לא עוד לסגת – נעמוד כעם אחד!

יסודות מדיניותנו

אורחים נכבדים, ידידי חברי המועצה, אנו יכולים, אף חייבים, על רקע מבצע סיני, שהיה בין הועידה הרביעית ובין מושב הכינון של המועצה הארצית לתנועת החרות, לבחון את היסודות עליהם בנינו את המדיניות ואת האיסטרטגיה שלנו.

ראשית, הבחנו בין התקפה לבין תוקפנות. במשך שנים הצענו לעם לדעת להבחין בין מה שקרוי בלעז "אופנסיבה" לבין מה שקרוי בשפת זרים "אגרסיה". הסברנו בעקשנות, כי בתנאים המיוחדים בהם אנו חיים, והם מתמצים בשלושה: מצב מלחמה מוצהר, מלחמת-דמים קיימת, ומלחמת חזיתות מוצהרת מראש, בלי קביעת תאריך מדוייק – כי בתנאים האלה שטות מסוכנת היא לטעון שמבצע צבאי כלשהו שהעם הזה יקבל על עצמו להוציאו-לפועל יהיה בבחינת תוקפנות, גם אם עמנו יהיה – אם מבחינת הממדים של המיבצע ואם מבחינת שעת היזמה – הראשון להתחלתו.

שנית, הבדלנו בין מבצעים חד-חזיתיים ובין מלחמה כל-חזיתית. אנו הסברנו לעם כי מלחמה בבת-אחת בכל החזיתות, אילו אנו היינו מתחילים בה, כרוך בה סכון העולה אולי על הסיכוי, ומאחר שמדינת ישראל היא המכשיר להגנת עצם קיומו של העם היהודי, אסור לסכן את קיומה של המדינה. אפילו היתה הברירה בידינו, אין עלינו לשלוח בבת אחת – על פי החלטתנו אנו – את צבא ישראל בכל שלושת הכוונים היבשתיים. על אחת כמה וכמה סכנה כרוכה במלחמה בבת-אחת בכל החזיתות אם היא תבוא ביזמת האויב ובשעה בה הוא יבחר, באשר בשעה הזאת הוא יהיה מוכן להסתערות שמטרתה הכחדה.

שלישית, הפרדנו בין מבצעי תגמול לבין מבצעי שחרור. האמת ההיסטורית היא כי רעיון התגובה על שפיכת דם יהודי במולדת הוא אחד הרעיונות המקוריים של תנועתנו, מן הימים בהם ראש בית"ר שלח אל המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי דוד רזיאל את המברק הידוע בחתימתו, היא חתימת הסתר "מנדלסון", לאמור: לצאת להתקפת-נגד על הפורעים הערביים שקמו בשנות השלושים לכלותנו. בימים ההם התנהל הויכוח בינינו, דורשי התגובה, לבין חסידי ההבלגה הטוטאלית. אינני צריך להסביר לכם, ואף אינני צריך להזכיר לידידי מפא"י היושבים באולם הזה, מה אמרו בשנים ההן חסידי ההבלגה על התגובה.

אולם, ייתכן כי בגלל העובדה ההסטורית הזאת השתרשה האגדה בקרב העם שאנו בכל התנאים צריכים לתמוך ללא סייג במבצעי תגמול. זה לא היה נכון. עינינו פקוחות לראות את ההבדלים בין תקופה לבין תקופה. בין מעשה שהוא נכון בתקופה מסויימת לבין מעשה שהוא חסר תכלית בתקופה אחרת. ולכן קבענו את עמדתנו לגבי הבעיה על מבצעי תגמול, לאמור: אין דבר בלתי-מוסרי משפיכת דם יהודי ללא כל תגובה; ימי הפוגרומים חלפו לבלי שוב, ולא יישפך עוד דם יהודי בלי שישפך דם שופכיו; אולם, מבצעי התגמול לא יפתרו שום בעיה, לא מדינית, ולא צבאית יסודית ולא בטחונית. לעומת זאת, הדרך לפתרון היא במבצעי שחרור. לא עוד השיטה "פגע והיסוג". אלא השיטה "קום, שחרר והשאר".

רביעית, במשך שנים תבענו הידוק היחסים עם הרפובליקה הצרפתית, ועל אף כל מה שאירע בשנים ההן, ועל אף הרושם החיצוני שנוצר בעיני הפשטנים כי צרפת, השלטת על מיליוני ערבים, לא תוכל לעולם לתמוך בישראל – אנו טענו בעקשנות כי האינטרס האובייקטיבי של הרפובליקה הקטנה מעברו המזרחי של הים התיכון, ושל הרפובליקה הגדולה מעברו המערבי של הים התיכון הוא אינטרס משותף, ובבוא היום, שותפות אינטרסים זו אף תבוא לידי ביטוי ממשי.

חמישית, עם הפקעת תעלת סואץ על ידי הדיקטטור המצרי, הסברנו לעם כי זוהי שעה מיוחדת, שעה גדולה, שעת כושר גדולה ומיוחדת, לעם ישראל לזכות, בהתנגדות לחזק, למסוכן ולערמומי באויבינו, בעזרתם של אלה שהוא נעשה לאויבם. כאשר שאלונו בימים ההם, מי הם היכולים להיות בעלי-בריתה של מדינת ישראל במלחמה נגד האויב המצרי – זאת היתה תשובתנו: כל אלה שהוא אויבם. שאלונו שאלה נוספת: אם דעתנו זו כוללת את בריטניה? השיבונו: הן. בדרך זו נוכל ללכת יחד גם עם בריטניה.

לאחר שהסברתי במשפטים קצרים את חמשת היסודות העיקריים של המדיניות ושל האיסטרטגיה שלנו, כפי שהצענום, בייחוד בשנים האחרונות, לעמנו, נוכל לבחון אחד-אחד, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, את כולם, כדי לדעת אם טעינו או לאו, אם חלילה הטעינו, או צדקנו.

אימות הנחותינו

ראשית, האבחנה בין התקפה לבין תוקפנות. אנו הצענו להבחין בין שני המושגים האלה לכתחילה. בדיעבד, לאחר מבצע סיני, הסברתנו זאת היתה להסברה הרשמית. כל שגרירינו קבלו הוראה מטעם הממשלה לבוא, אם בפני הממשלות הזרות ואם מעל בימת ארגון האו"ם, ולהסביר – או לנסות להסביר – שהאופנסיבה הצבאית שלנו בדרום לא היתה בבחינת אגרסיה – או, בעברית תוקפנות – אלא היתה מעשה של הגנה עצמית לאומית חוקית.

שנית, לאחר מבצע סיני הוכח ששום אחת מהתקופות הפדאיון אשר נתחוללו בחדשים האחרונים לא באה מדרום. כל עוד צבא ישראל עמד בעמדות ההגנה הלאומית העברית החיונית, ובינינו ובין האויב המצרי, המדריך את התקפות הפידאיון, הפריד המדבר – לא היה שום פדאיון יכול לחצות אותו, לחדור למדינת ישראל, לארוב בדרכים, לרצוח אנשים, נשים וילדים. מאידך גיסא, היו התקפות פידאיון בחדשים האחרונים וכולן באו מהקו המזרחי אשר כמובן, אינו ניתן להגנה, בוודאי לא מבחינת חדירת קבוצות מרצחים קטנות, כפי שקודם לזה גם קו שביתת-הנשק הדרומי לא ניתן להגנה, והמסקנה הפשוטה מעובדה ניצחת זו היא שמבצעי השחרור הם הפתרון לבעיה הבטחונית, זאת הדרך להפסקת שפיכת-הדם היהודי, ואליו מבצעי התגמול – שמספרם רב היה, בזמן האחרון דוקא בקו המזרחי – אינם פתרון ואינם דרך.

שלישית, היו ספקות רבים – לא רק בלב יריבים, אפילו בלב ידידים – אם מבצע שלנו יכול להתחיל ולהמשך בחזית אחת עד השלמתו בחזית זאת. רבים, אף אלה המבינים בעניני מדיניות ואיסטרטגיה, טענו או חששו שכל מבצע שלנו בחזית אחת, באופן אוטומאטי יגרום להסתערות-האויבים הנגדית בחזיתות אחרות. עובדה ניצחת היא – ומבצע סיני הוא אשר הוכיחנה – כי בתנאים מסויימים ייתכן אף ייתכן מבצע עברי, להגנה לאומית מבחינה מוסרית, התקפתי מבחינה צבאית, שישאר מבצע חד-חזיתי עד השלמתו, ושאר האויבים ידברו. יקללו לא יזוזו.

המסקנה המשתמעת מעובדה זאת היא, גם ביחס לאויבים: כי כל הסתערות שלהם שמטרתה הפחדת ישראל – מן ההכרח שתהיה הסתערות כל-חזיתית, באשר הם התכוננו לקראתה. ואילו מבצע יזום שלנו, יזום מבחינת השעה, יזום מבחינה טכנית, הוא היחידי היכול למנוע, לפחות לתקופת זמן – בתנאים מסויימים, לתקופת-זמן ממושכת מאד – את ההסתערות הכל-חזיתית אשר את סכנתה מי ישער.

רביעית, הסתבר שאבחנתנו ביחס לצרפת היתה נכונה וריאילית. ידידי, עליכם לדעת, ועל עמנו כולו לדעת, שאלמלא הנשק אשר הרפובליקה הצרפתית סיפקה למדינת ישראל החל בסתיו 1955 ועד מבצע סיני – מבצע סיני ייתכן שלא היה אפשרי – היה עולה בדמים רבים לאין שעור מאלה שבהם היה כרוך, וכל מצבנו – גם בחזית הדרומית – היה שונה מן המצב הקיים. הכרת תודה עמוקה חייבת לקונן בלבו של כל אזרח עברי נאמן כלפי העם הצרפתי הגדול על העזרה אשר הושיט לנו בימים גורליים ומכריעים.

