לא תנוח ולא תשקוט

א.

את חופשת הלימודים של שנת 1933 ביליתי בבית הורי, בבריסק-דליטא, בה חיו גם הוריו של אברהם סטבסקי. בשנה ההיא כבר היה קיים בפולין, כמובן, שרות שדור ממלכתי, אבל מעטים היו עדיין הבתים של אחינו, בני ישראל, בהם היו מקלטי רדיו; עוד מעטים היו, בוודאי, היהודים שהקשיבו לרדיו ביום השבת. יתכן גם, כי שרות הידיעות הבין לאומי בשנות השלושים הקדומות היה הרבה יותר איטי, או פגום מזה הידוע לילדינו. כך או אחת על מה שאירע על שפת ימה של תל אביב בליל שבת, ה-16 ביוני 1933, לא נודע בריסק דליטא אלא ביום א' ה-18 ביוני. מעתוני הבוקר למדנו, אותו יום, כי חיים ארלוזרוב, אחד ממנהיגיה של "ארץ ישראל העובדת", נרצח, שעה שטייל, לא הרחק מבית הקברות המושלמי, בלווית רעייתו. הידיעה השרתה, לפי טבע הדברים, צער ואבל בכל העיר, בה חיו יותר משלש רבבות יהודים, רבם חולמי ציון ונאמניה. אם זכרוני אינו מטעני, נתקיימה באותו יום ראשון אספה צה"רית, שזומנה ימים מספר לפני כן, והיושב ראש שלה, או הנואם בה, קרא לנאספים לכבד בקימה את זכרו של הנרצח. זה היה הכל מה שידענו. זה הכל, מה שיכולנו לעשות.

למחרת היום פורסמה הידיעה, כי, החשוד ברצח נאסר. אם זכרוני אינו מכזיבני, נמסרו בעיתונות שני שמות שונים של האסיר; רק אחד מהם הזכיר את השם סטבסקי, אף אחד מהם לא היה, על פי הכתיב, זהה עמו. אך בטרם יפנה יום ידעו כבר כל אנשי "ארץ ישראל העובדת" ותומכיהם מקרב "הציונות המתקדמת", כי הרוצח – לא חלילה ה"חשוד" – הוא אברהם סטבסקי, אבראשה... אינך מכיר את אבראשקה שלהם? והכל היה "ברור" לאנשי הקידמה בישראל. לא רק בבריסק העיר. ברחבי עולם. ברור. יותר מברור.

למחרת היום – אני מוסיף לאמץ את עיני רוחי – ראיתי ופני אמי אינם כתמול שלשום. מה לך, אמא, שאלתי. תחילה מיאנה להשיב. כדרכה, בעת צרה, אמרה: שום דבר, הכל בסדר. הוספתי להציק לה בשאלות, בסוף נכנעה. היא ליטפתני בעיניה הגדולות וספרה את סיפורה. במכולת היתה, את קניות הבית ערכה. ואחת השכנות פנתה אליה לפתע ואמרה: נו, גברת בגין נחת יש לך מבנך? הוא התחבר לרוצחים...

אמי – המותר לי לומר זאת? – היתה בעלת אופי, הקרוי בעולם המליצות :"פלדתי", כל ימי חייה סבלה; מעולם לא התאוננה. אך הפעם, לתדהמתי הרבה, ראיתי, ובעיניה נוצצו דמעות. אמי הכירה את אברהם סטבסקי והוא עודנו נער, ואני עודני ילד. בשנות העשרים היינו שכנים קרובים. והנה... אך חיש מהר התגברה על חולשתה הרגעית ואמרה בשקט: הלב אומר לי (כך דברו אמהותינו; "דאס הארץ" – מקור לא אכזב), כי אבראשע לא עשה זאת. לב אם יהודייה. ודמעותיה, הדמעות הקדושות על צער בנה ועל כאבה של אם אחרת. איכה אשכחן?

ב.

