחדת, למען לבון הפרשה האפלה, בה היו מעורבים קרואי עדה, רבי מדינה, רמי מעלה. השאלה היתה, אם להשאיר את העוול הנורא בתקפו, או להפיץ אור, לעשות צדק. העליונים במוסדות המדינה דנה בתביעה, כפי שיש לשער, בכבד ראש. החלטתם היתה שללית. אין צרך, אמרו, בוועדת חקירה.

בשנת 1955... אין ספק, כי לו הייתי ממשיך בתיאור רזי זה, היה אפילו הצנזור רב הנסיון משוכנע, כי כוונתי למה שנקרא בישראל, בין כסה לעשור, הפרשה. המאחר שתפקידו המר מחייב חשדנות, הוא בוודאי היה תוהה על הנסתרות בשורות, או ביניהן, פן יהיה עליו להפעיל את עפרונו, האדום מסקרנות, או הכחול מחרדה. יכולנו להרגיעו, לעת עתה. החילותי מספר לא על מר לבון ועל האשמה שהוטלו בו ועל האשמתו את מאשימיו, אלא על עלילה ישנה יותר, ואיומה יותר מכפי שהיא ישנה. ואמשיך. בלא צפן.

בקיץ 1955 הופיע בפני לשכת בני ברית מר ארזי, ובהחזיקו מסמכים בידו, הוכיח, כי אברהם סטבסקי, שהואשם ברצחת חיים ארלוזורוב, היה חף מכל פשע. וודאי, בשבילנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לא היה זה כלל גלוי. ידענו, כי אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שהואשמו, במישרין, במעשה הנורא, ואבא אחימאיר, שהואשם בו בעקיפין, היו נקיים מכל אשמה. עליהם, ועל ז'בוטינסקי וכל תלמידיו, הועללה, אחר רצח ארלוזורוב, עלילת דם, אשר איומה ממנה אין, של יהודים נגד יהודים. אבל דבריו של מר ארזי היו בעלי משמעות מיוחדת בשביל הצבור הרחב. הוא היה איש "הגנה" וותיק, מנאמני המחנה הרשמי. הוא עצמו, בשרתו כקצין במשטרת פלשתינא (א"י) אסר את אברהם סטבסקי ושאלהו, בהאמינו, ברגע הראשון, כי האשם לפניו: "רוצח, למה עשית זאת"? הוא השתתף בפועל בחקירת הפשע ונסיבותיו. והנה, כעבור עשרים ושתיים שנה, בא האיש ואמר, כי מי שהיה חשוד, או אשם, גם בעיניו, חף מפשע היה, כי ההאשמה נגדו לא היתה אלא עלילת כזב.

דרשנו [מחוק במקור] להקים וועדה מיוחדת לחקירת הפרשה האפלה. הצענו, כי שלשה שופטים, חברי בית המשפט העליון, יבדקו את המסמכים (הנמצאים, לפי מיטב ידיעותינו, בידי שופט השלום מן הימים ההם ושר המשטרה בימים אלה) וישמעו את העדים ויוציאו לאור את משפט הנאשמים והמעלילים. אך כלום לא זוכו כל הנאשמים על ידי בית הדין הבריטי, שאלונו תמימים ומיתממים, ומה כי תתבעו זכוי נוסף? הבאנו מיסמך, שרשעותו זועקת השמימה. לאחר שגם סטבסקי זוכה על ידי בית המשפט לערעורים, פרסם מרכז מפא"י דאז הודעה, כי הוא ורוזנבלט, על אף זכויים, "מחמת חוסר הוכחות", הנם הרוצחים. יוצא, כי העלילה הסיוטית נשארה תקפה ונמשכה דור שלם חונך עליה והורעל על ידה. המותר להשאיר זוועה מוסרית כזו בישראל, שקבל, והורה, את העליון בצווים: צדק, צדק תרדוף? ומי הם היום חברי מרכז מפא"י דאז, שהוסיף להעליל? המותר להם, או למוסדות הממלכתיים, לעבור לסדר היום על גלוייו של מר ארזי? האין זו חובתם, כל עוד לא נקראו לתת דין וחשבון בפני שופט כל הארץ, לברר את הפרשה עד תום.

כך שאלנו, אך נענינו בלאו מוחלט. מר ארזי אמר את דבריו והלך בינתיים לעולמו. וועדת השופטים לא הוקמה. עתון "דבר", אשר בשעתו פרסם את הודעת הרשע, לא טען לצרך הנפשי העמוק להשתחרר, פעם לתמיד, מסיוט העלילה. ואם זכרוני אינו מטעני, גם עתונים, הקרויים בלתי מפלגתיים, לא תבעו לטהר את האווירה, לשפוך אור, לעשות צדק, להחזיר כבוד. הכל היו מוכנים להניח לה לעלילה, לחיות לצדה, למות עמה.

