לא מלחמות יהודים אלא בירור בין יהודים

א.

חברי הממשלה דהיום מוסיפים להתווכח עם עצמם, האם ביום הכיפורים היינו צריכים לפתוח בהתקפה מונעת על חילותיהן של מצרים וסוריה, בטרם הן פתחו בתוקפנותן המתוכננת והמתואמת. השרים הנכבדים, המציגים את השאלה ומשיבים עליה, קובעים, במידה ניכרת של סיפוק עצמי, כי תבונתם עמדה להם, בהניחם לאויב לפתוח באש.

אינני סבור, כי אי-פעם היינו עדי ראייה ושמיעה לדיון כה חסר משמעות ותכלית. אויבינו תקפונו בצוהרי יום הכיפורים, בשעה 14.00. עד אותה שעה לא עמדו לרשותנו, אם בדרום ואם בצפון, כוחות יבשה, בשריון, בארטילריה ובחיל רגלים, אשר עמם יכולנו לערוך התקפה כלשהי. נוכח יחסי הכוחות, שנוצרו עדי יום הכיפורים, בשתי החזיתות, היה כל ניסיון לשלוח את יחידותינו הדלות נגד ריכוזיו העצומים של האויב בבחינת התאבדות. נותר חיל האוויר שלנו. הוא היחידי, שהיה מסוגל לתקוף את האוגדות המשורינות והממוכנות של אויבינו. אך ספק רב, אם הוא יכול היה, ברגעים האחרונים, לשבש את מערכותיהם, עד כדי מניעת התקפתם; מצד שני, אין כלל ספק, לאור הניסיון הנרכש, כי החייל המבורך היה סובל אבדות כבדות מן הטילים, אשר המצרים החלו לקרבם אל אזור התעלה החל מן ה-4 באוגוסט 1970; הוא הדין בצפון. חובה, אפוא, לציין, למען בהירות המחשבה ופיכחון הראייה, כי, מבחינה צבאית, לא היתה עוד אפשרית, בצוהרי יום הכיפורים, שום התקפה מונעת יעילה. נותרת הסוגיה המדינית. אמנם, כפי שהעיד ד"ר קיסינג'ר, ולא רק הוא, לא הושמעה באוזנינו שום אזהרה אמריקנית נגד מה שמכונה מהלומה מונעת. אבל את הבעיה המדינית יש תמיד לשקול; לעולם אין לזלזל בה.

חברי הממשלה. המנסים לערוך דיון ציבורי סביב השאלה, האם צריך היה לתקוף את המצרים ואת הסורים לפני השעה 14.00, ביום ה-6 באוקטובר, על פי ספירתם, טורחים לשווא. השאלה הזאת לא מן המציאות נלקחה אלא מן הדמיון, המאפשר, לשעה קלה, לברוח ממנה. חברי הממשלה רוצים לחיות, במצפונם, עם כזב. לא יוכלו. ניסיון כזה נידון, מלכתחילה, לכישלון. נפשם תיקרא, במהרה, לעזרתו שלש הגורם היחידי, העשוי לטהר את האווירה בישראל: האמת.

ב.

החל מערב ראש השנה תשל"ד התחלנו לקבל ידיעות על ריכוזי צבא וכלי מלחמה על ידי המצרים והסורים כאחד. (למותר להדגיש, כי בכותבי או באומרי: "אנחנו קיבלנו ידיעות", הכוונה היא לזרועות המדינה, לשירותי המודיעין שלנו). כל יום ריכזו האויבים יותר ויותר כוחות לאורך קווי הפסקת האש. המידע הזה נמסר, כמובן, כל יום, לדרג המדיני. נוכח ידיעות אלו, מה עושה ממשלה אחראית ונבונה? האם היא מחליטה לפתוח במלחמה? תשובתי היא: לא. האם היא מרגיעה את עצמה, כי, על אף ריכוזי האויב, אין סכנה של מלחמה?גם לשאלה זו התשובה היא שלילית לחלוטין. בין שתי הקצוות האלה, של חופזה נמהרת וקלות דעת, ישנה דרך הנגזרת על פי השכל הישר. ממשלה נבונה ואחראית נוקטת באמצעי זהירות. אמצעים אלה, מה הם? התשובה מתבקשת מאליה: גיוס מילואים וקירוב כלים.

