לא לשוא עמל

לא לשוא עמל

"מהי אמת? אמת אין משמעותה לדבר על אמת , אמת משמעותה להסיק מסקנות".

דברים אלה שמענו יוצאים מפי ז'בוטינסקי לפני הרבה שנים, והם שעיצבו את דמותנו; הם שקבעו את דרכנו. השפעתם היתה מכרעת, לא רק בגלל ההגיון העמוק ולא רק בגלל המוסר העליון, הטמונים בהגדרה זו, כשם שהיו אופיניים לכל הגדרותיו של המורה. הדברים הללו חרשו חריש עמוק בלבות הנוער, שגדל בהדרכתו הרוחנית של ז'בוטינסקי, כי האיש, אשר השמיע אותם, שימש דוגמא חיה לאישורם.

אכן, ז'בוטינסקי ידע להסיק מסקנות.

וזה דבר קשה; אולי הקשה בחיי האדם.

כי בחיים, הן של יחיד והן של ציבור, פועלים גורמים שונים, גורמים "מעכבים". ישנה השיגרה, שהאדם חי בתוכה, מבלי לראותה, מבלי להרגיש בה, כשבלול בתוך קליפתו, קשה קליפה זו ובטוחה מאד. מאמץ גדול דרוש, כדי לצאת ממנה למרחקים, "להרפתקה", לשבילים לא נודעים. מאידך, פועלים ההרגלים של העבר והדעות של הסביבה, שלא קל להנתק מהם. וישנם ידידים שקשה להפרד מהם, אחרי שנים ארוכות של הליכה והטפה משותפת. ואף אינטרסים ישנם, המשפיעים, מבלי שהאדם ירצה להודות בכך, על החלטתו והתנהגותו.

וכך לא מעטים הם המדברים על האמת; רבים מוכנים למחות לה כף; אולם לא כולם יודעים על אף הגורמים המעכבים, להסיק ממנה מסקנות.

ז'בוטינסקי ידע.

בשחר ילדותו קיבל את תורת הרצל. וזו אחת היתה: יציאת מצרים, המונית, כללית, או, כפי שנוהגים לומר במאה העשרים, טוטאלית, ואז, בניגוד להרגלים המושרשים ולמרות הדעות המקובלות, אמר ז'בוטינסקי, בעמדו בשוויץ בפני סטודנטים יהודיים, "שמאליים" ו"ימניים", "לאומיים" ו"בין לאומיים". - עלינו לצאת את הגולה, עלינו למהר ולצאת את הגולה, כי אחרת מצפה לנו ליל-ברתולומי כללי. כדאי להזכיר את הדברים הללו, שהושמעו לפני קרוב -ארבעים שנה. החכמים בדיעבד טוענים היום, כי איש לא יכול היה לראות מראש את אשר יקרה את עמנו בימי המלחמה הזאת. כן, אפשר היה לראות. הרצל ראה. ז'בוטינסקי ראה.

בתקופה יותר מאוחרת, בימי מלחמת העולם הראשונה. חש ז'בוטינסקי את הרגע ההיסטורי, את ההזדמנות הגדולה, הניתנת רק לעתים רחוקות לאומה משועבדת; את ההזדמנות, שצריך "לתפוס אותה בשערות", פן תחלוף, כשם שחולפת ועוברת, לפי האגדה היוונית העתיקה, ה"פורטונה"... לא הבינוהו. השיגרה הציונית אמרה: ניטרליות; התיאוריה הפרוגרסיבית אמרה: פאציפיזם: ההרגלים הנוחים דרשו להתחמק, לשבת בבית, עד יעבור זעם. אך האיש, שידע להסיק מסקנות, העיז לצאת, כמקודם, נגד כולם. הוא אמר: "בימי מלחמה אין מפיצים שקלים ואין מוכרים יינות ארצישראליים; טיפת דם אחת חשובה מחבית של יין מכרמי הברון". צף, אחרי עשרות דורות, רעיון הכבוש, יולדה תכנית הגדודים העברים. וקורותיה ידועים. בידוד, חרם, גרוש, קללות; "מטורף", "מיליטריסט", "צמא דם" (הפשיזם עוד לא נולד אז...) אף על פי כן קם הגדוד. כי האיש שהולידו, ידע להלחם ולסבול למען הרעיון. אולם לא הוקם הצבא הגדול, אליו היו נשואות עיניו ועיני תרומפלדור, שאף הוא ידע, בכל פרשת חייו, להסיק מסקנות. ההזדמנות הוחמצה, מפני שאחרים, מנהיגים ומונהגים, "לאומיים" ו"בין-לאומיים", עוורים היו, או ידעו אך לדבר.

כתום המלחמה, הגן ז'בוטינסקי, בכל כוחותיו, על קיום הגדוד. בו, בגרעין הצבא העברי, ראה את ראשית הרבונות ואת הבטחת המפעל, שכה אהבו לא כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי לחידוש מלא של חיי האומה, בשטח המדיני, הכלכלי, החברתי והרוחני. שוב נתקל בעוורון. למה לנו צבא? "עת לבנות". התוצאות ידועות.

