לא ניכנע!
"לא ניכנע!"
לשוא טרחו הנשים הטובות מ"ויצו". הן כדרך כל הנשים, דיברו על הלב ופנו אל הרגש האנושי. בקשה הומניטרית היתה בפיהן, בהופיען בפני המיניסטר הבריטי: תנו לילדי בוכנוולד, היתומים והשבורים, להכנס לארץ מולדתם. אולם המיניסטר, בשמעו את תחנוניהן, חייך באדיבות: "נתנו לסוכנות היהודית שלשת אלפים סרטיפיקטים - וזה מספיק". מספיק? הנשים, כדרך כל הנשים, ניסו להוכיח, להסביר, להשפיע, אך המיניסטר שוב חייך: "אני מצטער"... השיחה נגמרה. הנשים יצאו.
והמיניסטר הוסיף לחייך. הפעם הוא דיבר אל עצמו. "ערומים הם, היהודים הללו. אין הם יכולים לשבור את הספר-הלבן, הרי הם מנסים להקיפו סחור סחור. נשים שלחו אלי. בשם ילדים קטנים מדברים אתי. אל הרגשות ההומניטריים פונים. ומטרה אחת - מטרה פושעת - לנגד עיניהם: להכריחנו לחרוג ממסגרת הספר-הלבן. אלא מאי? גם אנו, הבריטים, איננו טפשים. כבר כתב עתוננו המפוכח "אקונומיסט", כי "היהודים רוצים לנצל את רגשות האנושות מול השמדת היהדות האירופית, כדי להביא לידי הכרעה לטובתם בשאלת ארץ ישראל". והעתון צדק. אין אנו צריכים לתת ליהודים לנצל את ה"קוניונקטורה" שלהם. היא תחלוף. מי שהושמד - הושמד; מי שיגווע - יגווע. אין סנטימנטים. נקיים, ברצון הברזל, את "מגילת ההשמדה" שניתנה בשם מלכנו ירום הודו, בשנת %1939&. על כף המאזנים הוטלו ענינים יותר חשובים, מאשר חייהם של כמה אלפים ממזרים יהודיים, או של כמה מאות אלפים אביונים מזוהמים. יגוועו! לא ניכנע".
המיניסטר חייך. הוא ניצח. הוא הערים על היהודים "הערומים".
והיהודים? גם הם לא נכנעו. כבר הכינו - תזכיר חדש. "היאבקותם" נמשכת.
