לא תהיה מלחמת אחים

לא תהיה מלחמת אחים!

אנו יודעים על מה חרד, בימים אלה, לבו של כל יהודי נאמן. הוא, היהודי הנאמן, אינו חושש ואינו נרתע מפני הסבל האישי שלו, הנובע, במישרין או בעקיפין, ממלחמת החופש. חפושים, עוצר, הגבלות, קנסות, מאסרים - את כל הקשיים האלה מקבל היהודי באהבה. ואין פלא. למרות כל קליפת האדישות, המכסה כאילו את הלב היהודי, נוכח שואת הגולה וביחס לעתיד האומה, הצטבר בלב רגיש זה כאב תהומי, צער אין-סופי, ועל הכל - זעם מרדני. לנגד עיניו של כל בן האומה מופיעים, חוזרים ומופיעים, קרונות המוות; הם "באים" אליו גם בימים, ימי היסח הדעת וגם, או בעיקר, בלילות, בלילות השחורים, עת שקשוק הגלגלים הארורים ואנקת הנידונים חודרים ממרחקים ומעוררים כל נרדם, כדי להזכיר לו את כל מה שקרה לו, לאמו, לאביו, לאחיו, לבנו, לבתו, לעמו. ברגעים אלה, שאין מפלט מהם, מרגיש היהודי במולדת בכל רע על אשר טוב לו. הוא שואל את עצמו, האם אין בקיומו "האידיאלי" מעין בגידה? הוא שואל, האם אפשר לסבול, ללא מעשה, את הסתירה המחרידה בין מסע המוות שם לבין זרם החיים פה, והוא מוסיף לשאול, מיהו האחראי לאסוננו ולשברנו?

כפי שאין מנוס מפני השאלות הללו, כן אין מפלט מפני התשובות. אכן, מודה כל יהודי נאמן, לפחות בלבו: אי אפשר עוד "להמשיך" באספות ובוועידות, במחאות וברזולוציות, בבחירות ובאינטריגות, באחוזים ובפרופורציות, בנאומים ובפטפוטים; אי אפשר עוד לשאת במועקת השיגרה ובקללת הפראזה וב"ברכת הנוחות" הארורה. עת לפעול! עת לעשות! עת להלחם! ואם סבל כרוך במלחמה זו, הרי אין הוא אלא חלק פעוט - כה פעוט שאף יש להתבייש במנת חלקנו - מאותו סבל על-אנושי שנפל בגורל אחינו בגולה, אשר למענם נוצרנו, למענם עלינו, למענם ולגאולתם נוצרה הארץ הזאת.

הארץ הזאת, לית מאן דפליג, יכלה להציל אותם בשנים שלפני המלחמה וגם בשנות המלחמה. ואם היא לא מלאה את שליחותה; אם היא עדיין אינה מצילה את השרידים, הרי הסיבה היא אחת ומכרעת: קיומו של שלטון דכוי, שליטתה של ממשלה בוגדת. זוהי הכרת הכלל, ושום תעמולה נגדית, תצא ממי שתצא, לא תוכל לעקרה. כולנו יודעים כי האיגרות האומללות הללו, הבאות יום יום מרחבי אירופה, נכתבו בידם הרועדת של היתומים המעטים, אך תכנן הוכתב, עוד לפני שנים, ע"י אלה, שלא נרתעו מלשחק בדמה של אומה שלמה.

לפיכך, כה מובנת וכה טבעית היא מלחמתנו בעיני ההמונים; לפיכך, מוכנים הם בלב שלם לקבל על עצמם את עול המלחמה הזאת. אין הם חרדים לסבלם, אין הם נבהלים מאיומים. אפילו דבריו של צ'רצ'יל, כפי ששמענו, לא השפיעו עליהם כפי שמישהו קיווה שישפיעו. כי הלב היהודי שותת דם; ומשורין הוא. איומים לא יחדרו אליו דרך הדם, בעד השריון. הוא דורש ריפוי. ורק ריפוי יסודי יכול לשנות את המצב.

אף על פי כן, אין להכחיש, כי חרדה גדולה תקפה היום את הישוב. ובפנים קודרות שואל היהודי הנאמן את עצמו ואת שכנו: הגם בכך נוכה? התפרוץ מלחמת-אחים בארץ-ישראל? הייחרב ביתנו בטרם הוקם? היזכו שונאינו לראות את שאיפתם השפלה מתגשמת?