למען האינטרס האמיתי של מדינת ישראל לא אכנס עכשיו לשום פולמוס עם תומכי הממשלה מבחינת עמדתם-הם בעבר כלפי צרפת והאפשרות של ברית בין ישראל לבין צרפת. אני רוצה לברך על העובדה שבצרפת הוקם וקיים ועד לכריתת ברית בין הרפובליקה הצרפתית ובין מדינת ישראל. אני רוצה לברך על העובדה שזאת הפעם הראשונה מאז קמה מדינת ישראל, נמצא גורם מעבר לקווי התיחום של מדינה זאת הדורש בפה מלא, בגלוי אף בגאווה ובחדווה, לכרות ברית עם מדינתנו הקטנה. המלה הזאת, הפשוטה, הקצרה, רבת-המשמעות "ברית" שיש להבחין בינה לבין "חסות", בינה לבין מה שקרוי "חוזה בטחון" – המלה הזאת יצאה לראשונה מפינו, ובימים אלה לא אנו היחידים המטיפים לברית בין מדינת ישראל לבין ידידיה בכוח, אלה הידידים מהעבר השני של הים-התיכון, הם הדורשים ממשלתם-הם לכרות ברית כזאת. אנו יכולים בסיפוק רק לקבוע כי לוועד הצרפתי הזה לכריתת ברית ישראלית-צרפתית שייכים ונצטרפו אישים צרפתיים ממדרגה ראשונה. אמנה אחדים מהם. הראשון, נשיא הוועד הזה, הוא לוחם החופש הצרפתי מתקופת השיעבוד הגרמני, אחד מידידיו הקרובים של האיש שעמד בראש מלחמת השחרור הצרפתית, גנרל דה-גול – כוונתי לז'אק סוסטל; ראש הסיעה הגדולה של העצמאיים בפרלמנט הצרפתי מסייה פייר אנדרי; וגיבור האומה הצרפתית – הגנרל קניג. הוא אשר הוביל את חיל צרפת החפשית במצעד המפורסם, ההיסטורי, לביר חכים.

אני רוצה להביע תקווה כי אף על פי שמפלגה היושבת בממשלת ישראל עושה בימים אלה הכל, ובגלוי, כדי לחבל בסיכוי ובאפשרות ובשאיפה לכריתת ברית בינינו ובין המעצמה הראשונה באזור הים-התיכון – והיא עושה זאת מתוך השתעבדות, אם לא למדינה זרה הרי לדוקטרינה זרה – אף-על-פי-כן יימצאו גורמים בישראל, נוסף על תנועתנו, שמן העבר הזה של הים התיכון יתנו יד להקמת ברית בין ישראל לבין צרפת, והידים האלו – יד הצרפתים המושטת אלינו ממערב והיד העברית המושטת אליהם ממזרח – תילחצנה, ותקום הברית בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הצרפתית.

נגד האויב המצרי – אני בא לבחינת היסוד החמישי של האיסטרטגיה המדינית שלנו – הלכנו כברת-דרך יחדיו גם עם בריטניה, אם כי מעברים שונים של החזית. אם כי בגלל אינטרסים שונים, אם כי זאת לא היתה – כך רוצים הבריטים לעת-עתה – אלא כברת דרך. אבל ההבחנה שלנו בתקופה האחרונה ביחס לבריטניה אף היא היתה נכונה. אנו מקבלים בכל ההערכה את ההודעה של ראש המטה שלנו לפיה צבא ישראל יכול היה גם באוקטובר-נובמבר 1956 להביס בעצמו את חיל מצרים. אולם למען האמת, לבלתי השאיר כל ספק, אנו רוצים לקבוע שאנו מכירים תודה, בתור אזרחי ישראל, לא רק לצרפת אלא גם לבריטניה, אם כי מעברים שונים של החזית. חיל האויר האנגלו-צרפתי, נגד שדות-התעופה והאוירונים של אויב המצרי, בימים בהם עדיין עמנו עמד בחיבוק לחיים ולמוות נגד האויב המצרי. הפעולה המשולבת הזאת של בריטניה ושל צרפת, גם אם נעשתה לא למעננו אלא למענן, בלי שום ספק, תרמה לכך שנמנע מספר בלתי-נודע של אבידות, בנפש בקרב צבאנו, ובייחוד בקרב האוכלוסיה האזרחית העברית. ואנו נאמר את האמת הזאת גם בימים האלה בהם הבריטים עצמם טוענים שכברת-הדרך בה הלכו עמנו עומדת להסתיים.

קריאתי באזני העם הבריטי

לא הייתי ממלא בבואי לנתח את הנקודה הזאת, את חובתי עד תום, אם לא הייתי משמיע מעל הבמה של תנועת החרות – ביודעי כי באולם הזה יושבים אנשים שבריטניה היתה נותנת בימים עברו הרבה מאוד פונטים שטרלינגים, לירות אמיתיות, כדי לתפוש אותם – אלמלא הייתי משמיע דווקא מעל הבמה הזאת את הקריאה באזני העם הבריטי לאמור: לא השגתם דבר מעמדת-איבה כלפי עם ישראל. האמת ההסטורית היא שהתכחשותכם להבטחה הגדושה של הצהרת בלפור המיטה עליכם את האסון הגדול ביותר במזרח-התיכון, ואולי היא-היא – ההתכחשות שלכם – סיבתו העיקרית של אסונכם, ואם הלכנו באוקטובר-נובמבר – גם אם בעקיפין, מעברים שונים של החזית – כברת-דרך יחדיו – אנו מציעים לכם לשקול מחדש אם כדאי לכם לחדש את האיבה לעם ישראל. ואולי תסיקו את המסקנה כי, לא למעננו אלא למענכם, למען עתידכם, אולי אפילו למען עצם קיומכם, כדאי לכם לשקול את האפשרות של המשכת ההליכה, כברות-דרך נוספות עם עם ישראל.

צבאנו חזר להיות חזק מכל צבאות ערב

מבצע סיני הוצא לפועל על בסיס חמשת היסודות המדיניים והצבאיים האלה. והתוצאה היתה: נצחון מהיר, נצחון מזהיר, ריסוק כוחו של האויב המצרי, הבסתו, חדירה עמוקה לשטח בו עמד, ממנו איים להסתער ביום פקודה – ועל פי פקודתו – בבת אחת, מכל החזיתות. ובבואנו לבחון את התוצאה הזאת, על אף כל מה שקרה החל ב-8 בנובמבר ועד עצם היום הזה, אנו רוצים כי בתודעת העם תישאר העובדה שלתקפות זמן בלתי נודעת חולל מבצע סיני שינוי יסודי מאד מבחינה צבאית: האויב המצרי אינו מסוגל בעתיד הקרוב להסתער עלינו, לא הוא בלבד ולא יחד עם האויבים האחרים.

שנית, לאחר שריסקנו חלק ניכר של כוחו הצבאי של האויב בדרום, ומאחר שיחסי-הכוחות בינינו ובין אויבינו בחזיתות האחרות ידוע גם לנו – נוצר שוב מצב בו היום צבא ישראל חזר להיות חזק מכל צבאות ערב גם יחד.

נחלנו אפוא, בכתנו בדרך הזאת, נצחון צבאי. אבל נחלנו בדרך ההפוכה תבוסה מדינית.

יום ה' השחור

היה יום שחור בתולדות הדור. בהזכירי את המלים האלו, אני יודע שהחוג הרשמי התכוון תמיד ל-14 בנובמבר, בו הנוער העברי תחת פיקודו של אלוף בן-ענת, מפקדנו הראשי, יצא זו הפעם הראשונה לאחר שיבתנו למולדת לא להתגוננות מקומית אלא להתקפת-נגד אשר שינתה בהמשך השנים מבחינה מוסרית את פני הדור. ל-14 בנובמבר ההוא, יום הפרת ההבלגה בישראל, קראו החוגים הרשמיים "היום השחור". אני מניח כי מאחר שהם בעצמם, חסידי ההבלגה, נעשו חסידים מובהקים, נלהבים ומתלהבים, של דרך התגובה או התגמול – לפחות היום יודו שה-14 בנובמבר לא היה יום שחור אלא יום אור גדול בישראל, אשר לאורו אנו כולנו עדיין מוסיפים ללכת.

אולם היה יום שחור בתולדות הדור. הוא לא ה-14 בנובמבר הוא ה-8 בנובמבר 1956 יירשם בתולדות הדור כיום שחור, היום בו שלט פיק-ברכיים על אלה המחזיקים בהגה, היום בו נודע לעם מוכה-התדהמה כי פרי דם טובי בניו, פרי נצחונו המזהיר של צבאנו עטור תפארת-הגבורה, עלול להישמט מידיו, ולהישמד כליל, ועתה חובה עלינו לבחור את סיבות התבוסה הזאת.

סיבות התבוסה המדינית

הסיבה הראשונה: במשך שנים רבות לעגו הכל בישראל למושג שניסינו להנחילו לעמנו, והוא מושג של פעולה בשעת כושר. אני סובר שכל קוראי העתונים בישראל נתקלים בחדשים האחרונים כמעט מדי יום ביומו במלים האלו: שעת-כושר. והטענה החשובה ביותר, בקשר עם מבצע סיני, היתה שהוא, בזמן בו נעשה, נעשה בשעת-כושר. למעלה מזה: בשעת הכושר, כאשר אנו התווכחנו עם יריבינו, באולמות מסויימים סגורים או באולמות פתוחים, והבאנו בפניהם את הרעיון לפעול בשעת כושר – הם טענו:: על שעת-כושר אפשר לשפוט רק בדיעבד, על פי תוצאותיה המושלמות. אם זאת היתה ההבחנה – חובה עלינו, ולא רק זכות, לשאול: ההיתה זו באמת שעת-כושר, אוקטובר-נובמבר 1956? היתה זאת באמת שעת הכושר אם, לאחר נצחון צבאי מזהיר כזה, כמעט כל פריו כבר הושמט מידינו, והלוואי ונצליח להציל את השריד האחרון שלו? התשובה היא פשוטה, על-פי הבחינה שלהם: התוצאות המושלמות: זאת כבר היתה שעת כורח. וחס-וחלילה אילו עמנו היה ממתין עוד חדשים מספר – עוד שנים מספר – על פי ההבחנה שלהם: לא לזוז, רק התגוננות קלאסית לאמור, רק כאשר האויב יחסה בכל כוחו את קווי שביתת-הנשק ויתקרב אל בתינו או אז נצא לקראתו בדלית-ברירה, נכהו או ננסה להדפו. אילו היינו הולכים בדרך הזאת עוד חדשים מספר – בוודאי עוד שנים מספר - שואת דמים בלתי משוערת התה מתרחשת בתולדות הדור הזה. זאת היתה שעת-כוח. כל מי שביקר – כל עוד הספיק – בחצי-האי-סיני – ראה את המחסנים, שם-לב להכנות – והבין: המערך כלל לא היה הגנתי; המערך של האויב היה ביסודו, מראשיתו, בתכליתו, מערך התקפתי.