האם השניה, הגברת סטבסקי, בקשה אותי שאלוונה לווארשה, שאציגנה בפני זאב ז'בוטינסקי. היה כבר אז בידיה המכתב הראשון מבנה האסור. זהו המכתב, שהוקרא לפני שבוע, בלשכת בני ברית, על ידי מר ארזי ואשר שכנע אותו, לדבריו, כי סטבסקי הוא חף מפשע. אך מר ארזי טעה בתרגום. סטבסקי לא כתב, כי ה"בלבול הוא גדול". בשפת הגלות "בלבול" משמעותו היתה עלילת כזב, ואילו בעברית, במקור, לבלבול יש משמעות אחרת. הש"י, בו עבד מר ארזי שנים רבות, עשה "בלבולים" בשני המובנים של המושג. נדמה לי, כי מאיש ש"י אפשר היה לדרוש, שידע להבחין ביניהם. אבל המתרגם, כנראה, טעה. טוב, שעל אך טעותו הגיע למסקנא, כי סטבסקי הוא חף מפשע. לא טוב, שהוא פרסם את מסקנתו, על טעותו, רק בשנת 1955. אבל אין זו, לעת עתה, אלא הערה של אגב אורחא.

באנו, איפוא, גברת סטבסקי ואני, אל המלון, בו התגורר זאב ז'בוטינסקי. בקשתי להודיע לראש בית"ר כי האם הגיעה. הוא מיד יצא לקראתה. האם רצתה לנשק את ידי האיש, שהטיל את הכל על כף המאזניים למען בנה. הוא לא נתן לה לעשות זאת, נשק על ידה וניחמה. אולי, אמר, אפילו למשפט לא יגיע, אך אם יהיה משפט, אין לי ספק, כי בנה יזוכה. אל תדאג הגברת, בנה ישוב אליה. ראש בית"ר עוד החליף עמי הערה על ביקורו הקרוב בבריסק, "בעירו של סטבסקי" ומיד התנצל בפני האם. עלי, אמר, לשוב לעבודתי, אני כותב עכשיו על בנה... כאלה היו הימים ההם, ימי דמע וצער, ימי הסתת דמים, ימי ה"בלבול" תרתי משמע, ימי האיתנות הכבירה, ימי הקרירות החמה. מה נוראים היו הימים ומה גדול היה האיש הגדול שהטביע עליהם את חותמו!

אני שואל את הקריאה הזאת, ביודעי כי המושג גדולה אינו נותן כלל להגדרה ספק, אם הוא ניתן להסברה. זה ענין התחושה, שאינה מתקהית אפילו מתוך הרגל, המכה, כביכול, בכל. זכורני, שופט החוקר הסובייטי שאלני באחד הלילות, אילו פעמים ראיתי את זאב ז'בוטינסקי. פעמים רבות, השיבותי. הוא רשם בשפתו "ניעאדינוקרטנו". פניו הביעו שביעות רצון. הוא קיבל מפי חומר האשמה נגדי. הוא, בוודאי, לא חש, הצ'קיסט", או לא שם לב, כי בתשובתי היתה גאווה רבה.

אכן, ראיתי את זאב ז'בוטינסקי פעמים רבות. ומדי רואי אותו, על אף ה"הרגל", חשתי, כי אני רואה גדולה, שומע גדולה, נושם גדולה. תחושה כזו לא היתה לי עוד בחיי. בפעם האחרונה ראיתי את זאב זבוטינסקי לפני שש עשרה שנה. מאז, בייחוד בשבע השנים האחרונות, נזדמנתי לחברתם של נשיאי מדינות, של ראשי ממשלות, של מיניסטרים, של גנראלים, של סופרים מפורסמים. בין האישים החשובים שראיתים היו כאלה, שעשו עלי רושם רב; לעיתים אפילו רושם בל יימחה. אך התחושה "ההיא" לא חזרה. נראה, שגדולה אינה "חשיבות", בוודאי לא משרה גבוהה, אף לא "מנהיגות". אין ברירה, אלא לומר, כי גדולה היא גדולה. לא הבינות, הקורא? הריני מודה, שגם אני אינני מבין. אך אל תאשימיני ב"בלבול". אם "חשת" או אם "תחוש". הבן תבין.

