לא נדם הקול
לא נדם הקול
הם כבר שמחו. נפל בידיהם משדר[1]. ומיד ספרו, כי זהו המשדר, שממנו נשמע קול ציון הלוחמת. עתה הוא יושתק. אם לא לתמיד, הרי לזמן מסויים. פחות צרות עם העמדת מכונות טרטור הבלניות, ופחות - כפי שהם אומרים - "הסתה" בקרב ההמונים, כלומר: פחות אמת על אופיו של שלטון הדמים הבריטי, ועל תפקידי הנוער העברי במלחמת השחרור.
לשוא השמחה. לא זו בלבד שלא נדם קול ציון הלוחמת - הוא גם לא נפסק. אפילו ליום אחד לא. אנו מוסיפים לשדר לעם, לעולם. האויב לא יצליח לשתק את קול האמת מציון הכבושה והלוחמת. הוא, אמנם, הצליח להביא לידי שתוקו של "קול" אחר, קולה של "תנועת המרי", כשם שהצליח לשתק את "התנועה" עצמה ולהפכה במשך שנה אחת למיליציה נאמנה, המפטפטת על מרי ועושה בגידה. עדיין זכורים השידורים המרעישים מתחנת השידור ההיא: "הלאה השלטון הנאצו-בריטי"! "הלאה בני טיטוס הטמאים מארץ הקודש!". היום אין עוד שידורים נגד "בני טיטוס". אבל נישאות צריחות מכל החומות נגד בני ציון הנלחמים באותם בני טיטוס הטמאים עוד אשתקד ליוו, לפי הזמנה, המונים בתל-אביב ארבעה חברי ה"הגנה" למנוחתם, ארבעה "טירוריסטים", שנפלו חללים בנסותם להשמיד מפקדה של טירור בריטי. היום הוזמנו המונים ללוות חבר "הגנה", שנצטווה, ע"י מנהיגיו מחוסרי-אחריות ומחוסרי בושה לסכן, ואף להקריב את חייו, כדי להציל את מפקדת הטירור. ומה שונה היתה הרגשת ההמונים, שהלכו באבל, אך בזעם ובגאון, אחרי הארבעה, מהרגשת ההמונים, שהלכו בדכאון רוח אחרי האחד, שנתן את דמו, כדי להציל את "בני טיטוס הטמאים"? רק שנה חלפה - ומה שונות הן המערכות, בהן נופלים חברי ה"הגנה" האומללים?
לא רק דכאון רוח שרר בקרב ההמונים; גם תמהון-לבב היה בקרבם. מי הם חיילי ה"הגנה"? האם ממתכת עשויים המה? האם אוטומטים המה, שמוח בקדקדם אך לא יחשבו? שולחים אותם להתקיף את שרונה - הם הולכים; שולחים אותם למנוע התקפה על מפקדה בריטית אחרת - הם שוב הולכים. ואינם שואלים אפילו: למה שלחונו אשתקד לשרונה ולמה שולחים אותנו היום למנהרה? מה נשתנה לטובה, שהפסקנו את מלחמתנו נגד האויב, והתחלנו את המלחמה נגד הלוחמים בו? האם בהלת מנהיגים מבולבלים, שיודעים להתחיל, לא להמשיך, ובוודאי לא לסיים - האם בהלתם היא סבה מספקת להפוך, ללא כל סבה אובייקטיבית, את הקערה על פיה?
לא אחד שואל את השאלות הללו. ואנו יודעים שלא כל חיילי ה"הגנה" משיבים עליהן כאוטומטים. עוד ישנה מחשבה בקרב הנוער העברי. וקרבנו המיותר של זאב ודבר יוסיף על התעוררותה. הוא יגלה בפני חברי ה"הגנה" את המדרון, שלתוכו דוחפים אותם המנהיגים המתכחשים. מעל לראשי המנהיגים, המסוכסכים והמסכסכים, יתלכד הנוער סביב דגלה של ציון הלוחמת, המוסיפה לקרוא לו: -
למלחמת השחרור, להתקוממות, לכיבוש, לנצחון.
(שודר בקול ציון הלוחמת)
[1] ב-18 ביוני 1947 הודיעה המשטרה הבריטית לעתונאי-חוץ כי המשדר של אצ"ל נתפס. אבל שמחתה, כפי שאנו רואים, היתה מוקדמת.