האויר מלא אבק שריפה. נואמים ומנהיגים אינם חדלים לדבר על מלחמה פנימית. אחד מהם אמר, כי היא כבר פרצה; השני - פטפטן גדול מרעהו - נבל את פיו בצעקה היסטרית: דם תחת דם, עין תחת עין! שלישי עמל ועמל וגילה סוף סיף תכנית הצלה לעם ישראל. וזוהי התכנית: לגרש מן הבתים, לגרש מבתי הספר, להרעיב ולמסור לבולשת בנים לוחמים. "או הם או אנחנו, אמר, וכל האמצעים כשרים על מנת לחסלם".[1]

לכן מובנת חרדתו של היהודי הנאמן. הנראה את ילדינו מרימים יד או נשק איש נגד רעהו? מה יעשו הנרדפים, עליהם נגזרו הגזרות האיומות הללו? איך יתגוננו? מה יקרה, אם המסיתים ישימו בידי המוסתים נשק ויצוו להשתמש בו למען "המטרה הקדושה"? ומה יהיה, אם הגורמים המעונינים יעשו מעשה פרובוקציה, כדי להביא את המחנות היהודיים למלחמת נקם, למלחמת השמדה, ואילו הם, "הגורמים הידועים" יעמדו מן הצד, יהנו?

אלו הן שאלות חמורות. ואנו מוצאים לחובתנו לתת בשמנו - בשם הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל - תשובה וזו תשובתני: היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת יהודים ביהודים.

אנו מכריזים הכרזה זו, לא בגלל איומי המוסדות ונאומי ההסתה של ראשיהם. הם לא יצליחו להרתיענו מדרכנו. לסחיטה יהודית לא נכנע, כפי שלא נכנענו לרדיפותיו של הגיסטפו הפלשתינאי. אנו יודעים את דרכנו, חשבוננו הוא סופי. יהיה אשר יהיה, אולם כל עוד לא תושג מטרת האומה, לא ניסוג ולא נוותר ולא ניכנע.

אין אנו עוורים. חיילינו אינם נלחמים למען מלחמה. הם שופכים את דמם ומקריבים את חייהם למען מטרה, והם רשאים להצביע על הישגים רציניים בהעפלתם. הם הוכיחו לעולם, כי יהודים יודעים להתמרד. הם גרמו לקומפרומיטציה מוחלטת, בעיני דעת הקהל העולמית, של משטר הדיכוי. הם הפכו את הקערה על פיה ביחסי המשולש: יהודים, ערבים ואנגלים. האחרונים חדלו, זו הפעם הראשונה, להופיע כבוררים עליונים בין הראשונים. והגורם השני בארץ, המנוצל נגדנוזהשנים, הוצא מכלל המשחק. הודות לחיילינו, למד העולם, מהו הסכסוך האמיתי, ולא המלאכותי, הקיים ומתרקם בארץ הקדושה. הם המריצו את הגורמים הבין-לאומיים לחשוב ולהחיש את פתרון השאלה של עמנו וארצנו. הבריגדה ו"השדיול", הצהרת סטימסון והצהרת רוזוולט - ניתנו בהשפעה חלקית של המצב שנוצר בארץ ישראל במשך השנה האחרונה. כל זאת השגנו לא מתוך "תשוקה" אווילית לשפיכות דמים, אלא מתוך רצון והחלטה להגביל, עד כמה שאפשר, את מספר הקרבנות. כי עברים אנחנו. חיי אנוש, כפי שאמרנו והוכחנו, קודש הם בעינינו.

וכפי שטהורה היתה מלחמתנו המעשית, כן ישרה מכל סטייה היתה מלחמת ההסברה שלנו, לא התנפלנו בגידופים על מוסדות ואישים יריבים. לא זלזלנו בהישגי אחרים. בכלל, לא התקפנו גורמים יהודיים, כי מטרתנו היא אחת ולא אחרת: לסלול את הדרך להתקוממות כללית של הישוב נגד שלטון הדכוי. התקוממות שבלעדיה אין עתיד לציונות, לישוב ולעם.

אולם עתה, לאחר שמוסדות ומנהיגים יהודיים חוזרים על דרישת השונאים: השמידום מתחת שמי ה'; לאחר שמוסדות "דמוקרטיים" כופים על ארגוני נוער כרוז, שבו אנחנו מכינים "בוגדים" - עתה נגיד ברורות, כי אין להנהגה הרשמית של הישוב כל זכות מוסרית לתת לנו, או להמוני העם, פקודות, ולהטיל עלינו איסורים.