נמחיש את התשובה הזאת,ע ל פי המציאות הישראלית. בכל אחד מעשרת הימים, בין ראש השנה ובין יום הכיפורים, יכולנו לשלוח לרמת הגולן ולמעברי המיתלה טנקים ותותחים. לשם כך צריך היה באחד הימים ההם לגייס מספר מסוים של חיילי ישראל במילואים. את הרוב המכריע של הטנקים אפשר היה להביא לקרבתם של קווי הפסקת האש במוביליהם, שנועדו לכך. לשם הבהרת יתר, נביא גם השערה מספרית. נניח, כי במשך ימים מספר, אנו מעלים לרמת הגולן כ-500 טנקים, ומרכזים בסיני, בקירה מתאימה, לא רבה ולא מעטה מדי, לתעלת סואץ, כ-700 טנקים. כולם היו מאוישים בצוותיהם המאומנים, בהיערכות מאורגנת מראש, כל מחלה, כל פלוגה, כל גדוד, כל חטיבה על הטנקים שלהם עם אביזריהם ותחמושתם. הוא הדין בארטילריה המתוגברת.

בהמשך הניתוח הזה, חובה לשאול, האם כוחות אלה עמדו לרשותנו? בשעות מסוימות של מלחמת יום הכיפורים, היו אנשים, אשר טענו, כי הם מרגישים את עצמם, כאילו הוחזרו אחורנית 25 שנה, לימי מלחמת העצמאות של שנת תש"ח. זוהי השוואה מוטעית. באביב תש"ח לא היה לנו הכוח הדרוש. כדי להדביר את תוקפנותם של אויבינו באיבה. הוא הוקם, לא במלואו, תוך הלחימה. לא כן בין כסה לעשור תשל"ד. כל הכוח, הדרוש כדי למחוץ את גייסותיו התוקפניים של האויב, בשתי החזיתות, היה עמנו. הראיה להנחה זו אף היא נלקחה מן המציאות, לאחר שהבאנו לשתי החזיתות מספר טנקים גברנו על אויבינו, בתנועת התקדמות, ביתור, איגוף וכיתור מזהירה. קל וחומר, לו הטנקים היו נמצאים במקומות שבהם היו צריכים, ויכולים, להימצא, בשעת פקודה, כולם "טריים", שמישים, מוכנים לירי, לתנועה, להסתערות. אך היכן הם היו, רובם ככולם, שעה שהאויב פתח במתקפתו המשולבת? מרה כלענה היא התשובה, אך אין מנוס מלהשמיעה באוזני כל ישראל. כלי המלחמה האדירים שלנו עמדו, בשעת השין, בשורות ארוכות, במרחק של מאות קילומטרים מקו החזית – בחניונים.

ג.

מה היה קורה, לו הממשלה, אשר לרשותה המידע ועליה האחריות להערכתו, היתה נוהגת בתבונה רגילה, באחריות פשוטה, היתה נוקטת אמצעי זהירות מקובלים, מגייסת מילואים ומקרבת כלים? שתיים היו האפשרויות. הראשונה בהן היא, כי האויבים היו נרתעים מלהתקיפנו.

להווי ידוע, כי הריגול הצבאי בימינו אינו נזקק עוד לשיטות הידועות מימי יהושע בן נון וכלב בן-יפונה, או אפילו, להבדיל, מימי מאטה הארי, סורג' או אריה דומב, המכונה ליאופולד טרפר. השיטות העיקריות הן שונות לחלוטין, מעל לראשינו, מסתובבים, בגבהי מרומים, גופים שאינם נראים לעינינו. הם מתקראים סטיליטים. יש כאלה גם לארצות הברית וגם לברית המועצות המרגלים הדוממים, המתעופפים האלה, מצלמים כל דבר עלי אדמות. התמונות הן בהירות. ואם יש צורך להוסיף עליהן, ישנם גם מטוסים אשר אליהם, לא יגיע שום תותח נ"מ, וגם, לפי שעה, שום טיל קרקע-אוויר.