אבל היו שעות כושר – איחרנו אותן, הן חלפו. אם לקבל את עדותו של ראש המטה כי גם בנובמבר 1956, לאחר החיזוק של צבא מצרים בחיל האויר ובחיל היבשה ובמכונות חדישות ביותר באויר, ביבשה ובים, היינו מסוגלים להביס בכוחותינו-אנו את האויב המצרי – ויש לי יסוד להוסיף בסוגריים מבלי להטיל על התוספת הזאת אחריות על שום אדם, אבל התוספת, כפי שאני יכול בהכרתי לומר, היא אמת מוסמכת: יכולנו להביס לא רק את האויב המצרי אלא עוד אויב בעצם הימים ההם – אזי ברורה התשובה לשאלה אם לא יכולנו להביס את האויב המצרי שנים לפני כן, שעה שמבוכה השתררה במחנהו, אם בקהיר ואם בעיר העתיקה, אם בדרום ואם מצפון, ועדיין לא היה לו בעל-ברית אחד בעולם כולו. אם עם מאחר – הוא משלם מחיר עבור האיחור.

מהות ה"הסברה": הרשעה עצמית

הסיבה השניה: יש טענה שלא היתה הסברה מתאימה בשם מדינת ישראל לפני מבצע סיני. היום, כדרכו, ראש הממשלה, בעמדו על במת הכנסת היתמם מתוך התחכמות או התחכם מתוך היתממות, והסביר לכנסת שבשום פנים אי-אפשר היה להודיע מראש שאנו נצא ב-29 באוקטובר להתקיף את חיל נאצר. ואם דברים אלה נאמרים בתשובה לנו – קשה לא לכתוב סאטירה. לנו צריך להסביר את ערכו של גורם ההפתעה במערכה צבאית? במשך שנים עיקרה של הטקטיקה של המחתרת העברית הלוחמת היה בגורם ההפתעה. כאשר הפעלנו את גורם ההפתעה מבחינה צבאית, הרי לפניו הסברנו את מלחמתנו, אחריו הוספנו להסביר את מלחמתנו, ההסברה קדמה למבצע, המבצע הלך בעקבות ההסברה, ההסברה לוותה את המבצע. אין להפריד בין מלחמה מדינית לבין מבצע צבאי.

היום גילה ראש הממשלה, לדבריו, סוד דיפולומטי: הוא הודיע בכנסת שכל שגרירי ישראל לא למדו על מבצע סיני אל בבוקר מן העתון. זהו באמת סוד דיפלומטי. אני מרשה לעצמי לומר שהגילוי שלו הוא אנטי-דיפלומטי. אינני חושב שגילוי זה יחזק את מעמדם של שגרירי ישראל. אם היו צריכים לדעת או לא לדעת – זאת שאלה אחרת. אבל למה צריכים כל העמים וכל הממשלות, אשר בתוכן ולידן שגרירינו פועלים, ללמוד כי שגרירינו אינם יודעים את העיקר? ובכן, מה בצע במו"מ אתם?

דברי הבל ורעות-רוח המה: איש לא דרש להודיע מראש שאנו נתקיף את המצרים וביום מסויים נשלח את חטיבה 9 ואת הצנחנים לעבר יעדים כאלה וכאלה. כל זה צריך היה להיות בבחינת הפתעה צבאית מוחלטת. אולם כל הטענה, שלא היתה הסברה לפני מבצע סיני משוללת יסוד. היתה הסברה לפני מבצע סיני, הסברה מקיפה מאד, מעמיקה מאד, שהתנהלה בכל תותחי התעמולה. בכל האמצעים העומדים לרשותה של הממשלה. זאת היתה הברה נגד מבצע סיני. הוכשרו הלבבות לפני מבעצע סיני – נגדו. הוסבר לעמים מה הוא מבצע סיני – תוקפנות. נאמר לעמים מה הוא מבצע סיני – מלחמה יזומה. הוחדר בקרב העמים מה הוא מבצע סיני – מלחמה מונעת. הועמקה בהם ההכרה שמבצע כזה הממשלה הזאת לעולם לא תעשהו.

אני יכול לומר בכל הכאב בלב, שלפי ידיעת העובדות, שום ממשלה זרה לא הרשיעה את מדינת ישראל בגלל מבצע סיני לאחר המעשה כפי שממשלת ישראל הרשיעה אותו לפני המעשה. האמת היא שממשלת ישראל הושיבה את מדינתנו על ספסל-הנאשמים לפני מבצע סיני, ותאמר את הדברים שאפילו בולגנין לא אמר על מבצע סיני. הוא אמנם איים ב"מתנדבים", אבל הוא לא "התנדב" לקרוא לזה "עצת טירוף".

ואם מתנהלת הסברה כזו, ואחריה בא המבצע – העם משלם מחיר עבור הסברת ממשלתו.

עקרון זה חל לא רק על זרים, אלא גם על היהודים. יקר אצלנו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית

(לא בדקתי מהו הדרכון שלו, אבל יש לי יסוד להניח שעדיין דרכונו הוא אמריקאי. אני מקווה שבקרוב תתן לו שוב ממשלת אמריקה רשות לבקר במדינת ישראל ה"זרה") והוא אמר: היהודים בכל רחבי אמריקה חיו, ביום בו למדו על התחלת מבצע סיני, במבוכה שאין לשערה. משום שבמשך כל הזמן שקדם למבצע הטיפו להם להיפך, ואח"כ נעשה ההיפך מן ההיפך. הם היו אפוא במבוכה ולא ידעו אם לתמוך או לגנות.

הסיבה השלישית: ביום השחור – עכשיו אינני צריך עוד לומר לכם מה הוא היום השחור, אתם כבר יודעים. (קריאה: הלילה השחור). לילה.. הוא כדרך-כלל שחור, אבל יש גם ימים שחורים. הנאום היה בלילה – אבל ההחלטה נפלה ביום, והיום הוא יום שחור הנאום רק השחיר את שחירות היום.

נסיגה ללא תנאי

ביום השחור ההוא נתקבלה ההחלטה על נסיגה ללא תנאי, תוך כדי הסברה בהלתנית שאם לא נקבל על עצמנו את הדין – יבואו מפציצים סובייטיים וישמידו אותנו. היום יודע העם כולו שלבהלה הזאת לא היה כל יסוד. לנו יש יסוד להניח שהמבוהלים המבהילים ידעו גם ביום השחור ההוא שלבהלה הזאת אין יסוד. אבל לא היה נאה להם – לאלה הלומדים מהו אומץ-לב דוקא מאפלטון – להודות כי הלחץ המכריע שהעמיד אותם ביום השחור על הברכיים היה לחץ פוליטי-פסיכולוגי וכספי, ולא לחץ צבאי. וכדי להצדיק את עצמם – הבהילו את העם, – זהו בוודאי אחד החטאים החמורים ביותר – ואמרו: אם לא ניסוג, נושמד. אבל אפילו תוך כדי בהלה, בין אם היא בהלת-אמת – ואין סכנה גדולה מזאת אצל עם העומד במערכה – ובין אם היא, או בוודאי אם היא, בהלה מלאכותית – אפילו בתוכה אסור היה לכתוב לנשיא איזנהאור את אשר נכתב ביום השחור ונאמר בלילה השחור.

במכתב אל הנשיא איזנהאור לא הותנה שום תנאי ממשי לנסיגתנו. לא החלק המשוחרר של המולדת, לא חופש השיט העברי בתעלת סואץ, לא חרות לאניות ישראל במפרץ אילת, לא אי-החזרת הכוח הצבאי המצרי לחצי-האי-סיני, לא אי-חידוש התקפות-הדמים של הפידאיון המודרכים ע"י קהיר. שום דבר, שום תנאי מן התנאים האלה שאנו שומעים עליהם היום באיחור כל-כך רב. במחבת ההוא נאמר: אנו נוציא ברצון את כוחותינו משטח מצרים, לאחר שייעשו הסידורים המתאימים עם כוח האו"ם בתעלת סואץ. ולא נוסף לכך שום תנאי ממשי. גרוע מזה, נאמר: נוציא ברצון את כוחותינו, בהתאם להחלטת עצרת האו"ם. נכון, אמנם, שהמכתב עצמו אינו מחייב אותנו לסגת מעבר לקווי שביתת-הנשק. אבל החלטת עצרת האו"ם מחייבת אותנו כביכול לעשות זאת. ואם ראש הממשלה מודיע לנשיא איזנהאור שאנו נוציא ברצון את כוחותינו בהתאם להחלטת עצרת האו"ם – מה פירוש המלים הללו, לא בראשו של הכותב אלא בראשו של הקורא? והרי הפירוש השני הוא, במידה רבה, כפי שראינו, הנותן, הוא הקובע. כל מה שנכבת במכתב האומלל ההוא היה מסוכן, היה בבחינת חטא בל-יכופר לעתיד האומה ולפרי הדם של בנינו.

הסיבה הרביעית: מאז נכתב המכתב האומלל עברו חדשיים ימים. במשך שמונת השבועות האלה לא פסקנו לדרוש: אמרו לנו, אמרו לעולם, אמרו קודם-כל לעצמכם: עד אנא ניסוג אפ"י ההתחייבות חסרת-התנאי הממשי שניתנה לנשיא איזנהאור ולמזכיר הכללי של ארגון האו"ם מר דאג המרשילד? תביעותינו אלו נידחו. בימים מסויימים אפילו לעצמם לא אמרו עד אנה ייסוגו; בימים אחרים, לנו סירבו לומר ע אנה ייסוגו.

ובמשפט מוסגר אומר: "לנו " – פירוש הדבר לא רק לחברי ועדת החוץ והבטחון מטעם תנועת החרות, אלא לכל חברי ועדת חוץ ובטחון מטעם שאר המפלגות, לכל נבחרי האומה ללא הבדל מפלגה.

היכן המערכה המדינית?

כמו כן היה סירוב מוחלט להודיע לעולם עד היכן גבול הנסיגה. מאז עברו חדשיים. ועינינו הרואות אילו שינויים חלו לרעתנו. אי שם בנובמבר 1956 הודיעה ממשלת צרפת באופן רשמי שעזה, בהיותה חלק של ארץ-ישראל, מן הדין שתישאר חלק אינטגרלי של מדינת-ישראל. זאת היתה הודעה בעלת חשיבות הסטורית לא רק מבחינת עזה וההווה, אלא גם מבחינת הניסוח – לשלילה: המצרים לא ישובו. אנו לא נסכים שהם ישובו לעזה. אבל הועלו פתרונות אחרים. אחד מהם הוא: משטר בינלאומי; השני – נציב מטעם האו"ם. עוד לא ברור לי מהו ההבדל בין שני אלה, אבל שניהם הועלו. ואנו כל הזמן טענו: רק לא המצרים. הצרפתים אמרו: עזה מן הדין שתהיה חלק אינטגרלי של מדינת ישראל. אבל אנו לא אמרנו זאת, כלומר: לא הודענו שבשום פנים ואופן לא ניסוג מעזה, לא נכניס אף אחד לעזה, אנו עומדים בעזה ונעמוד בעזה, עזה היא עברית ותשאר עברית.