זוהי הנהגה כושלת ומכשילה. היא שלטת, כדוגמת כל שלטון טוטאליטרי, במשך דור שלם, והובילה את העם, בקו ישר, מהצהרת בלפור עד לספר-הלבן; היא הרדימה, במשך שנים, את המוני העם בגולה ואת המוני הישוב במולדת באופטימיות מלאכותית; היא מרגילה, בפטפוטי התרברבות ובחוסר מעשה, את השליטים ואת העולם כולו לרעיון ההרסני, כי ביהודים אפשר לעשות הכל, כי היהודים לא יתקוממו לעולם; היא לא עשתה מאומה, ולא הרשתה לעשות, עת נטבחו מיליונים יהודים בגולה, עת גורשו אלפי יהודים מן המולדת. הנהגה זו מוכנה להקריב את האידיאל למען הנוחות, הנהגה זו לא אוותה לשמוע, במשך שנים, לקול האזהרות של מורה הדור, ועתה היא מתחפשת ברעיונותיו וסיסמאותיו, מבלי להזכיר אפילו את אביהם ומחברם. גם כיום אין לה כל תכנית, כל דרך, פרט לשיגרה הביורוקרטית ולמלל הריק על "מאבק" ו"מערכה".

אולם, לו ההנהגה הזאת, למרות כל שגיאותיה הפטליית, היתה יודעת, לפחות היום, להתרומם מעל לשנאת אחים; לו היא היתה מלכדת את הישוב וקוראת את המוניו למלחמה מעשית והיתה מתיצבת בראש מלחמה זו - לא היה הכרח במלחמתנו הנפרדת ולא היה אולי צורך בקיומנו העצמאי. אין לנו גישה כיתתית. אין לנו מונופולין. אנו נלחמים לציון ולא לשלטון. והננו מוכנים בכל רגע ללכת לקראת איחוד הכוחות העברים, בתנאי, כמובן, שזה יהיה איחוד למען מלחמת השחרור, ולא למען "חלוקת האחוזים".

כיום, נוכח "השקט ההורס" של ההנהגה הרשמית, יש הכרח אוביקטיבי במלחמתנו, יש צורך לאומי בקיומנו. זוהי הכרתנו העמוקה והפטריוטית, אליה נופצו כל האיומים וכל האולטימטומים. גם האיום הפרובוקטיבי במלחמת אחים ינופץ אל סלע אמונתנו. לא נלך למלחמת אחים. בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם היא עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא היסטורית ולא כיתתית. ופרספקטיבה היסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר, אף במחיר הקרבנות היקרים ביותר, אף במחיר "החיסול", מלחמת יהודים ביהודים בכוח הנשק העברי. יתכן, כי זוהי הכרזה בלתי- דיפלומטית, ביחוד לאחר שהושמעו נאומי האיומים של אמני ההיסטריה. אך אנשים פשוטים אנו. הננו בזים ל"רמה הדיפלומטית", הנהוגה ביחסים בין יהודי ויהודי בישוב זה. זוהי עמדתנו. ועתה מסיתים ומלשינים - למלאכתכם! לא לכם הננו דואגים. אין לנו בשבילכם אלא בוז. לא לנו הננו דואגים, כי לא נוצרנו על מנת לחיות; אנו חיים על מנת ליצור, וגם בהקרבת חיינו ניצור. אין זה משנה את יעודנו. אנו דואגים ליהודי הנאמן ולעתיד המדינה העברית הגדולה, שבוא תבוא, יהיה מי שיהיה נושאה. למענם, רק למענם, קבענו עמדה זו והצהרנו את הצהרתנו. ידע העם. בשום תנאים לא נרים נשק נגד יהודים יריבים.

כמובן, אין בדעתנו "להתחסל". ומצא דרכים, כדי לשמור על כוחנו, כי הוא דרוש לעם ולארץ. לבנו סמוך ובטוח, כי עמוד נעמוד גם בפני סערה זו. ומלחמת החופש לא תפסק.

ומה תעשו לנו, ביורוקרטים קדושים? תגרשונו מהעבודה, תרעיבונו, תרדפונו, תמסרונו בידי הבולשת, תירו בגבנו? לפני 25 שנים עשיתם זאת למרדנים אחרים. טענותיכם אז היו בדיוק אותן הטענות, שהנכם מעלים נגדנו את אנשי נילי הוקעתם, רדפתם עד חרמה, מסרתם בידי הרודפים. וכיום? כיום הנכם מכים "על חטא", על חטא הבגידה בלוחמים עברים.

כן יהיה גם הפעם. לא כעבור שנים, אולי בעוד חדשים מספר תאלצו להכות על חטא על יחסכם לכוח עברי לוחם. ואם לאו, אם תצליחו באמת, בעזרת הגיסטאפו הפלשתינאי, לחסל את מורדי המלכות, כדי לקבל מידיו המשעבדות את נדבת החלוקה ואת השלטון בגיטו, אזי, כפי שאמר הרצל: "יבואו ילדיכם לירוק על קבריכם"!

[1] מנאומו של מר ד. בן-גוריון בוועידת ה"הסתדרות" בנובמבר 1944.