גם פרשת ההגנה בירושלים ידועה. כדאי רק לזכור: בסכסוך הראשון, המובלט לעיני העולם, בין העם העברי ובין השלטון הבריטי בארץ-ישראל שערך, כצעד ראשון לחסול הציונות, את מאורעות הדמים בעיר הבירה, נידון ז'בוטינסקי ל-%15& שנות מאסר. מני אז עברו חצי יובל שנים. בתקופה זו הלך והעמיק הסכסוך בינינו לבין האנגלים. פוגרומים רבים אורגנו בידי נציגידם; צעדי חיסול נוספים נעשו בידי ממשלותיהם ונציגיהם. ועד הלום הגענו. הספר הלבן עם השערים הנעולים מזה - והשמדה שיטתית של מיליונים יהודים מזה. ואף על פי כן, נשאר ז'בוטינסקי, עד היום, היחידי מבין מנהיגי היהדות, שנידון ע"י שופטים בריטיים, שישב בבית כלא בריטי, שהוגלה ע"י שליטים בריטיים, עד יום מותו, מאדמת המולדת. האין בעובדה זו מוסר השכל עמוק?...

לאחר עזבו את בית-הסוהר, רתם את עצמו "אסיר עכו" לעגלת העבודה הממשית. אבל העגלה, העמוסה אלומות, לא הסתירה בפניו את האופק השחור בגולה והמשחיר, באופן שיטתי, בארץ. אי-השקט הקדוש דחפו להזהיר מפני הפיכת האמצעי למטרה, מפני שיטת הוויתורים, שנחשבה לחכמה פוליטית והיתה, לאמיתו של דבר, למקור כל אסונותינו. כדאי שהדור הבוגר והדור הצעיר יקרא את מכתב הפרידה שז'בוטינסקי שלח, בשנת %1923&, להרב חיות, יושב ראש הועד הפועל של ההסתדרות הציונית. ממכתב זה, שאולי לא לרבים הוא ידוע או זכור, אפשר ללמוד, כיצד ז'בוטינסקי חזה, כבר בימים ההם, את המדרון, אליו התגלגלה עגלתנו שנועדה להציל את העם ולהוציאו למרחבי ההיסטוריה. קולו, כידוע, לא נשמע. אך ז'בוטינסקי לא השלים. הוא שוב הסיק את המסקנות.

פרשת חייו הבאה ידועה כמעט לכל. נעלה ממנה רק שתי עובדות, האופיניות ביותר. בכתבו, בשנות השלשים, על תפקידי הנוער, קבע ז'בוטינסקי במאמר, אשר קטע ממנו הננו מביאים בפני הקורא העברי, כי השלטון הבריטי בארץ-ישראל היה לשלטון כיבוש; כי אין לנו כלפיו כל התחייבות מוסרית; כי צריך להלחם בשלטון זה בכל הדרכים. ובשלהי הקיץ של שנת %1939& חיבר האיש מינשר אל הנוער העברי, מינשר, שלא ראה, בגלל התפתחות המאורעות הבין לאומיים, את אור היום ובו נאמר: "נוכחנו לדעת, כי הדרך היחידה המובילה לשחרור ארצנו היא - בחרב."

כי על כן, הוא ידע להסיק מסקנות.

בני דורנו, התוהים בנתיבי השעבוד וההשמדה, מחלקים את עצמם, בשם מורשת העבר, למתנגדיו של ז'בוטינסקי ולתלמידיו. אך החלוקה הפורמלית היא כיום מלאכותית. אין לה עוד יסוד מתנגדי ז'בוטינסקי היו לתלמידיו. כולם. זוהי עובדה, בין אם יודו בה, בין אם יכחישוה, ובין אם ינסו וישתדלו, כדי להסתיר את "החטא", להגביר את השנאה לאלה, הדוגלים, למען הצדק ההיסטורי, בשמו, ונלחמים להגשמת צוואתו. הם למדו. בן גוריון למד ממנו - לאסוננו מאוחר מדי - להציג בפני העם והעולם את האלטרנטיבה: או השמדה, או מדינה. "השומר הצעיר" לקח ממנו את המושג של ציונות גדולה. ד"ר סנה "ירש" ממנו - אף הוא באיחור פאטאלי - את תורת הלחץ המדיני. והנוער כולו למד, כי "אם אפילו יודע אתה את כל שיריו של שלונסקי, אם עברת את "ההכשרה", והנך עובד, בזיעת אפיך, על אדמת המולדת הקדושה, עדיין לא מלאת את חובתך; צריך לדעת לירות; צריך ללמוד לירות".

ובזמן שמתנגדים הופכים, ביודעין או בלא יודעין, ל"תלמידים", עומדים במבחן - התלמידים. גם ביחס אליהם פג תקפו של המודד הפורמלי. ההכרזה אינה קובעת. כי זו תורת המורה: אין זה מספיק לדבר על האמת; צריך להסיק ממנה את המסקנות, והאמת, הידועה כיום לכל איש ואשה היא, כי השלטון הבריטי בארץ-ישראל דן את עמנו לפזור, לשעבוד ולכלייה; כי אף על פי שלטובת הציונות הופעלו כל הגורמים, האוביקטיביים והסוביקטיביים, המדיניים והמוסריים, לא זז השלטון הבריטי מעמדתו והיה, באופן אורגני, למכשול המכריע בדרך האומה לחידוש חייה ולשמירת חייה. האמת הזאת מחייבת את כולם. לא די לדבר עליה; לא די עתה ללמוד לירות; ולא די לדעת לירות. בשם הצדק ההיסטורי, בשם אינסטינקט החיים, בשם האמת - צריך לירות.

ותלמידים של המורה, ותיקים וחדשים, המסיקים מסקנה זו, ישנם, ויהיו, בכל המחנות.