ב.

לפתע, קמה התעוררות צדקנית, שכמותה עוד לא היתה בישראל. בראש תובעי־עשיית־הצדק צועד "דבר". הוא דורש ריהאביליטציה בלתי מסוייגת הוא קובע כי אין לסבול עוד סיוט של עלילה אחר חמש שנים תמימות. נתמנתה וועדת חקירה? בעצם אין היא דרושה. "דבר" יודע, שאנשי ציבור יודעים, כי אפשר להחזיר את הכבוד לקרבן העלילה בלי כל חקירה נוספת. אבל אם הוקמה הוועדה, אל נא תתמהמה. אין זה עניין לשבועות, בוודאי לא לחדשים. במשך ימים מספר – כך כותב "דבר" – צריך לסיים את הפרשה. והיה מחננו טהור. המשפט האחרון הוא שלי, לא של "דבר". אמנם, הוא נלקח ממנו (המשפט מ"דבר", לא להיפך), אבל לא מגליונותיו, הזועקים לצדק, של שנת תשכ"א. היו ימים. הזוכרים זוכרים.

אחרי בטאונה של קבוצת מפא"י, השולטת ב"הסתדרות", החרו החזיקו רוב עתוני הארץ. האחד כמעט הזדהה עם התביעה לא רק לעשות צדק, אלא להראותו מיד. האומה, הוסבר לנו, אינה יכולה לסבול עלילות שווא. יש לסלקן מחיינו הציבוריים. החומר, שנצטבר והוגש דיו, כדי להסיק מסקנא. למה להמתין? ייעשה הצדק ויופיע וייראה ללא דחוי.

עתון נכבד אחר סובר, כי דווקא הדרך של וועדת חקירה היא הנכונה. אין הצדקה לאולטימטום של "דבר". הענינים הם מורכבים אף מסובכים. יתכן, כי היה עוד צרך בבירור משפטי. אסור למהר. צריך לחקור את הפרשה עד תום, מובן מאליו, שחובה לעשות צדק ולהשיב את כבודו למי שהיה קרבן לתככים, אבל דווקא נוהל כזה, של וועדת חקירה או של משפט, הוא המבטיח את תקפה של הריהביליטציה העתידה לבוא.

וכך שאר העתונים: צדק! אין לסבול עוולה בישראל. אין להותיר אדם בפגיעה שנפגע. יש להחזיר לו את מלוא כבודו. עדים הופיעו. מסמכים נתגלו. עתה הכל ברור וגלוי וידוע. הנשלים עם עלילה? הנחיה עם זדון? לא נוכל. אנו דורשים הודעת טיהור.

וכל כך למה? לפני חמש שנים נעשה עוול למר לבון, עסקן חשוב במפא"י, שר לשעבר, ומזכירה הכללי של ההסתדרות דהיום. כל אלה, התובעים, בתקיפות כה נרגשת, את מעשה הריהביליטציה בשבילו, יודעים, אולי לא יותר, אך לא פחות ממנו, במה הוא הואשם. איש הלילה לא אמר, אם בפומבי ואם בסתר, כי הוא רצח את עמיתו. אחרים הטילו בו אשמה שהוא הטיל בהם. להלן אסביר – שים לב, בעל העפרונות – את עיקרי הדברים. מאז טוען מר לבון, כי היתה זו עלילה והוא דורש, לאו דווקא לאחרונה, את סילוקה מתיקו הציבורי. לאחרונה, נתגלו דברים, העשויים לשמש הוכחה לחיזוק טענתו הקבועה של מר לבון. בעקבות הגלויים הנסתרים האלה יצאו "דבר" ועתונים אחרים בזעקה ובקריאה ובדרישה לשחרר את מזכירה הכללי של ההסתדרות מ"סיוט העלילה", לתת לו, אחר חמש שנים, את מבוקשו לטהרו מכל עוון למרקו מכל חטא.