אולם נראה, כי אף אדם גדול עוד יכול לגדול, וכי אין גבול עליון לגדולה, כפי שאין גבול תחתון לשפלות. "ראיתי" בחיי את חוסר-הגבולין הכפול. אך רק על האחד אכתוב, בזכרון לבי נחרתה התחושה, כי בימי עלילת הדם, לפני עשרים ושתים שנה, גבהה גדולתו של ז'בוטינסקי ועלתה, ממש עד לאין שיעור. זוהי הגדולה המיוחדת, המקרינה מן האדם, שעה שהוא נלחם על האמת, שעה שהוא מרים את קולו, או את חרבו, או את עטו, למען הצדק, שעה שהוא מתייצב, אפילו יחיד, בשער ומכריז: השקר לא יעבור!

או, זכרונות, מה לכם, כי תשתלטו עלי? חייב אני לכתוב על נושא "אקטואלי" ואתם, האדירים, אינכם פוסקים לדחוק אותו מתחת לעטי. דייכם!

ג.

קראתי יחד עם כל אזרחי המדינה, את תקציר הדברים, אשר מר ארזי, מראשי שרות הידיעות של ה"הגנה", השמיעם, בראשית השבוע, על פרשת רצח ארלוזורוב. העתונים כינו את דבריו בשם "גילויים", או אפילו גילויים "מרעישים". עלי לומר, כי לא מצאתי בהרצאתו של מר ארזי כפי שפורסמה, שום דבר מרעיש. עלי גם להודות, כי גילוייו לא עשו עלי רושם. שאלתי את ידידי הקרובים והם אמרו לי, ללא כל הכנה מוקדמת, כי גם עליהם לא עשו הדברים שום רושם. מוזר?

הקורא אינו צריך להתפלא ל"אדישותנו". ההסבר הוא פשוט מאד. לנו, לתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לא גילה מר ארזי, בעיקרו, שום דבר שלא ידענוהו. אמנם, לא ראיתי את כל המיסמכים, אשר מר ארזי החזיק בידיו עוד לפני עשרים ושתים שנה. ובאשר אבל אם הדבר נכון, כי המיסמך העיקרי בעיניו היה אותו מכתב של אברהם סטבסקי, אשר בתרגומו התבלבל הבלבול, מותר לי לומר למרצה, כי החזקתי את המכתב המקורי בידי עוד לפני עשרים ושתים שנה. ובאשר ל"גלוי", כי סטבסקי לא רצח את ארלוזורוב, הרי לבה של אם יהודיה ידע את זאת עוד בטרם עיניו הבולשות של איש ש"י קראו את מכתבו של "הנאשם הראשון" לאמו, ואנחנו כולנו ידענו את זאת במשך עשרים ושתים שנה. הזהו גלוי? הממנו נתרשם?

בהרצאתו של מר ארזי אין למצוא מלה מרעישה; אבל יש בה עובדא מרעישה. כבר עמדנו עליה בהזדמנות אחרת. אך למען חשיבותה הצבורית כדאי לשוב אליה. מסתבר, כי מר ארזי ידע את האמת על אחת הפרשיות המזעזעות ביותר לתולדות עמנו, והוא החזיק אותה במחתרתו הפרטית למעלה מעשרים שנה. לפיכך, אל נא יתפלא מגלה־האמת־באיחור של שנות־דור, כי הכל בישראל שואלים, מה יום מיומיים, למה החריש?

מר ארזי אולי שמע שאלות אלו, אפילו בטרם הוצגו לו. משום כך הוא הרבה לספר על איומיהם של הממונים עליו במשטרה הבריטית. הוא טען, כי אפילו חוק הסודות הרשמיים שונה לפתע, בדיעבד, כדי למנוע ממנו לגלות את האמת, גם לאחר עזבו את השרות הבריטי. מוכן אני להניח, כי כל ההסברים האלה הם נכונים בהחלט, אבל הם אינם מסבירים, במקרה זה, שום דבר. מה היה קורא למר ארזי, לו היה מפר את ה"חוק" והיה מגלה, בעתה, את עלילת הכזב והדם? נניח שהשלטונות הנכריים היו תובעים אותו לדין ובית המשפט היה מרשיעו והיה מטיל עליו עונש מאסר. מה בכך? אל נא יתמה הקורא לשאלתי. על כולנו לזכור, במה המדובר. אחד מבני עמו של מר ארזי הואשם ברצח, אף נידון למוות ועלול היה להיתלות על לא עול בכפו. ומר ארזי, בפחדו כביכול בפני כמה חדשי, או אפילו כמה שנות, מאסר, מצא עוז בנפשו לא לספר את האמת הידועה לו ולראות אדם יהודי חף מפשע עולה לגרדום. זוהי פחדנות כה אמיצה, עד שקשה להאמין בקיומה. שמעתי, אגב, כי מר ארזי עסק במשך שנים רבות ברכישת נשק בלתי חוקית ובארגון ההעפלה. משמע, שהוא לא היה פחדן ובודאי לא פחד מפני בית-סוהר. למה, איפוא, שתק בימים השחורים שלאחר רצח ארלוזורוב?

