לא עת "להפגין" – עת להלחם !

 קול ציון הלוחמת

לא עת "להפגין" - עת להלחם.

שוב שביתה ושבתון; שוב אסיפות. והפגנות, מחאות, החלטות. וכל עברי במולדת שואל את עצמו: מה בצע בכל אלו? ועד מתי? עד מתי נרמה את עצמנו, כי כך אנו מגיבים על פשע הגירוש, על נעילת השערים. על גזילת המולדת? על מי משפיעות הפגנות הסרק הללו. החוזרות בכל יום שני וחמישי? מה אפשר להשיג בנשק גלותי חלוד זה?

תכסיסי התחמקות

כן, יש בארץ סוג אנשים, שלהם דרוש המשחק התפל באסיפות מחאה ובסגירת חנויות. אלה הם המתחמקים. אלה הם משביתי הנשק, אלה הם יוצרי התיאוריה על "מאבק צמוד", תיאוריה שנועדה מלכתחילה לחפות על הבריחה מן המערכה הממשית אל עולם המליצות. כי הרי כל אנית מעפילים, הנלכדת בלב ים ע"י שודדי הים הבריטיים. כל קבוצת מעפילים. הגולה מחופי המולדת לארץ גזירה הורסת ורומסת את "תורת הצמידות" שראשיתה שקר ותכליתה רמיה. היכן היא הצמידות? היכן ההגנה על העליה? היכן המאבק על חופי הארץ? הכל מציגים את השאלות הללו. ומאחר שאין עוז לעשות, ואף אין עוז להודות בהתחמקות הטוטאלית, עורכים שבתון, צורחים באספות, מפגינים ברחובות, כדי להטעות את ההמונים, כדי ליצור רושם שהנה, "אין אנו שותקים". "אנו מגיבים". "אנו נאבקים".

פשעי המשעבדים

אך בטוחנו, כי אין עוד להטעות את העם שהתנסה ביסורים והתחשל במכאובים. העם רואה את הפשעים הבריטיים והם מן האכזריים ביותר. שבוצעו בתקופתנו האכזרית. המשעבדים הרצחניים הללו מעיזים לגרש את בני ישראל מארץ-ישראל. הם נוטלים מאת האנשים שעבר עליהם מה שלא עבר על שום עם ועל שום דור, את התקווה האחרונה. הם מובילים את האנשים הללו, הגאים, החפשים והאמיצים, כעבדים במכלאות ומשליכים אותם כפושעים למחנות ריכוז. הם מכריחים אותם ואת רבבות אחינו להישאר על אדמת נכר. הם מסגירים אותם לקור החורף, למחלות גוף ומחלות נפש, לניוון ולמוות.

מלחמה על הכל

על הפשעים הללו, המבוצעים על גופו החי והשותת דם של עמנו; על הפשעים הללו, המבוצעים בידי הרוצחים הבריטיים בדם קר ובכוונה תחילה - אין להגיב ב"מחאה" ובקריאה. דברי מוסר אינם משפיעים על חיות טרף; את זאת למד העם הן מידי הנאצים הגרמניים והן מידי הנאצים הבריטיים. ומאחר שלפשעים הללו, יש תכנית "מדינית" והיא, לנתק באופן סופי את הקשר בין עם לבין המולדת; מאהר שהשגת התכלית הזאת כמוה כגזר דין מוות לא רק לגולה, כי אם גם לששים רבוא העברים. שהצליחו להיאחז בקרקע המולדת; מאחר שעניבת החנק הולכת ומתהדקת סביב צווארנו - ברור להמוני העם, כי אכן עומדים אנו בפני הכרעה גורלית, כי עומדים אנו בפני מלחמה לחיים או למוות.

אזהרה כפולה

הנסיונות להטות את תשומת לב ההמונים מן המלחמה הזאת אל מלחמת אחים יעלו בתוהו. לא רק העם והנוער ידחו בשאט נפש את קריאת הבגידה של פושטי הרגל הפוליטיים; האויב הוא שיכריח את המתחמקים ללמוד פרק בהיסטוריה הנצחית של שותפות הגורל הישראלית. אולי במאוחר ילמדו, כשם שאיחרו ללמוד, לאסון העם ולאסונם, קודמיהם במועצת הזקנים בגיטאות אירופה, אך למוד ילמדו כי אחד גורלנו: להופש, או לכליה. ואין מנוס מפניו.

עת ללחום

ואולם יהיה מה שיהיה, הנוער הלוחם, הנאמן ליעודו ולשבועתו, ימלא את חובתו עד תומה. אם מישהו סבור, כי אפשר בכוח להכריחנו לוותר על הפעלת כוחנו נגד המשעבד, אינו אלא משלה את עצמו. ואנו מזהירים מפני אשליה הרת סכנות זו. היא התנפצה לפני שנתיים, כאשר המסיתים האומללים התפארו בשבירת חוט השידרה שלנו, ומיד אחר כך נוכחו לדעת - והאויב למד - מהו כוח המחץ של האצ"ל בעל חוט השידרה "השבור". על אחת כמה וכמה שהיא תתנפץ היום. כי היום לא נבליג עוד. נכה באויב הבריטי; ונהדוף את עוזריו.

מלחמת השחרור תימשך ותגבר. חיילי העם, נושאי רעיון הגאולה ומגשימיו, יודעים כי לא עת להשתמש ב"נשק" ההפגנה. עת להפעיל את הנשק; לא עת להשבית את חיינו, עת להשבית את חיי האויב ומנוחתו; לא עת לסלסל במליצות, עת להכות בשלטון הדכוי; לא עת להתגוששות פנימית, עת למלחמת העם, עת למלחמה מתוך ידיעת המטרה, מתוך אחדות הלבבות, ליכוד המחנות ואחוות אחים.

שודר ביוס ט' בחשון תש"ז (3.11.46).