לא להרתע

"טיימס", המומחה הראשי לפשרות עם היטלר, סניגור-הכתר של מדיניות הפיוס לצ'מברלין, נהיה הפעם בלתי פשרני: הוא דורש מאת היהדות העולמית "עזרה ללא תנאי" בחיסול הארגונים הצבאיים בארץ ישראל. חיסול טוטאלי זה - העתון התכוון בפירוש גם לארגון ההגנה - הנו הכרחי, לדעת ה"טיימס", לקיום היהדות ולעתיד הציונות, כי "באשמת הארגונים הללו עלולים היהודים להפסיד מן האהדה שרכשו להם בעולם כולו, מחמת היותם לקרבן האלימות הנאצית". היות וה"טיימס" הוא, כידוע, ידידו הגדול של העם העברי, הרי הוא חרד לאהדה זו שמא תלך לאבוד, והוא פונה בקריאה גדולה ליהדות: "עורו והתעוררו! חושו יהודים (או יהודונים?) טובים לעזרת הבולשת בארץ ישראל; הסגירו לידיה את הנשק העברי ואת נושאיו, בין הלוחמים ובין המגינים; דעו גם דעו: חיסולם המוחלט הוא לטובתכם, בעיקר לטובתכם, רק לטובתכם"... אין להכחיש, כי זוהי פנייה רבת משמעות. ניסוחה קצר, אך תכנה מלא איומים. עזרה ללא תנאי? האין זה מזכיר לכם דרישה אחרת ואת הכתובת אליה היא מופנית, זו הדרישה של כניעה ללא תנאי? המצב הוא איפוא, רציני, אולי רציני מאוד. והיתה זו, כמובן, יהירות טפשית מצדנו - הן מצד הישוב והן מצד החלוץ הלוחם שלו - לו היינו מנסים לזלזל בפניית ה"טיימס". לא הוכינו בסנוורים. אנו יודעים את דרכנו ואת צדקתנו; אין אנו שוכחים את כל הגורמים הריאליים "והבלתי ריאליים" שהונחו על כף המאזניים בהיאבקות היסטורית זו; אך מאידך גיסא לא נסתיר אף לרגע מנגד עינינו את יחס הכוחות הפיסיים שהוכנסו - או עוד לא הוכנסו - לתוך חמשחק. ואם נכונה הדעה, כי בימים אלה הועמדנו בפני מפנה, הרי המפנה הוא רציני וגם מסוכן. אף על פי כן, לא נבהלנו מאיומו הנסתר של העתון האנגלי הרשמי-למחצה; ובתשובה ל"קריאתו אל היהדות", הננו פונים גם אנו - וביתר סמכות כמובן - אל בני עמנו במולדת ובתפוצות הגולה בקריאה פשוטה זו: לא להרתע! בעצם, אין זה חשוב במה מאיים עלינו ה"טיימס" וחבריו לדעה בלונדון. הפסדנו בשנים אלו יותר מדי, משניבהל מפני האיומים ויהיו אלה המחרידים ביותר. במה תפחידונו - יושבי הכורסאות בקבינטים המפוארים? התהפכו את ארץ ישראל למחנה רכוז אחד? התרצחונו נפש? התעמידו גרדומים בראש חוצות? התקימו "מאידנק" על אדמת מולדתנו? התגלונו מארצנו? לכל "האפשרויות" הללו תשובה קצרה בפינו: ראינו, גם ראינו... ובמה, למען השם, גדולה זכותנו מזו של אחינו באירופה? האם רק הם היו חייבים, בגלל יהדותם, לעבור שבעה מדורי גיהנום? האם לא נתיתמנו מאמהותינו ומאבותינו ומאחינו? במה תפחידו ישוב של יתומים, אומה מחוסרת כל? ואולי תיתכו על ראשינו גזירות אנטי ציוניות? אולי תסגרו את שערי הארץ בפני עליה? אולי תאסרו רכישת קרקעות? אולי תיצרו "תחום מושב" במולדת? גם לאפשרויות אלו - אותה תשובה בפינו: ראינו גם ראינו... מה עוד תעוללו לתנועת התחיה העברית? על כן, לא האיומים חשובים, אלא הנימוקים וההבטחות. אותם נבחן ומהם נלמד מה צריכה להיות עמדת היהדות בימים מכריעים אלה. "הטיימס" טוען, כי היהודים, אשר היו לקרבנה הראשון של אלימות גרמנית, אינם צריכים להשתמש בכוח פיסי במדיניותם הלאומית. אך האמת היא, כי העם העברי הוא קרבנה לא רק של האלימות