חל שינוי. וממשלת צרפת החלה בחודש האחרון של השנה שחלפה לדגול במשפט בינלאומי בעזה, אינני חושב שנוכל להאשים בכך את הצרפתים. אני סובר שבשפתם הועלתה אמרת-הכנף על מישהו המנסה להיות "יותר קתולי מהאפיפיור עצמו". הצרפתים אינם מחוייבים להיות יותר פרו-ישראלים מאשר הישראלים עצמם.

חלפו חדשיים יקרים ביותר. התברר שהבעיה איננה בעיה צבאית. נאצר אינו יכול לגרש אותנו. ה"מתנדבים" התנדפו. הפצצות לא באו. היתה כבר הודעה סופית של בולגנין שהמתנדבים לא יבואו. בינתיים חל שינוי מהעבר השני של האוקינוס האטלנטי, עליו עוד אומר מלה אחת או שתים. הבעיה עולה, כפי שהתברר, היא מדינית. יש לחץ מדיני עלינו, חזק, אדיר, כבד. וכדי להציל – היה עלינו להקים בדרך-הטבע לחץ נגדי. זאת אפשר לעשות רק בתקופת-זמן מסוימת, לא בן-יום או בן-לילה. אבל בינתיים חלפו ששים יום, ולא עשינו שום לחץ ולא אמנו אף מלה. לא, גם זה לא נכון אמרנו. קודם-כל אמנו שניסוג בלי תנאי משטח מצרים. מהו "שטח מצרים"? זה היה ניתן לפירוש. ב-7 בנובמבר שמענו הכרזה מפי ראש הממשלה שצבא ישראל, בכבשו את כל חצי-האי-סיני, לא פגע אפילו בשעל אחד של אדמת מצרים. אבל במכבת שנשלח אל הנשיא איזנהאור נאמר: נוציא ברצון את כוחותינו משטח מצרים. והיום מאנו הולכים מכל חצי-האי-סיני, לעת עתה זולת הרצועה הצרה ליד מיצרי אילת בדום. עפ"י הפירוש העובדתי, ולא המילולי, לפי מעשיו של ראש הממשלה ולא לפי הצהרותיו, חצי-האי-סיני הוא שטח מצרים. אבל לא התנינו שום תנאי לנסיגה מאותו שטח שפעם היה, בדיבור לא שטח מצרים, ואחר כך נעשה, במעשה, שטח מצרים.

עכשיו אנו מתחילים להתנות תנאים. אבל בינתיים חלפו חדשיים. מתי נספיק להקים את הלחץ?

ומה שחל על השטחים האלה – חל גם על החלק המשוחרר של המולדת. החלטת האו"ם מחייבת אותנו כביכול לסגת מעבר לקווי שביתת-הנשק. איננו רוצים לעשות זאת. אנו צריכים להסביר שזהו חלק משוחרר של המולדת ולא נמסרהו אלא לבנינו אחרינו. אבל בינתיים הסברנו שרק למצרים לא נמסור אותו. אם רק למצרים לא נמסור אותו – הלאחרים כן? הרי בשום מקום בחצי-האי-סיני אין המצרים נכנסים מיד. קודם באים הטברישצ'י היוגוסלבים. אחר כך, לאט-לאט, מתחילים לזכור מאחורי גבם המצרים, ופתאום הם מופיעים. אם זה יקרה, או אילו היה זה קורה חס-וחלילה, בעזה, אין שום ערובה שאחרי היוגוסלבים או הדנים – ואנו לא אמרנו במשך חדשיים שאף הם לא ייכנסו לשטח המשוחרר של המולדת – לא יבואו, או לא היו באים – גם המצרים.

הפסדנו אפוא את הזמן היקר בותר לארגון המערכה המדינית הגדולה למען הצל את פרי נצחוננו או את אשר אפשר להציל ממנו.

ניטש קו החיים לעמנו

אלו הן הסבות של התבוסה המדינית שנחלנוה בעקבות הנצחון הצבאי המזהיר שצבאנו הנחיל לעמנו. ועתה נשאלת השאלה – אחת השאלות הידועות בתולדות עמנו, אשר ניסח אותה סופר בישראל – שאלה במלה אחתף לאן? חובתי להודיע במועצה שלנו, ועל ידה לעמנו, כי על פי החלטת הממשלה, – אין לנו שום זכות להשאיר את ההחלטה הזאת בסוד. – בימים הקרובים ינטוש צבא ישראל גם את אל-עריש. מפי מר המרשילד, לא מפי ממשלתנו, למד עמנו שב-10 בינואר יגיע צבאנו למבואות אל-עריש. מפי המציאות אנו למדים – ללא כל הודעה מוקדמת לאומה – שבימים הקרובים יטוש צבא ישראל את כל הקו אל-עריש-אבו-עגילה-קוסיימה עלינו להבהיר לעצמנו מה פירושה של נטישה זאת? זהו קו-החיים לעמנו. אם המצרים ייכנסו לבסיסים האלה – אנו לא התנינו שום תנאי שהם לא יבואו שם; נאצר לא הבטיח שום הבטחה שהם לא יבואו שמה; המרשילד לא דרש שהם לא יבואו שמה; הנשיא אייזנהואר לא אמר שהם לא יבואו שמה – אם המצרים יבואו שמה ויתבססו, משמע שמבחינת הבטחון של חיילי ישראל העומדים בחזית הדרומית, החלה להתחדש תשואה שהיינו עדים לה במשך שנים כה רבות. יש כאלה היכולים לטעון: אבל בסופו של דבר לא היינו בכלל באל-עריש לפני שלושה חדשים? – בוודאי. משום שלא היינו באל-עריש, נשפך דם חיילנו בדרום ע"י ממקשים מצרים שבאו מהבסיס האל-ערישי בעיקר, ונהרגו ונפלו בנינו,נשותינו וילדינו. אח"כ הלכנו, כבשנו. כל יום, כל יום רביעי, כל יום חמישי, כל חודש, כל שנה יכול עם להיכנס למלחמה כזאת? לשלוח את בניו לשדה-הקטל, לקבל על עצמו את כל הסיכון הכרוך במלחמה רבנתי, להתייצב מול עולם ומלואו? מערכה כזאת – שואה כזאת.

עד היכן תיסוג "אחדות העבודה"?

כי הקו הוא קו-החיים לנו, למעשה לצמיתות, ובוודאי כל עוד אין שלום ביננו לבין האויב המצרי, כל עוד הוא אומר בגלוי ששורר בינינו לבינו מצב מלחמה; כל עוד הוא מכריז ומשדר בפומבי שישלח את המרצחים הפדאיון שלו נגדנו – שזהו קו-חיים, לא אנו בלבד אומרים. אחדות-העבודה משתתפת בממשלה. לפני עשרה ימים התכנסה המועצה של מפלגה זו, שאיננה באופוזיציה, היא בסוד הממשלה, והחליטה לאמור: "הקו האחרון של הנסיגה מחצי-האי-סיני הצפוני מזרחה מוכרח להיות קו אל-עריש-אבו-עגילה-קוסיימה. זה קו הבטחון." - (עכשיו אני מצטט את אחדות העבודה). – "ועלינו לאמר מראש שמקו זה אין ולא תהיה שום נסיגה". כעבור שבוע ימים החלה המפלגה הזאת, היושבת בממשלה והקוראת לעצמה אקטיביסטית., לטעון שעלינו להתבסס בעזה, והקו – הוא קו-החים – נעזב עפ"י דעתה, או בניגוד לדעתה המוצהרת רק לפני שבוע ימים, כי ממנו לא תהיה נסיגה. אף-על-פי-כן אין בדעתה של המפלגה הזאת לסגת ממקום אחד, שמו: הממשלה.

ראש הממשלה – לנופש הכרחי

ביום בו ייכנס החייל המצרי הראשון לאל-עריש; במלים אחרות; ביום בו יתבסס האויב, הפידיאיון, במדים או בלי מדים, בבסיס הקדמי להתקפות-הדמים נגד מדינת-ישראל – חייב להתרחש אחד משני המאורעות הבאים.

המאורע הראשון: ביום בו תחודש – בוודאי בכוח, באופן פוטנציאלי – הסכנה המוחשית של התקפות דמים בחזית הדרומית, על אף הנצחון המזהיר של צבאנו ועל אף ההוכחה כי הודות למבצעי שחרור ולשליטה :"שחרר והשאר ואל תיסוג" אפשר – ורק בשיטה כזאת אפשר – למנוע כליל את התקפות הדמים – ביום ההוא חייב ראש הממשלה ושר הבטחון להניח את תיקו וללכת להינפש.

לראש הממשלה דרוש נופש ממושך, לאו דוקא בג'מאיקה, גם בגלל סבה מיוחדת.

הוא הגיע לאחד השיאים הידועים לי – והם אינם מעטים – של עצבנות. למען האמת אני חייב לומר שהיום, בתתו תשובה לידידינו ד"ר אלטמן מעל במת הכנסת, הוא – ראש הממשלה – היה שלו, רוגע, כמעט אדיב, אפילו מנומס. אבל סבורני שלא אטעה את ציבור השומעים שלי אם אעלה השערה כי שלוות האדיבות המנומסת הזאת איננה בלתי-קשורה במה שקרה בכנסת אתמול. ראש הממשלה הגיע לאחד השיאים של עצבנותו. רב-חובל העומד ליד ההגה – תבונתו הראשונה חייבת להיות שקט נפשי גם כאשר הים רוגע, גליו אינם נראים לעין והאניה הולכת לאטה באין מחריד. בערפל סמיך – קל וחומר; בסערה משתוללת – בוודאי, בערפל ובתוך סערה שבה קיימת אפשרות ממשית של התנגדות – על אחת כמה וכמה. ואם בימים כאלה עומד ליד ההגה רב-חובל שעצבנותו הגיעה לשיא – או לאחד השיאים (הוא יכול לעלות על שיא כזה, צר לי לומר זאת) – הרי חובה היא לומר לו בלי שום רוגז; ראש הממשלה, במטותא ממך – לך והינפש. ידיך אינן כשרות להחזיק בהגה של אנית ישראל בים הסוער בו היא עוברת.