טוב. כדי להסיר אי הבנה מוקדמת, לא כתבתי "יפה". עשיית צדק היא תמיד טובה. גם אם במהלכה מתגלים, לעתים, דברים, או מעשים, מכוערים. טוב מאד. עוול, כי ייעשה לאדם יש לתקנו, אפילו שנים רבות לאחר שנעשה. אשמת כזב כי תוטל באיש, יש לבררה עד תום ולטהרו ממנה. אבל... מה על העוול הנורא שנעשה, לפני שנים רבות, לסטבסקי ולרוזנבלט ולד"ר אחימאיר? מה על אשמת הרצח הכוזבת שהוטלה בהם? מה על עלילת הדם שנערכה, בעזרת עדי שקר ומסמכים מזוייפים, נגד תנועת ז'בוטינסקי כולה? ומה על הגלויים המוסמכים של מר ארזי? למה לא דרשו כל תובעי הצדק דהיום לחקור את הפרשה האפלה ההיא עד תום? למה לא התקוממו נגד המשך סיוט העלילה? למה לא עמדו על החובה לטהר שמות, להחזיר כבוד, להסיר כזבים, לגלות אמת, לעשות צדק? אדרבא, ילמדונו רבותינו, מהו הצדק בישראל. איש מפא"י כי תוטל עליו אשמת שווא על ידי אנשי מפא"י, חובה קדושה היא ללבנה ולהסירה ממנו; ידידי מפא"י כי תעש בהם בידי מנהיגיה עלילת דם, אין שום חובה לבררה ולטהרם ממנו? יש מאזניים לצדק: הגם אמותיים לו? רשות, וחובת, הדיבור לכל שוחרי הצדק בישראל.

ג.

הפרשה, הנושאת את שמו של מר לבון, אינה בלתי ידועה לי. מזכיר הסתדרות, בהיותו שר הבטחון, נמצא, לא מיד, אלא ברבות ימי שרותו הממלכתי, בסכסוך משולש. בגלל מאורעות והשקפות ומעשים ומחדלים נמתחו היחסים בינו לבין ראש הממשלה דאז, לבין ראש הממשלה קודם וכן בין אלה שהוא, מר לבון, היה ממונה עליהם, באורח רשמי. למען הפשטות, נקראם רמי מעלה.

על מה היה הסכסוך עם מר שרת? הימים היו ימי התקפות דמים, חוזרות ונשנות, של שליחי האוייב. והיו, מצדנו, מעשי תגמול. מקובל לחשוב. כי מר שרת שלל לחלוטין, באורח עקרוני, מעשים אלה. כידוע, אין בינו וביני שום אהדה. אבל היעדרה של זו אינו פוטר מן החובה לומר את האמת. יתכן, כי אתמיה רבים, אם אומר, שמר שרת, בכהנו כראש ממשלה, חייב מעשי תגמול ורבים, וחשובים בהם, אישר. אך כך זה היה, לפי מיטב ידיעותי.

ומר לבון? בהיותו שר הבטחון, חלה בו, כפי הנראה, תמורה נפשית עמוקה, מענינת, אולי אף מוזרה. בימים עברו הוא לא היה ידוע במחנהו, אם לדבר בלשון המקובלת, כ"אקטיביסט". מי שהיה ראש המפקדה של ארגון ההגנה ספר לי פעם, כי מר לבון התנגד בתוקף לכל צורת מלחמה בשלטון הבריטי לרבות "המאבק הצמוד". אבל מאז היה לשר האזרחי, הממונה על צבאנו, הוא דבק דביקות רבה במיבצעים והחל לדבר בסרקזם, בו הוא היה יותר רגיל, על הצהרות השלום החד-צדדיות שלנו. על רקע נטייתו זו היה לו, לעתים תכופות, דין ודברים עם ראש הממשלה. אמנם, מר שרת, כאמור, לא שלל את עקרון התגמול, אך הוא רצה להגבילו; מר לבון, מצדו, רצה להרחיבו, או לחדדו. היו דברים שונים, בארץ ובשמים.

ואיך הורעו היחסים בין שר הבטחון לבין קודמו בימים ההם? יש לי יסוד להניח, כי ההסבר אינו בשטח המדיני, או הצבאי, אלא הפסיכולוגי. בראשית תקופת כהונתו, היה מר לבון רגיל להדרים, כדי למסור למר בן גוריון דינים וחשבונות ולבקש ממנו, אם לא הוראות מפורשות, הרי הדרכה כללית. אבל ברבות ימי הפיקוח על זרועה המזויינת של המדינה, נעשו בקוריו בשדה בוקר נדירים יותר. מה גרם לכך, לא אדע. יתכן כי ההתרחקות באה מחמת הסיפורים השונים שגונבו לאזניו של קומדו על ידי רמי מעלה למיניהם. ויתכן, [לא ברור] מר לבון בגר, אם [לא ברור] לומר כך בתפקידו ולא אבה עוד להיות מודרך ממרחקים אם במחשבתו ואם במנוחתו. אבל ברור התעצמאות זו לא יכלה אלא להביא לחרון אף אצל מי שפרש למען יבוקש.

