לא תגובה ולא תוקפנות
לא תגובה ולא תוקפנות
נפלה סוף סוף הפילוסופיה של "פגיעות" ו"תגובות". ללבם של כל צמאי הגאולה חדרה ההכרה, כי אם מישהו מחזיקך בגרון, אין טעם לחכות עד אשר החונק יעלה גם על היבלת שלך, כדי שתקום נגדו ותגן על קיומך וכבודך. השלטון הבריטי גוזר כליה על עמנו; השלטון הבריטי מנסה לנתק את הקשר הבלתי מנותק בין העם לבין הארץ; כל מה שהוא עשה במשך חצי יובל שנים, וכל מה שהוא עושה היום - היא היא הפגיעה הגדולה, הפגיעה המתמדת, הדורשת מלחמה והתגוננות. לא לחיפושי נשק שלהם צריך להמתין, כדי לשלוף את הנשק להגנתנו; יספיק החיפוש שלנו אחרי האמת. כדי לקום ולהגן עליה בכל כוחותינו.
גזה, איפוא, התיאוריה של תגובה מקרית, ובמקומה עלתה התורה הנצחית של מלחמת-שחרור מתמדת; של מלחמת-שחרור ולא של תוקפנות. אמנם, מבחינה צבאית התקפנו אובייקטים חיוניים של שלטון הדכוי; אולם מבחינה מוסרית אין בין מלחמתנו לבין תוקפנות ולא כלום. לא כדי לגזול משהו, השייך לזרים, קמנו; קמנו, כדי להחזיר לעמנו את אשר לו, קמנו, כדי לתת לו את הדבר, שבלעדיו אין אנו יכולים לחיות, לא כאנשים, לא כיהודים לא כיחידים ולא כציבור. לשחרר את המולדת באנו; לכן מלחמתנו היא מלחמת צדק.