מדיניותם: אשליה וכחש

אבל יש סיבה קודמת. הוא בנה את מדיניותו על שני יסודות: על כחש ואשליה.

אתחיל בהסברת האשליה. וכדי להסביר את הדבר הזה, עלי לעשות מעין סטיה מהנושא העיקרי. יש לי יסוד להניח כי בקרוב תשמעו על נסיון מוזר מאד להוכיח כי המשפט בנאומו של ראש הממשלה בכנסת מן ה-7 בנובמבר, בו אמר: אנו לא נסכים בשום פנים ישכון כוח זר – יהיה שמו אשר יהיה –בתחומי ישראל או באחד השטחים המוחזקים על-ידה – מלכתחילה, לפני שנכתב, לפני שנאמר – ובעיקר לאחר שנאמר – כוונתו לא היתה אלא לרצועת עזה. לרצועת עזה ייקרא איפוא "שטח מוחזק", שבועות מספר לאחר שהקוראים לה כך קראו לה "השטח המשוחרר של המולדת". "שטח מוחזק" בלע"ז הוא "occupied territory", ובכן, לאחר שקראנו רשמית – לא רק אנו בלבד – לעזה המשוחררת "החלק המשוחרר של המולדת", נקרא לה "occupied territory" "שטח מוחזק". וננסה לטעון: שם לא יכנס או"ם, מה יצא מזה – עוד נראה, אך יתכן, כי זה יהיה הנסיון: להוכיח שבנאום ב-7 בנובמבר, בן חצי-האי-סיני נותק לחלוטין ממצרים, ובו נאמר המשפט ההוא, לא התכוונו אלא ל"שטח המוחזק" עזה.

אבל איך משתלבת התיאוריה הזאת בדקדוק של המשפט? אני חוזר ומצטט: "ישראל לא תסכים בשום פנים כי כוח זר ישכון בתחומיה או באחד השטחים המוחזקים על-ידה". הרי זה מספר רבים. (שופמן: באחד השטחים – כלומר: באחד ויחידי). אני חושב שלפירוש כזה אפילו ראש-הממשלה עדיין לא הגיע.

לא הייתי מספר את כל זה אלמלא הייתי חייב להזהיר מפני הנוסח החדש, מן "החלק המשוחרר של המולדת" ל"שטח המוחזק". הרי באחד הנאומים אמר שר החוץ האמריקאי מר ג'ון פוסטר דאלס:

"Area presently controlled by Israel"

במקום אחר אמר:

"Area presently occupied by Israel"

אנו עכשיו נבוא ונאמר:

"Area presently controlled" או "now occupied by Israel"? ואת התיאוריה החדשה של השטחים המוחזקים.

אבל איך הגענו למצב זה? – בגלל האשליה, ידידי, מן הדברים הידועים לנו – או שנודעו לנו בתקופת מבצע סיני – עלי להבחין בין שני סוגים. וכפי שאני רגיל לדבר עמכם, וגם עם יריבים, בכנות, כן אומר זאת היום בכנות ללא סייג, אפילו אעורר תרעומת מסויימת בלב ידידי: מן התקופה ההיא נודעו לנו דברים שלעולם לא נפרסם אותם. אנו – לא. ובתקופה ההיא, נודע לנו דברים שזמן פרסומם עוד לא הגיע. בבוא היום, כאשר יתברר שפרסומם לא יביא שום נזק לאומה – ניתן להם [מחוק במקור, ט.ק.]. אבל ביחס לסוג השני של [מחוק במקור, ט.ק.] אני יכול להגיד – בלי להביא שום נזק אלא מתוך מילוי חובתי הלאומית: היתה אשליה מן האשמורת השלישית של הלילה ההוא בו הוחלט בעצרת האו"ם להקים את UNEF כוח החרום של האו"ם, ונבחר הגנרל ברנס, ראש המפקחים מטעם האו"ם בארץ-ישראל, למפקדו העליון של הכוח הבינלאומי הזה. – מאז ועד בכלל היתה אשליה בלב האנשים העומדים ליד ההגה. ראשית – שאולי הכוח הזה לא יקום כלל. שנית – אם יקום – אולי לא יבוא במהרה. שלישית: אם יבוא – ישאר באזור תעלת סואץ ויהיה בשביל אזור תעלת סואץ בלבד. מותר לי, וחובתי, להודיע שמן היום ההוא שבא אחרי האשמורת השלישית של ליל ההחלטה בעצרת האו"ם על הקמת UNEF ועד בכלל, הזהרנו אנו את ראש הממשלה במישרין, באופן אישי, בעל-פה ובכתב, מפני האשליה הזאת. הסברנו לו, נסינו להסביר לו, כי עם מינויו של הגנרל ברנס למפקדו הליון של UNEF יש לראות את UNEF כמוקם, כי UNEF יבוא במהרה, משום שאמריקה תומכת לא רק בהקמתו אלא בשליחתו, כי UNEF איננו בשביל תעלת סואץ אלא בשביל קווי-שביתת-הנשק בדרום, אולי גם בשביל קווי שביתת-הנשק האחרים.

בגלל האשליה הזאת נכתב המכתב האומלל, לא נוצלו החדשיים, כך חשבו: יעבור זעם, בינתיים נעסוק בהתקדמות נסיגתית, בנסיגה התקדמותי, נתחכם, ניתמם. אבל מי שבונה על אשליה את מדיניותו – בונה על חול המתפזר בין האצבעות. כחול במדבר, לא על חוף-הים הרטוב.

היסוד השני – כחש. מי אינו זוכר את הנאום, שלושה שבועות לפני מבצע סיני? מי אינו זוכר את ההצהרות כי כל העצות שלנו ליטול יזמה, לא להמתין להתקפת האויב, להקדים אותו, להכות בו – הן בבחינת תוקפנות? "הם קוראים לזה מבצעי שחרור – אבל הם לא יטעו אף אחד. זוהי תוקפנות; לעולם לא נלך בדרך הזאת; עצת טירוף לאומה – לא נקבל אותה".

"שלוש פעמים ביום אני חייב שבח והודיה למי שאני חייב שהממשלה לא קיבלה את העצות הללו". כך זה נרשם. וכאשר בא עתון חשוב לדבר על מבצע סיני – הוא פרסם את תמונת האיש, ומתחתיה המלים: "ישראל לעולם לא תפתח במלחמה", ומהעבר השמאלי שלה: "כאשר ראש ממשלת ישראל, לאחר שהבטיח שנים רבות שמדינו לא תפתח במלחמה, הפר את ההבטחה הזאת...

הוסתרה האמת מעיני העם

כחש, כחש - גם כלפי פנים. בחדשיים הגורליים האלה לא נאמרה במן אף מלה אחת נכונה לאומה על מצבה האמיתי. אחרי המכתב לנשיא אייזנהואר עוד אומה: עדיין איננו נסוגים. כאשר הוחלט על הנסיגה – לא נאמר לעם לאן אנו נסוגים עד ה-10 בינואר. כאשר עמדנו להתקרב לאל-עריש – לא נאמר לעם שגם את אל-עריש נעזוב. כאשר הוחלט למסור הודעות רשמיות על עזה, לא נאמר לעם שנתנגד לכל צורה של שלטון זר, אפילו יהיה שמו משטר בינלאומי. נאמר רק שנתנגד לשובם של המצרים. אך מלה אחת של אמת לא נאמרה לעם, לא ביחס למבצע צבאי, אלא ביחס למערכה מדינית.

זה היסוד השני של המדיניות. הראשון – אשליה. השני – כחש. אין רעועים מהם ואדם העומד בראש ממשלה והוא בונה את מדיניותה על אשליה וכחש – חייב ללכת, חייב להניח את תיקו.

לכן אני חוזר ואומר: בהיות התוצאה של האשליה ושל הכחש האפרות של החזרת הפידאיון, במדים או בלי מדים, לבסיס הדמים הקודם שלהם בורוס, הוא אל-עריש – הרי ביום בו הבסיס הזה יעבור לידי הצבא המצרי חייב ראש הממשלה להסיק את המסקנה ולהניח את תיקון.

אך אומר לכם את האמת – רק אל תספרו אותה לאף אחד, ביחוד לא לעתוטאים: - אין לי שום תקווה שראש הממשלה יקבל את עצתי זאת. הוא לא יניח את תיקון. אני מאמין באמונה שלמה שבאחד הימים נוציא מידיו את תיקו, ע"י הכרעתו החפשית של עמנו. אך אם הוא לא יניח את תיקו ביום עליו דיברי – חייב, לפי הכרתי, להתרחש מאורע שני, אלטרנטיבי. אך לפני שאסביר מה הוא – אעמוד בקצרה על בעיה עקרונית אחת, ועל בעיה אישית אחת.

על בעיה אישית ועל בעיה עקרונית

הבעיה העקרונית: לפי הכרתנו, העליונות של השלטון האזרחי הנבחר, הנתמך על ידי רוב בבית-הנבחרים, על הכוחות המזויינים של האומה – חוק עליון הוא, Suprema Lex של רפובליקה חפשית. אנו בכל לבנו עומדים על החוק הזה. הוא המבחן לחפש המהותי של מדינה. אנו יודעים שצבא ישראל כולו, על הגבוהים במפקדיו, על המצויינים בצנחניו, על הנאמנים בסמליו, על הממושמעים בטוראיו, על חטיבותיו וגדודיו, פלוגותיו ומחלוקותיו – כולו נפשו מתקוממת נגד מדיניות הנסיגה של הממשלה. כי הצבא יודע מה פירוש הדבר לתכנן מבצע כזה, מה פירוש הדבר להכין מבצע כזה, ומה פירוש הדבר להוציא לפועל מבצע כזה, מה פירוש הדבר לחזרת המצב לקדמותו, בשלמותה או אפילו בחלקה המכריע. ואף-על-פי-כן אנו אומרים, מתוך הנאמנות לאמונתנו בחוק העליון של מדינה חפשית: צבא ישראל חייב למלא גם את הפקודה השואתית הזאת של ממשלתו. כל עוד לממשלה הזאת יש רוב בבית הנבחרים – היא המוסמכת לתת פקודות לצבאנו, וצבאנו, עם כל ההתקוממות הנפש שלו, חייב למלא אחרי פקודות אלו. ואני אומר את הדברים האלה לא למען ביטוחנו העצמי בעתיד. יש לנו יסוד להניח ולהאמין כי כאשר יעקב מרידור יהיה שר הבטחון בישראל; כאשר אנו נרכיב ממשלה בישראל וידידי האהוב יהיה שר הבטחון בישראל – לא תינתנה ע"י ממשלה זו שום פקודות לצבאנו שתקוממנה את נפשו. ולכן, מה שאמרתי איננו בא לבטח את עצמנו פן, אם אנו נהיה בממשלה וניתן פקודה שתעורר מרירות בלב הצבא, הוא יצטרך למלא את הפקודה משום כך אנו אומרים עכשיו שעל צבא ישראל למלא גם את פקודת הנסיגה. לא לא לשם ביטוח עצמי, אלא מתוך אמונה מוחלטת שזהו Suprema Lex של רפובליקה חפשית: השלטון האזרחי, כל עוד נתמך על ידי הרוב בבית הנחברים, כפי שבא בתנאים המיוחדים שלנו לידי ביטוי על ידי הצבעת העם – הוא המוסמך לתת פקודות לצבא, והצבא חייב למלא אחריהן.