עלילת הדם של הימים ההם היתה יחידה במינה, כי הוא "בולבלה" על ידי יהודים נגד יהודים אבל ה"מוסד" של עלילת דם אינו חדש בתולדות עמנו. חייב איפוא, מר ארזי לזכור, כי היה אדם אחד, אשר למען הצלת יהודי חף מפשע סיכן את שמו הגדול, את חרותו ואפילו את חייו. האדם ההוא התייצב בשרות האמת ונלחם עליה, על אף כל האיומים, על אף משפט, על אף פסק־דין, על אף גלות ממולדתו. וודאי מר ארזי אינו הארז זולה. אבל אמיל זולה לא היה יהודי, מר ארזי ואברהם סטבסקי, שניהם יהודים היו. והאיש ששתק, מול פני עלילת דם, קרא, בוודאי, משהו על זולה ודרייפוס. קרא; לא למד.

כל עוד מר ארזי לא יסביר בצורה המתקבלת על הדעת, למה הוא החריש בשנת 1933 ולמה הוסיף לשתוק שבע שנים תמימות לאחר סילוקם של הממונים עליו במשטרה הבריטית, אין הוא יכול להתאונן, אם תועלינה השערות שונות על הגורמים, שהניעוהו, דוקא עתה, להפר את קשר שתיקתו. ההשערה האחת היא כי אין הוא עוד תלוי בממונים היהודיים שלו. בהנחה זו, אם היא נכונה, יש, כמובן, מוסר השכל עמוק בשביל חלק רב של העם הזה, החי במשטר של תלות בפת הלחם. אולם יתכן כי השאלה ביסודה היא שאלת חנוך. מר ארזי נמנה על מחנה מסוים בישראל. רבים במחנהו חונכו על פי הכלל, שמותר לחרוש, נגד אחים, מזימות בסתר, להעליל עליהם עלילות ביודעין. ישנם בו, כנראה, רבים, היודעים אמיתות רבות, מחרידות, על עוול שנעשה, או על דם נקי שנשפך, והם מעדיפים לכזב על ידי השתקת האמת. בארזים האלה עוד לא נפלה השלהבת.

ד.

על אף הכל, אין לזלזל בהודאתו של מר ארזי. להיפך, יש לברך עליה ולהתיחס אליה ברצינות. הסיבה העיקרית היא, כי מר ארזי איננו מן המחנה, שנגדו נערכה עלילת הדם, אלא הוא מן המחנה, שפשע בה. יש לזכור כי מלבד המסיתים, שידעו את האמת, היו, וישנם, מוסתים רבים, המאמינים כי השקר הוא אמת. מחנה המוסתים הרב לא האמין לנו; אף לא ירצה להאמין לנו. בטוחני, כי לא ניתן לי ללכת לעין־חרוד ולשאול את אחד מנערי הקיבוץ, מי רצח את חיים ארלוזורוב, היה הנער משיב בלי היסוס: הרביזיוניסטים. אבל אם אותו נער יקרא, כי אחד מוותיקי ה"הגנה", ממארגני ההעפלה, מראשי הש"י, מנאמני המשטר ומשרתיו, קבע כי סטבסקי היה חף מפשע, כי את ארלוזורוב רצחו שני ערבים, או אז אולי, לפחות, יתעורר ספק בלב הנער במה שספרו לו מדריכיו. כפי שהקורא רואה, הריני נזהר מאד בניסוח תקוותי. המסיתים, האוהבים את השנאה, יכולים, גם היום, להוסיף ולהעליל והם עלולים, לשם כך, לפתוח במערכת השמצה אישית נגד מר ארזי. אבל גם בראשית הפקפוק אין לזלזל.