הסכסוך השלישי היה עם רמי המעלה. הם רגילים היו, בימים ההם, להכריז הכרזות ולמסור הודעות שונות, שמהותן ומשמעותן היתה מדינית. שר הבטחון היה מעיר להם, ובצדק, כי אין מסמכותם להצהיר, ולחייב את המדינה על ידי הצהרותיהם. השר האזרחי, הממונה עליהם, הוא הזכאי, להכריז או לפרש. אבל הם לא שמעו בקולו, או קבלו הערותיו במרירות מופגנת. יש להודות, כי בתנאים כאלה לא קל להיות שר הבטחון.

בעצם הימים ההם אירעה לו תקלה חמורה. אבל אפילו לא היתה מסתיימת בטרגדיות, חומרתה במהותה. ההוראות שניתנו, או הדברים שאושרו, היו מכשילים בתכלית. על רגע המאורעות המדאיבים ההם, הושמע, שתי גירסאות. שר הבטחון, מר פנחס לבון, טען, כי הוא לא ידע על הפרטים הנידונים ומשום כך לא יכול היה לאשרם, אחרים אמרו, וניסו להוכיח, כי השר ידע והסכים ואישר.

את אשר אמרתי על מר שרת, עלי לומר על שר הבטחון בממשלתו. אין שום אהדה בין מר לבון וביני. שנאתו לתנועה, אשר על ידה ידידי ואני משרתים את האומה, אינה נופלת מזו של כל עסקן מפא"י אחר. אבל תהיה היריבות אשר תהיה, חובה לומר את האמת. כבר אז היה לי הרשם, ונתתי לו בטוי בשיחות עם ידידים ויריבים, כי כנים דבריו של שר הבטחון. הוכחות לא היו לי, הודעתו עמדה נגד הודעת זולתו. אבל קשה להעלות על הדעת, כי בפני מיניסטר יובאו מראש פרטים כאלה וכי יאשרם.

אפס, מה עשו אנשי מפא"י? הם דרשו מחברם, מר לבון, כי יתפטר. הוא טען: לא ידעתי, לא אישרתי. אבל הם הסבירו לו את מהותה של אחריותו הפרלמנטרית של חבר ממשלה. ידעת, והיה כשלון, עליך להניח תיקך, משום שידעת; היה כשלון, ולא ידעת, עליך להגיש התפטרותך, משום שלא ידעת. ההסבר הוא נאה. אבל האמת, העשוייה ללבן או להלבין, היא, כי שום איש מפא"י לא דרש מעולם ושר בטחון אחר, יגיש התפטרותו לאחר כשלונות רבים, חמורים, בימי כהונתו. לפני זמן לא רב אירעה תקלה רצינית, והשר האזרחי, הממונה על הצבא, אמר: ואני לא ידעתי. זה הספיק. בסדר גמור. אמרו אנשי מפא"י.

ביחס למר לבון שאני. הם תבעו במפגיע את התפטרותו. אין זה נכון, שהוא התפטר מרצונו החפשי. הוא עמד בפני דרישות בלתי פוסקות של חבריו למפלגה לשאת באחריות ולהסיק מסקנות. כל הסבריו, כי הוא לא ידע, היו ללא הועיל. ידע, לא ידע, עליו ללכת. כך נאמר לו. ולמקומו נקרא, ונאות לבוא, מר בן גוריון. אם איפוא מאן דהו יטען, כי נרקמה אז, בחוטים דקים או עבים, אינטריגה דוחה, הוא לא יהיה, על פי השערתי, רחוק מראיית העובדות לאשורן.

עתה, יש אומרים, נתגלה, כי החוטים היו גסים ביותר. עדויות שקר ומסמכים מזוייפים הוכנסו, על פי השמועה, לרקמה, ממנה נמשכו חלופי הגברי במשרד הבטחון בימי היות מר שרת ראש הממשלה.

***

מזכירה של מפא"י מתעקש לטעון, כי בין פרשה עגומה זו לבין מפלגתו אין קשר כלשהו. אם לא שכחתי תאריכים, הרי הוא עוד לא היה, בימי האינטריגה ההיא, חבר כנסת. אולי ישאל, אף יקרא, וידע.

אולם אלה היודעים, והתובעים צדק, חייבים לשאול את עצמם, למען מוסר ההשכל, את השאלה הבאה:

אם אנשי מפא"י, המסובבים פועל חקלאי, על פי התעודה והעונה, יכולים, למען תכלית שלטונית מסויימת, לרקום את אשר רקמו ולנצל את אשר ניצלו נגד חברם למפלגה, מה הם, ודומיהם היו מסוגלים לעשות למען הצלת שלטונם או הארכתן, נגד יריביהם, שונאי נפשם?

תיקו? לא. אנו יודעים.