הבעיה האישית: – ראש המטה של צבא ישראל הוא חבר ותיק למפלגה השלטת. היה לנו עמה בעבר – והיה לנו גם אתו – אירועים חמורים ביותר. ואף-על-פי-כן, בשבילנו הוא ראש המטה של צבאנו. אנו מכבדים אותו, אנו מעריכים אותו, אנו הבענו מעל במת הכנסת הוקרה לנו, גם לו וגם לכל עוזריו במטה צבא ישראל על מבצע סיני, על הכשרת הצבא לקראתו, על פיקוד או הפיקוח העליון על הוצאותו-לפועל של מבצע סיני. ואם נניח שראש המטה הזה, או ראש מטה אחר ראוי לתפקידו, יעמוד בראש צבאנו ביום בו אנו נהיה אחראים על ממשלת ישראל ועל מדיניותה – אני מרשה לעצמי לומר היום כי משער אנוכי – ומכל מקום זאת תהא עצתי לידידי, שאנו נוכיח לעם את האפשרות הבאה: שר בטחון הנמנה על מפלגה אחת, וראש המטה של צבא ישראל שלאו דוקא נמנה על מפלגתו של שר הבטחון.

לאחר שהבהרתי את שתי הנקודות הללו אני עומד על המאורע האלטרנטיבי החייב, לפי הכרתי האזרחית, להתרחש אם המצרים ייכנסו לאל-עריש ואם ביום ההוא ראש הממשלה לא יקבל את הצעתי. לפי הכרתי, ביום ההוא חייב ראש המטה של צבא-ישראל, רב אלוף דיין, להניח את מטהו בפני שר הבטחון. הצבא חייב למלא אחרי פקודת הממשלה. ראש המטה, העומד בראש הצבא חייב למלא אחרי פקודות הממשלה, אבל משמעת, - כך למדנו בבית-המדרש של הוגה הרעיון בישראל לחידוש הצבא העברי, מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי – משמעת אפילו צבאית אין פירושה עבדות או השתעבדות. למלא אחרי הפקודה – כן. אבל אם הפקודה הזאת מקוממת את נפשך, אם אתה יודע שהיא לא רק הרת אסונות אלא מולידת אסונות – מלא את הפקודה, והסק את המסקנה, ואמור:

אני מודיע, כי אינני יכול לשאת באחריות עבור מדיניות אומללה זו. אם ראש המטה של צבא ישראל יניח, ביום ראשית חידוש השואה, את מטהו – זה יהיה לא רק לכבודו. זה יהיה לכבוד צבאנו, לכבוד עמנו, זה ירים את קרן ישראל בעיני הגויים. העולם כולו ע"י תנועה אחת ויחידה של אדם אחד בישראל, ילמד מה פירוש הדבר לנסות ולהוסיף ללחוץ על העם הזה לנסיגה נוספת, לאיזו מערכה יהיה מוכן העם הזה, הקטן והאמיץ להיכנס אם ייעשה נסיון ע"י אדירי0-עולם ללחוץ אותו אל הקיר או להדפו אל התחום. בבת-אחת, ע"י מחאה זו – אכן, שאין חזקה ממנה – יעמוד העולם על רגשותיו רגשותיהם האמיתיים לא רק של חיילי ישראל אלא של כל אזרחי ישראל. זה יהיה אחד האקטים הפטריוטיים ביותר שאירעו בתקופה האחרונה במדינתנו.

אני מניח שאין כלל צורך – אם ראש המטה יעשה כזאת – לנחם אותו שבבוא היום הוא יוחזר לפיקוד – אנו נחזיר אותו לפיקוד בצבא ישראל.

לאן מוסיפים לסגת?

בין אם יקרה המאורע הראשון ובין אם יקרה המאורע השני ובין אם לא יקרה אף אחד מהם – השאלה המכרעת העומדת בפנינו היא: לאן אנו מוסיפים לסגת? כל חצי-האי-סיני יוצא מידינו בימים הקרובים ביותר. אנו נשארים בעזה, בחלק המשוחרר של המולדת, וחיילינו עדיין עומדים ברצועה הדרומית ביותר של חצי-האי-סיני, המשקיפה על הים הפתוח, ים-סוף. אבל אדירי עולם מצווים לסגת מעבר לקווי שביתת הנשק, מוסקבה אומרת: מעבר לקווי שביתת הנשק לסגת; ושינגטון אומרת: מעבר לקווי שביתת הנשק לסגת; לונדון אומרת: מעבר לקווי שביתת הנשק – לסגת. ניסוג או לא ניסוג? שאת השאלה.

ולכן אני מוצא מחובתי להודיע ואני מקווה שידי במוצעצה לא יסתייגו מהודעה זו – כי אם גם היום, אפילו היום, תמסור הממשלה את שתי ההודעות הבאות: משרם-אל-שיך לא נוריד בשום פנים את דגל ישראל, ואניות עבריות יבואו לאילת ויצאו מאילת; ואת עזה לא נמסור לשום שלטון נכרי, יהיה שמו אשר יהיה, ולא נכניס שום כוח זר, יהיה שמו אשר יהיה, שם עומד צבא ישראל, זהו חלק משוחרר של המולדת העברית. ואם כתוצאה מזאת יחודש הלחץ ויבואו האיומים, והעם יצטרך לקבל על עצמו סבל, הרי , עם כל ההתקוממות הנפשית בתוכנו על החדשיים שחלפו לבלי שוב, על ההפסד האיום שכבר הפסדנו – אותם האיומים היו גם על הנסיגה מאל-עריש ואותם האיומים יהיו מקקוסיהמ והיהיו על הנסיגה משראם-אל-שיך, ולמה אפוא לא פתחנו במערכה שאין צודקת ממנה בעיתה, למה אז לא היינו מוכנים לקבל על עצמנו את כל הסבל הכוך במערכה זאת ובהתנגדות זאת לאדירי עולם? עם כל ההתקוממות הנפשית על מה שהלך לאיבוד ועל מה שלעת-עתה אין להחזיר – אם הממשלה תמסור את שתי ההודעות הללו – אז נקר לעם, אנו השוללים אתה משטר הזה, את הממשלה הזאת, את מדיניותה, אנו נקרא לעם; אחים, קבלו את הגזירה, לאכול פחות, ללבוש פחות אך לעמוד במערכה, ולא עוד לסגת. הברירה היא בין דם ובין כסף, והדם עדיף; הברירה היא בין חיים ונוחיות-החיים. החיים קובעים, ולא נוחיותם מכרעת. אז נעמוד שוב כאם אחד, אפילו תחת הממשלה האומללה והמאמללת הזאת, כדי להציל את החלק המשוחרר של המולדת, ועוד משהו, וכדי להבטיח את עתיד האומה, גם בשטח הצבאי וגם בשטח הכלכלי הקשור בפתיחת הים הדורומי, בהבטחת הדרך אלי יבשות אפריקה ואסיה. יבוא הלחץ – לא ניפול, לא נתמוטט, לא נמות. אם תבוא העמידה הזאת ואנו, בהיות עניננו צודק ולנו אמיץ – נתגבר על הלחץ האנטי-ישראלי, נזכה ללחץ פרו-ישראלי, אם כי כל זה יקרה באיחור רב. אילו זה היה קורה לגבי העמדות האחרות 0 היתה אותה תוצאה. ואל יגידו לנו שזאת עמדה "קיצונית". הרי כאשר דרשנו את מבצעי השחרור בדרום אמרו שזוהי עמדה קיצונית. אם זאת עמדה קיצונית הממשלה היא הקיצונית. אם המעשה היה מתון – אנו הראינו את הדרך המתונה. זוהי ההוכחה ההסטורית.

אבל לעת עתה אין להשיב את אשר הלך לאיבוד, אין הדבר אוד בידינו, יש להציל את אשר עדיין בידינו, ואני חוזר ואומר; אם נעמוד בשני המקומות האלה ולא נזוז ואל ניסוג – אנו נייעץ לעמנו לעמוד במערכה הזאת כעם אחד, גם בידענו את כל הסבל הכרוך בה בגלל הלחץ הזר.

אין קפנדריא, אין דרך עקיפה - ישנה הדרך

מן העמדה ביחס לרצועת עזה שנקבעה לפני שבועות מספר – משתמעת מסקנה אחת, חשובה ביותר, וכדי להסביר אותה אטול דוקא את עמדת מפ"ם.

מפ"ם קבעה, בהחלטת מועצתה או מרכזה, שעזה מן הדין ומן ההכרח שתהיה חלק בלתי-נפרד של מדינת-ישראל. מה הן הסיבות שהניעו את מפ"ם לקבוע את העמדה הזאת? יש אומרים שיש בסביבת רצועת עזה קיבוצי – השומר הצעיר – ברוכים יהיו ככל שאר הנקודות הקרויות – "נקודות-ספר"; מבחינת השירות הלאומי אין אנו מבחינים ביניהן לבין נקודות בהן יושבים ידינו - אנו – יש אומרים, כי הקיבוצים האלה אמרו למנהיגיהם: שנים חיינו תחת אימת המוות? השתחררנו ממנה. אתם מוכנים להחזיר את המצב לקדמותו? ילדינו יצטרכו שוב לרדת מפעם-בפעם אל מתחת לפני השטח; מגינים שלנו יפלו, ילדינו ונשותינו ופעלינו יעמדו כל יום ושעה-שעה בסכנת רצח? אנו בשום פנים לא נסכים לזה. יש אומרים, כי הלחץ הזה הועיל. אינני יודע אם זה נכון. אם זה מדוייק, אם זה היה הלחץ, ואם הוא הועיל – ברור יהיה הלחץ, וברוכים יהיו הלוחצים, אבל מה הן הסיבות העיוניות לעמדה זו של מפ"ם כלפי עזה? כיבוש? – לא. כי הרי צבאנו כבש את כל חצי-האי-סיני ומפ"ם לא כאחדות-העבודה הספיקה לומר באשר לנסיגה מחצי-האי-סיני – "וסיו ב פריאדקע" – אותו צריך לעזוב כליל, אעפ"י שכבשנו אותו, כלומר לא הכיבוש של הרצועה הוא המקור של החלטת מפ"ם ביחס לעזה.