כמובן, ישנם אנשים בישראל, היכולים לשים קץ לצל האחרון של הפקפוק בלבו של אחרון הנערים בישראל. אחד מהם הוא ראש מפא"י. לפני עשרים ושתיים שנה ראיתיו, בפעם הראשונה בחיי, בפולין, בה ערך מסע בחירות לקונגרס הציוני. לפני ארבע, או חמש שנים שמעתי מפיו בכנסת, כי אותו מסע שלו מנע מז'בוטינסקי לקבל רוב בהסתדרות הציונית. אינני יודע, אם אין זו התפארות־שווא; זוהי, בוודאי, התפארות. אבל אני זוכר את תוכן נאומיו של מר בן גוריון בימים ההם. כחוט השני עברה בהם הצעקה: הרביזיוניסטים רצחו את חיים ארלוזורוב.

קרוב לחצי יובל שנים חלפו מאז. מר בן גוריון לא הצליח לשלוח את סטבסקי לתליה בריטית, אך הוא "הצליח", מקץ ימים רבים, לרצוח אותו בפגז יהודי, שהיה מיועד לעוד מישהו. אברהם סטבסקי איננו עוד. אבל הוריו הזקנים חיים. האם לא יעלה על דעתו של מר בן גוריון לנסות לנקות את עצמו לפחות מעלילת דם, אשר הוא הטיל על בנם, שנרצח לפי פקודתו?

שאלה דומה אפשר להציג לראש הממשלה, שהיה מזכירו של חיים ארלוזורוב; למר שיטרית, המשמש שר־משטרה בישראל; לשר־הפיתוח בממשלת ישראל שערך, כד"ר ברנרד ג'וזף [1], את "דין" העלילה. הם, ורבים אחרים, יודעים את האמת. לא פחות, בוודאי, ממר ארזי, איש אמונם לשעבר. אבל שאלתי אינה פנייה. לאף אחד מאלה לא אפנה. אסור. גם לא כדאי.

יש איש אחר בישראל, אליו אני רוצה לפנות היום בקריאה, שילך בעקבותיו של מר ארזי ו"יגלה" את האמת על רצח ארלוזורוב. אין עוד לאיש הזה שררה. זקן הוא, בא בימים. אבל למענו, למען ילדי עין־חרוד ולמען "משהו", הריני קורא לו היום לקום – ולדבר! שם האיש: יצחק גרינבאום.

יום, או יומיים לאחר מאסרו של סטבסקי פרסם מר גרינבאום מאמר תחת הכותרת, שנחרתה בזכרוני: "גדולה החרפה, שורפת הבושה". במאמר ההוא צירף המחבר את קולו למקהלת המעלילים, המסיתים, מבקשי דמו של סטבסקי.

שנים חלפו. קוראי המאמר הנורא של מר גרינבאום ברובם הושמדו. אך זכר המאמר נותר. כי המחבר לא מחהו. אבל מר גרינבאום ידע, בימי הדמים לאומה, להתעלות מעל זכר הסתת הדמים נגד תנועת ז'בוטינסקי. לפני עשר שנים, התייצב מר גרינבאום, מתוך מחאת יחיד אדירה, נגד מסע החטיפות, ההלשנות וההסגרות שנערך, על ידי מר בן גוריון, נגד הארגון הצבאי הלאומי. זכות היא למר גרינבאום, אשר אנשי המחתרת לא שכחוה, אף לא ישכחוה עד יומם האחרון עלי אדמות. אך דווקא בשם אותה זכות היסטורית, הריני קורא היום למר יצחק גרינבאום הישיש, כי יודה בפומבי בחרפה הגדולה ובבושה השורפת – של עלילת הדם. עשה זאת מר גרינבאום, לא למעננו אלא למענך, ולמען ילדי ישראל, אף אם ידוע לך, כי האמת, בלאו הכי, לא תנוח ולא תשקוט עד שתעל. היהיה עוד "ריאליסט" בישראל, שיפקפק בכך?

[1] הכוונה לדב יוסף