אין ספק, כי הריגול הסובייטי מעמיד את עצמו לרשותן של דמשק וקהיר. באופן בלתי נמנע, דווקא לטובה, היו הרוסים יודעים על אמצעי הזהירות שננקטו על ידי ישראל, על ריכוזי כוחותינו, לשם הדיפת המתקפה של אויבינו. סביר להניח, כי הם היו מייעצים לסטליטים שלהם, היבשתיים, כי לא יפתחו במלחמה, כיוון שהיהודים "אורבים" להם.

אסור להתעלם מן האפשרות השנייה. המצרים והסורים קבעו לעצמם, בתיאום מטותיהם, את שעת השין להתקפה על ישראל והם היו פותחים ה, על אף אזהרותיה של מוסקבה. מה היה קורה אז? אין שום ספק, כי כוחותינו האדירים, בשריון, בארטילריה ובשאר כלי המלחמה, היו מדבירים את מחנות האויב. המצרים לא היו צולחים את התעלה. סירותיהם היו מוטבעות. גשריהם היו נהרסים. הטנקים שלהם היו עולים באש. חילותיהם היו נפוצים. צה"ל היה מקיים את אשר הבטיח: לא יעברו, ואם יעברו, ימוגרו. כך היה קורה גם ברמה. הסורים לא היו מתקדמים, אנחנו לא היינו נסוגים, עד כמעט... נהפוך הוא. הסורים היו נכנסים, במהרה, למבוכת הבהלה והמנוסה, והיו נסוגים לעבר בירתם, ומרכז ארצם. ניצחוננו, בשתי החזיתות היה מהיר ומוחץ. איש לא היה מעלה על הדעת, בעקבות התגברות כזו על תוקפנות, לנפנף לנגד עינינו בהחלטה 242. החלטת מועצת הביטחון 338 לא היתה באה לעולם.

עם סיום הקריאה של השורות האלו, אולי ישאל מישהו: מנין לך כל אלה? התשובה היא פשוטה. לא מדמיוני נטלתי הנחותיי; המציאות היא מקורן. הלוחם, הטנק והתותח הישראלים הוכיחו זאת. משגויסו המילואים, משיצאו הלוחמים, משהגיעו הכלים, במספרים גדולים, לחזיתות, הרי על אף האיחור הנורא וכל התקלות שנגרמו על ידו, ועל אף הצלחותיו המוקדמות של האויב, גברו בחורינו, ואיך גברו? ושוב: קל וחומר...

רעד של דאגה, אשר קשה לבטאה במלואה, עובר בלב אף היום. אויב אכזרי, שואף דמים, מבקש את נפש העם הזה, מכין מלחמה, מרכז כוחות אדירים, מציב מכשירי לחימה מתוחכמים, קובע לעצמו את שעת ההסתערות, כדי להרוג, לרמוס, לכבוש ולהתקדם, ואילו הנהגת העם, העומד להיות לקורבן התוקפנות המתוכננת, אומרת לעצמה: לא רוצה, לא רוצה, לא תהיה מלחמה, לא תבוא התקפה, לא צריך.

ההיתה קלות דעת הנהגתית כזו?

ד.

את הביטוי "מלחמות היהודים" שמעתי, בפעם הראשונה, מפיו של מר משה דיין באחת מישיבות הממשלה, לאחר מלחמת ששת הימים. היתה זו מילתא דבדיחותא. המסובים סביב שולחן הממשלה חייכו. כולם, כמובן, ידעו, כי הקיצור ניטל מספרו של יוסף בן-מתתיהו: מלחמות היהודים ברומאים. זוהי, אפוא, בדיחה עצובה. בימי הבית השני היו באמת מלחמות בין היהודים, בעוד הרומאים צרים על כולם. השאר כתוב בדברי ימיהן של שואות ישראל.

גם בדורנו איימה עלינו בארץ ישראל מלחמת אחים, בעוד מחוץ תשכל חרב. היו כאלה, שרצו בה; היו כאלה, שמנעו אותה. השאר כתוב בדברי ימיה של גאולת ישראל.