מהו הנימוק השני? הפדאיון? אבל הפדאיון באים לא רק מעזה. הם גם באו, ומוסיפים לבוא, מן הקו המזרחי.

מהו הנימוק השלישי? שהיה מצב-מלחמה בינינו לבין מצרים? אבל מצב מלחמה קיים ומוסיף להיות קיים בינינו לבין אויבינו האחרים.

מהו אפוא הנימוק האחרון והמכריע של מפ"ם, אשר שללה את עצם תביעתנו מלכתחילה לגבי עזה? – אין הסבר אחר: חלק של ארץ-ישראל. אבל אם נאמר שמעמדה זאת יש להסיק את המסקנה נניח לגבי חברון ובית-לחם וירושלים העתיקה – עלולה מפ"ם לומר לנו: אבל שם גרים ערבים ואין אף יהודי אחד? אך בעזה גרו עד עכשיו ערבים ולא היה שם יהודי אחד, ומפ"ם דורשת להרחיב את השלטון של מדינת-ישראל על כך-וכך אוכלוסיה ערבית. אין התחמקות. איך אמר פעם ראש בית"ר בשפה בה השתמש אז? לא כולם יבינו אותה. אבל אסביר זאת: "עס איז ניטא קיין אומוועג; עס אין ניטא קיין אויוועג עם איו דא דער וועג". אין דרך עקיפה; אין קפנדריה; אין דרך מוצא; אין דרך התחמקות – יש דרך. והדרך: זכותו של עם ישראל על מולדתו. אם עזה חייבת להיות לנו משום היא חלק של אריץ – מה בדבר ירושלים? וחברון? ובית-לחם? אם שם רים ערבים – גם שם גרים ערבים. אם יש לנו הזכות לשלוט גם על ערבים אלה, בהיותם אזרחים שווי זכויות. זוהי המסקנה, וןאנו נישא אותם בעם. מי צדק, מי כיחש, כי התכחש, מי טעה ומי הטעה כל שמונה השנים, מאז קום המדינה, ביחס לעיקר וליסוד של המדיניות העברית?

תיושב הרצועה נער עברי!

בגלל עמדתנו זו לגבי החלק הnשוחרר של המולדת, פנה הנוער שלנו למוסד המיישב ולממשלה בהצעה להקים ללא דיחוי נקודת התישבות של בית"ר בתוך רצועת עזה. אנו לא הצענו את ההצעה הזאת למען פרסומת. ההצעה הזאת נמצאת במגירתו של ראש הממשלה ובמגירתו של יו"ר הסוכנות היהודית לפחות ארבעה שבועות, ואני חייב להודיע לכם, רבותי, שעדיין איש מהם לא התפנה כדי לתת תשובה על שני המכתבים האלה. למה אין תשובה? אנו איננו מציעים לנשל ערבי אחד החי בעזה כדי להכניס שם כמה עשרות בית"רים להתיישב על אדמת המולדת המשוחררת. לא. יש מקום אפשר להכניס, אינני יודע כמה, בוודאי לא הרבה, אבל מספר נקודות התיישבות, מבלי לנשל אף אחד. למה אין תשובה? ומשום שאין תשובה, הבאתי את הדבר הזה לידיעת הציבור. אני מצעי לקיבוץ-המאוחד, לאיחוד הקיבוצים והקבוצות, לקיבוץ הארצי, לפועל המזרחי – אני מציע להם לשלוח הצעות לממשלה ולסוכנות. הבה ונקים נקודות התישבות עבריות לא רק מסביב לרצועה. אלו הוקמו בצדק כאשר הרצועה היתה בידי האויב. אלא נקימן בתוך הרצועה. עדי להמחיש לעולם כולו: אמת מולדתנו משוחררת. יש זכות לערבים לחיות שם. אין שום דין שעזה תהיה מאוכלסת ערבים בלבד. אנו עיננו דורשים שהיא תהיה מאוכלסת יהודים בלבד. יהודים וערבים, כפי שהוכח בשמונה השנים האחרונות, יכולים לחיות יחדיו במדינה עברית.

כפר-קאסם: אנו והגר הגר בתוכנו

ובגלל העמדה הזאת כלפי עזה, ומסקנתה כלפי השטחים הכבושים האחרים של המולדת, חייב אני לומר מלה אחת על המאורע הטראגי והנורא בכפר-קאסם. רבותי, המtורע בכפר-קאסם אינו יכול – לפי הכרתנו – להטיל שום צל על היחידה העברית רבת-האומץ ששמה משמר הגבול. האנשים האלה ממלאים את תפקידים במשך שנים בתאים קשים ביותר, בתנאים של פרובוקצית-דמים מתמדת, באווירת-איבה האופפת אותם על כל צעד ושעל. לא מעטים מהם נפלו בעמדם להגן על אזרחים אחרים. רבים מהם נפצעו ונשארו נכים לכל ימי חייהם. שום הסתה, תבוא ממי שתבוא, לא תוכל להטיל צל כלשהו על היחידה הזאת בתוך כוחותיה המזויינים של האומה.

אשר לאלה שהועמדו למשפט – בית המשפט יקבע אם הם אשמים או לא. ואם בית משפט יקבע שהם אשמים – הוא יטיל עליהם את העונש.

שלישית, אנו מתקוממים בכל לב נגד המהירות, הפזיזות, ולא אהסס לומר: הפראות בנכונת להשתמש בנשק חם נגד אוכלוסיה ישראלית בלתי-מזויינת בתוך קווי התיחום בהם אנו עדיין חיים. אחד הדברים החמורים ביותר הוא כאשר צבא או משפטרה מוציאים את נשקם החם ומפעילים אותו נגד אוכלויסה אזרחית, ובכך יש דמורליזציה גדולה מאד תחת השלטון הזה, המתיימר להיות שלטון של אחוות עמים, לעמים הם Trigger happy, כפי שאומרים האמריקאים, יש איזו מהירות ואיזו חדווה ללחוץ על ההדק. דוקא כאן אני חייב לומר: אף פעם בתקופת המחתרת העברית הלוחמת לא היתה הרגשה כזאת של "Trigger happiness". אושר ליצה על ההדק, בלבם של הלוחמים, כאשר עמדו מול אויב ולא מול אוכלוסיה אזרחית שעלינו להבטיח לה שווי-זכויות

אנו רואים בכל הערבים היושבים בתחומיה של ארץ-ישראל, ההיסטורית אזרחים פוטנציאליים של המדינה העברית בארץ-ישראל השלמה. ולכן, אין אנו רוצים שייפגע ערבי אחד בתוך מדינת-ישראל על ידי הצבא או על ידי המשטרה בנשק חם או בכל צורה שהיא, אם הוא תושב שליו ואינו נותן שום סיבה לפגוע בו.

רביעית, איננו רוצים שום חיפוי בפרשה הזאת. על פי האינפורמציה שקיבלתי – אינני יכול לקבל את האחריות האישית עליה – הרי ב-29 באוקטובר בשעה 1 בצהריים נמסרה הוראה לגדוד של משמר-הגבול העומד בתחום ההוא של מדינת ישראל, להטיל בכפרים מסויימים המאוכלסים ערבים עוצר החל משעה 5, ולהודיע על העוצר הזה בשעה 4.30 אחר-הצהרים. אם הוראה זו ניתנה, היתה זו הוראה מרושעת. כוונתה אינה ניתנת לשני פירושים. ואיננו רוצים שום חיפוי. הוראה כזאת היתה מוכרחה לבוא מגבוה. ואנו רוצים לדעת מיהו האיש נתן הוראה כזאת. אם יש אש – בוודאי לא רק אלה שפעלו לפי פקודה – אם כי אין הפקודה הזאת מצדיקה אותם לחלוטין והם חייבים להיות נתבעים לדין – אלא קודם-כל האיש או האנשים, שנתנו הוראה זו – אם האינפורמציה שנמסרה לי היא נכונה ומושלמת – צריכים לתת את הדין.

הרצחת וגם – שמחת?

חמישית, ולאחרונה: שמענו את ראש הממשלה, שמענו את אנשי מפא"י, שמענו את אנשי מפ"ם, שמענו את אחדות-העבודה, שמענו את חברי הציונים-הכלליים, קורעים קריעה לעיני העם ולעיני העולם כולו על מה שכונה הרצח ההמוני בכפר-קאסם. ובשמענו את הדברים יוצאים מפיהם, ובראותנו את לבותיהם קרועים לגזרים ושותתים דם – חובה עלינו להגיד: בכל לב, בכנות מוחלטת, אנו מגנים כל פגיעה ללא הצדקה באוכלוסיה אזרחית, ערבית, אחרת, כלשהי. אבל אנו מזכירים להם : יום אחד, מול המלון הזה, ידידים, בכוון ההוא, על חוף הים, עמדה אניה. היא הביאה 900 לוחמים עבריים למען עמוד במערכות ישראל, היא הביאה נשק וציוד לפחות ל-5000 חיילים עבריים. ביום ההוא ניתנה הפקודה להטיל פ גזי-תותחים על האניה הזאת, וסיפונה נשטף בדם, ו-16 מטובי בני ישראל נפלו חללים, ועשרות אחדים דמם ניגר. ביום ההוא ירדו מעל הסיפון של האניה הבוערת עשרות לוחמים פצועים לתוך הים, וחבריהם ניסו להביא אותם לחוף ולהציל את נפשותיהם, וביום ההוא עמדו בחורים עבריים על חוף-הים וירו בתוך הים אל לבותיהם של אחיהם הפצועים כדי להרגם, לרצחם נפש ולהטביעם – חיים או מתים – בתוך כלי הים. ביום ההוא עמדו שנים ממנהיגי ישראל בפני ראש הממשלה דאז, ראש הממשלה דהיום, וביקשו ממנו לבל יפגיז את האניה עליה עומדים לוחמים עבריים, ותוך כדי שיחתם נכנס איש צעיר והגיש לו – לראש הממשלה – פתק. הוא קרא את הפתק, קם ממקומו, ועפ"י עדותם של שנים מן המנהיגים העבריים ההם, הוא שפשף את ידיו, שפתותיו מלאו שחוק, ואמר: השיחה שלנו מיותרת – האניה בוערת. ביום ההוא עמדו כל אנשי מפא"י, כל אנשי מפ"ם, כל אנשי אחדות-העבודה, רובם של הציונים-הכללים, לא קראו קריאה ולא קרעו קריאעה. אחד הדברים האיומים ביותר בתולדותיה של אומה, אף בתודות האנושות, קרה: רצחת – ושמחת.

עכשיו הם יקרעו קריעה בלב שלם, בכנות, על מה שאירע בכפר-קאסם? עד היום הזה לא הביעו במלה אחת צער על הירצחם של 16 מטובי ביננו.

לכן אנו אומרים להם, לצבועים בישראל: קודם-כל עליכם לקיים את העצה שניתנה על ידי מחבר והוגה-דעות גדול לרוצח אחר, והיא: לך לפרשת-הדרכים, כרע על הברכיים, הודה בפשעך, הכה על לבך לאמור, אשם אני, בקש רחמים על נפשך. כל עוד הם לא יצאו לפרשת-הדרכים, לא כרעו ברך, לא ביקשו רחמים מאלוהי ישראל, מאלהי האמת והצדק, ודין האמת והצדק על נפשותיהם – הרי קריעתם את הקריעה הזאת אין אלא מלה אחת בשבילה : צביעות מקוממת-נפש של כל שוחר-אמת-וצדק.

עמדתנו ל"תורת" אייזנהאור

בעמדנו על זכותנו על ארצנו השלמה, עלינו להיות מוכנים היום להתייצב מול לחץ של מדינות אדירות. גם – ואולי בעיקר – מול הלחץ של ארצות הבראית, וחובה עלי להזכיר היום את הנאום של הנשיא איזנהאור שניתן לו משום מה שם של "תורה" או בלע"ז "דוקטרינה". אני מציע שתנועתנו הלאומית, ידידי, תאמר כתבוגה ללמה שמוכנה "תורת איזנהאור" את הדברים הבאים:

מזכיר המדינה לעניני חוץ של הנשיא איזנהאור, ר ג'ון פוסטר דאלס, בבואו לפרש את הדוקטרינה של נשיאו, הספיק לומר שאין פירושה כי צבא אמריקאי יבוא להגנת מדינת-ישראל אם צבאות ערב יתקיפוה גם בנשק קומוניסטי, אני מציע לאמור לממשלת ארה"ב שרשמנו לפנינו את הודעתו כי צבא אמריקאי לא יבוא להגן עלינו, ואנו מודים על ההודעה הזאת.

איננו רוצים שצבא אמריקאי יגן עלינו. איננו זקוקים לחיילים אמריקאיים שיגנו עלינו. הוכח שאנו לא רק יכולים לעמוד בכוחותינו-אנו, אלא בעיקר שאנו יכולים להביס את אויבינו במקומות בהם הם עומדים. לא דרושה לנו הגנת הצבא האמריקאי, ואנו מקבלים לתשומת-לבנו את ההודעה הזאת, בשקט נפשט אזרחי מוחלט.

שנית, אנו רואים חיוב בהודעתו של הנשאי איזנהאור כי חדירה סובייטית או קומוניסטית למזרח-התיכון תגרור אחריה פעולה של צבא אמריקאי, לא למעננו אלא למען אמריקה. אפשר לומר: לא רק למען אמריקה, אלא למען כל העמים החפשיים הדוחים דחיה מוחלטת את תורת-השעבוד ואת מעשי-ההשתעבדות של הקומוניזם ושל העומדים בראש. אנו רואים בעצם ההודעה הזאת – בייחוד לאחר שהיו איומים ממוסקבה ב"מתנדבים" – חיוב. היום כבר ברור לכל שאם מישהו ממוסקבה ירצה לשלוח "מתנגד" אחד – הוא ייתקל קודם-כל בשייטת השישית, בחיל-האויר האמריקאי, וגם בצבא האמריקאי. זה טוב לאמריקה, זה טוב לנו, זה טוב לכל העמים החפשיים בעולם.

שלישית, אנו רואים בפירושו של מר ג'ון פוסטר דאלס לנאומו של הנשיא איזנהאור ביחס לישראל סכנה מרובה מאד. היום יש סכנה במדיניות האמריקאית הדורשת כי נחזור לעבר קווי-שביתת-הנשק מ-1949. האמת כולה היא שאם חס-וחלילה ניכנע ללחץ האמריקאי הזה וניסוג לעבר קווי שביתת-הנשק של 1949 – מיד יבוא לחץ אמריקאי נוסף כדי לשניסוג מקווי שביתת הנשק של 1949 לנקודה כלשהי הנמצאת בין קווים אלה לבין הקווים שנקבעו בנובמבר 1947 באום, כי זה נאומו של מר ג'ון פוסטר דאלס, מאוגוסט 1955, וזאת משמעותו, על "פשרה טריטוריאלית" כביכול בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב.

לכן אנו דוחים את המדיניות האמריקאית הזאת דחיה ללא סייג לגבי מדינת ישראל. לא זו בלבד שאנו דורשים לא למסור את עזה. אנו אומרים בגלוי: עזה כיפו; יפו – כבאר-שבע; באר-שבע ויפו ועזה – כירושלים, כחברון וכבית-לחם, וירושלים, חברון ובית-לחם, כעזה ויפו.

ואני מבטיח לכם, ידיים, אם תבוא עכשיו הממשלה ותאמר שההודעה שלנו היא הודעה קיצונית – יגידו לה: אנו איננו מאמינים לך עוד. אמתם לנו לפי מצבע סיני כי מצבע מעין זה ענין קיצוני הוא – ועשיתם אותו, מוטב שהממשלה תחריש, ותרשה לנו להעלות את זכותו של עם ישראל בגלוי, בגאווה, באומץ, באמנה.

ביחס לארה"ב, האדירה במעצמות תבל, אשר במדיניותה – במידה רבה, אבל לא רק בה – תלוי גורלם של עמים חפשיים רבים – תנוסח עמדתנו – כך אני מציע לכם, ידיד, – בשלושה דברים אלה:

אנו מוסיפים להאמין בידידותו הכנה של העם האמריקאי הגדול והחפשי לעם ישראל ולמדינת-ישראל;

נשאף בכל כוחנו לחדש את יחסי הידידות בין מדינת-ישראל לבין הממשלה של ארצות-הברית;

אנו נתנגד ללא סייג, ונקרא לעמנו לעמוד בהתנגדות הזאת למדיניות האמריקאית כלפי מדינת-ישראל, משום שפירושה: נסיון להחניק אותנו שלב אחר שלה.

ומלה אחת על יחסנו לאו"ם, ובזה אסיים, ידידי. רק לפני חודש קם ראש הממשלה ואמר שעל עם ישראל לשתף פעולה עם האו"ם – לא פחות ולא יותר. אותו או"ם, הדורש מאתנו לחזור לעבר קווי שביתת-הנשק, בו יושבות היום עשרות מדינות מן הגוש האסיתי-אפריקני והקומוניסטי אשר עמדתן כלפינו מוצהרת במוסקבה או בבנדונג אותו או"ם בו אפילו אמריקה עומדת לדרוש לא רק לקווי 1949 אלא הרחק מהם, קרוב לקווים של 1947 – עם או"ם זה נדרש עם ישראל לשתף-פעולה! לכן אנו אומרים: אמנם אנו מעוניינים כאנשים חופשיים, בקיום ארגון בינלאומי. הוא טוב בייחוד כמפגש בין העמים. אבל האו"ם אינו יכול להחליט על עצם זכותנו לחיות. משל למה הדבר דומה? אילו היה מישהו מביא את ענינו, אחרי התנגשות אפילו חמורה, בפני ביהמ"ש העליון, (אינני צריך להסביר איך אנו מעריכים את עצמאות המשפט ואת מעמדו, ובעיקר את ביהמ"ש העליון), וביהמ"ש העליון שלנו היה גוזר על אחד שהשתתף בהתנגשות עם זולתו, ללכת בדרך היפנים ולעשות חרקירי. חובה למלא אחרי פס"ד כזה של ביהמ"ש העליון? והאו"ם איננו  בית-משפט, אלא הצטלבות-דרכים של אינטרסים. ואם האו"ם – בין אם ע"י יזמת מוסקבה ובין אם ע"י יזמה אמריקאית, ובין עם על ידי יזמה מוזרה ביותר, משותפת של מוסקבה ושל ושינגטון גם יחד, בית בתמיכת הבלוק האסיתי-אפריקני או הבלוק הקומוניסטי, ובין בכל קומבינצית כוחות אחרת שיש לה אינטרסים משלה – אומר לנו לעשות חרקירי לאומי, אנו אומרים לו: לא. לא נעשה שום חרקירי. לא נמות כי נחיה נעמוד על זכותנו – ונקיים אותה.

וצריך היום לפנות לעם הזה ולומר לו: תהיה מוכן שלא לשתף-פעולה עם החלטות האו"ם. גם עמים אחרים אומרים זאת, כי הנה המסכת הזאת הולכת ומתגלית.

עוד יעל הנס ולא יורד

ידידי שלי. אנו נמצאים בימים של הורדת הדגל העברי. לפני חדשיים יצא צבאנו, היכה, ניצח כבש – והניף את דגל-ישראל בדממה. כעבור חדשיים מצטווים טובי בנינו להוריד את הדגל, להחזיר אותו, היתה תקופה קצרה של העלאת הדגל – ובאה תקופה ממושכת של הורדת הדגל. ובבואנו להשמיע את כל האזהרות החמורות שלנו לגבי העתיד, בכל זאת יש לנו נחמה בשביל העם הזה, האמיץ, המוכן לקרבנות, היודע מה עתידו ומה דרכו. וזאת הנחמה; בני עמנו, אל פחד ואל חת. יבוא היום, מתקרב היום בו אתם בעצמכם, בהיות עיניכם פקוחות, לבותיכם אמיצים, מחשבותיכם בהירות והחלטתכם נחושה – תמסרו את הנהלת הענינים בידי אלה שאתם יודעים כי צדקו בדיאגנוזה ובפרוגנוזה, במדיניות ובאיסטרטגיה. ביום ההוא תחודש התקופה של העלאת הדגל העברי שלב אחר שלב, במדיניות נבונה ובאסטרטגיה טובה, בעינים פקוחות, בשעות-כושר, מתוך הימנעות מוחלטת לסכן את עצם קיומה של המדינה הזאת – יעלה הדגל, ולא יורד עוד.