אין עוד מלחמות יהודים בימינו. מי שמדבר עליהן, בקשר עם בירור ציבורי ובחירות דמוקרטיות, הופך בדיחה לגיחוך. דמוקרטיה נוצרה, כדי למנוע מלחמות בין אנגלים לאנגלים, בין צרפתים לצרפתים ובין יהודים ליהודים. עמי תרבות הגיעו למסקנה, לעתים אחר מלחמות קשות, כי אווילות היא, בגלל חילוקי דעות או הרכב ההנהגה, או שניהם, להרוג איש את רעהו; נלך לקלפי, אמרו, נברר את חילוקי הדעות בינינו, נטיל פתקים ונבחר את נציגינו. זוהי דמוקרטיה. היא לא רואה בבירור מלחמה; היא מקיימת אותה במקומה.

יש מי שטוען נגד בחירות בקרוב, משום שהן קשורות ב"מלחמות היהודים". על האבסורד במשוואה מוזרה זו כבר עמדנו. אבל מה מציעים אנשים אלה במקום בירור והכרעה דמוקרטיים? לו האופוזיציה, החייבת למלא את תפקידה הממלכתי, היתה מסכימה, למשל, לדחיית הבחירות למחצית שנה נוספת, הרי כאילו אמרה שהיא סומכת על הממשלה של היום, כי תנהל את ענייני האומה בתבונה ובאחריות, ודווקא בחודשים בהם עלולות ליפול הכרעות גורליות ממש. לו האופוזיציה, ביודעה את כישלונותיה ותוכניותיה של הממשלה בהרכב הנוכחי, היתה כך נוהגת, הרי היא, האופוזיציה, היתה מתכחשת לאמת ולחובתה הפטריוטית. איך אפשר לסמוך על שיקול דעתה של ממשלה, אשר לא עמדה במבחן החשוב ביותר, של נקיטת אמצעי זהירות נגד תוקפנות מתוכננת ויזומה? ואיך אפשר להותיר בידה את ההכרעה, אם תוכניתה, לא רק התחייבותה, היא לסגת, לחלק מחדש את ארץ ישראל המערבית? מה עושה עם בן-חורין, אם בפניו ניסיונות והבדלי השקפה כאלה? הוא מברר ובוחר. כך הוא קובע בעצמו את המדיניות ואת ההנהגה, בהן הוא רוצה. הרוב בבית נבחרים אינו יכול להאריך לעצמו את המנדט שפג. למותר לומר, כי אם, חלילה, יהיו שוב קרבות גדולים, ישקלו הכל, מרצונם החופשי, מהו תאריך הבחירות הסביר. יש לזכור, כי, בעיצומה של מלחמת ההתשה, בנובמבר 1969, קיימנו בחירות כלליות.

אבל, לפני הכל, דרוש הבירור בין היהודים, כדי לחזק את רוח העם ולהעמיק את אמונו ביכולתו של צבאנו לגבור על אויבי ישראל. הם, האויבים, מתפארים, כי, הפעם הצליחו לנפץ את אגדת הצבא העברי הבלתי מנוצח. הבל. הם לא ניפצו דבר. בגלל משגה מדיני, נורא, אבל רק בגללו, נוצרו ב-48 שעות הלחימה הראשונות יחסי כוחות כאלה, אשר איפשרו לסורים ולמצרים להתקדם על אף הגבורה העילאית של הלוחמים היהודים המעטים, הקדושים. במספרים: 10 טנקים סוריים כנגד טנק ישראלי אחד, 70 אלף חיילים מצרים, עם מאות טנקים מאחוריהם, נגד מאות לוחמים יהודים עם עשרות טנקים לימינם. צה"ל סבל בגלל יחסי כוחות אלה, אשר לא היו כורח המציאות, וגם נסוג ביומיים הראשונים ללחימה; אבל משהגיעו הלוחמים והכלים, שוב גבר צבאנו, הדף אויב, כיתר מחנותיו.

על ידי הבירור הגלוי של מה שקרה, או לא נעשה, בין כסה לעשור, נגאל את האמת על יכולתו של מגן ישראל לעמוד נגד צר ואויב. באמת זו, רבה הנחמה.

(מתוך עיתון "מעריב", 09.11.1973)