הנאצית, אלא גם, לצערנו הרב, של האלימות האנגלית. היש צורך לפרט? "סטרומה", "פטריה", "אטלנטיק" ואותו מעשה טירור גדול, הידוע בשם הספר הלבן משנת 1939? ה"טיימס" "שוכח", כי כל המדיניות האנגלית בארץ ישראל הושלטה נגד דעת הקהל העולמית, נגד החוק הבינלאומי, נגד חוקי המוסר; היא הושלטה בעזרת גורם אחד ויחיד: בעזרת אלימות רשמית. ואם ה"טיימס" שולח, במצפון נקי, את בני אנגליה להלחם בכוח נגד האלימות הגרמנית, המאיימת על קיומם, אל יפלא, אם גם בני ישראל יוצאים, במצפון נקי כזוהר השמש, להלחם באלימות אשר כבר גרמה להשמדת שליש האומה העברית ועוד ידה נטויה לאבד ולהשמיד את שארית הפליטה ואת תקות הדורות. אך כאן מוסיף העתון המודאג: "עד כה היתה לכם אהדה בקרבנו, כיון ששחטו אתכם, ואילו עתה הנכם עלולים להפסיד אהדה זו". לנימוק זה ישיב כל יהודי במלים פשוטות אלו: "תודה רבה, ג'נטלמנים נאורים, אולם אל תשכחו, כי נסינו אלף פעם להפוך את אהדתכם הגדולה למעשה הצלה ולו אחד ויחיד - ולא הצלחנו. מתוך "אהדה" נטבחו חמשה מליונים יהודים. אם כן, מה ערכה? זאת ועוד: אל תדברו על אהדת העולם; דברו על אהדתה של הכת השלטת באימפריה שלכם. את זו הראשונה, לא רק שלא נפסיד במלחמתנו, אלא להיפך, נרכוש אותה וגם נגבירה; וזו האחרונה... הרי הוכחתם לנו מה עלינו לצפות ממנה. אלה הנמוקים, ומה הן ההבטחות? אמנם "הטיימס" היה, הפעם, ישר ולא הבטיח מאומה; הוא דרש "עזרה ללא תנאי". אך עתונים אנגלים אחרים גילו בינתים הרבה "סודות" ביחס לציונות ועתידה. "האקונומיסט" התרעם על אשר היהודים דורשים את כל ארץ- ישראל ורואים בכל אחד, המתנגד ל"דרישה מחוצפת" זו - "אויב". ה"ניו סטייטסמן אנד ניישן" (הסוציאליסטי) דורש לפרסם מיד את תכנית החלוקה של ארץ-ישראל, כדי שיוודע לכל, איך תחולק הארץ. ואחרון אחרון, מר צ'יצ'יל בכבודו ובעצמו הספיד את לורד מוין "כידידם של יהודי ארץ ישראל". אבל "ידידותר' של הלורד המנוח ידועה לנו היטב מנאומו בבית הלורדים, אשר ה"אקונומיסט" הזכירו במאמרו התוקפני. האלו הן התכניות הידידותיות כלפי "הבעיה הציונית"? (שימו לב להגדרת צ'רצ'יל: הבעיה הציונית ולא היהודית). אכן, עינינו - עיני הישוב - נפקחו, וגם בזה החיוב "שבמעשי האלימות": אנו יודעים עתה את מצבנו; נגלו "ההורוסקופים" שלנו, וזו לשונם: גיטו, רבותי! מחכה לכם גיטו בארץ-ישראל! צורת הגיטו? אין היא חשובה. אולי תהא זו "מדינה" בחלקה של ארץ-ישראל; ואולי "ישוב אבטונומי" בתוך פדרציה קטנה או גדולה. אך התוכן לא ישתנה: גיטו. ועתה הגו בנפשכם, מנהיגים יהודים ואזרחים עברים, לפני שתחליטו להיענות לדרישת השלטונות או לדחותה: היש לנו מוצא אחר, פרט למלחמה? התעזרו למכריתי תקותנו בחיסולו של כוח לוחם, כדי להיאלץ, אולי בעוד חדשים מספר, לעלות על נתיבנו ולהרים את נס המלחמה? ואולי לשעבוד נצחי נשואות עיניכם? אולי החלטתם, למען נוחיותכם ו"אהדתם", להפקיר את העם לשיני הגולה הטורפת? במקרה הראשון אין טעם ואין הגיון בקריאות "לעזור לשלטונות"; הן רק תתנקמנה בכם, אם תשמעו להן, בעתיד הקרוב. במקרה השני יש אמנם יסוד לדרישות, אך היסוד הוא בגידה. במה תבחרו? המצב הוא רציני, אבל אי אפשר להתחמק ממנו. צפויה לנו מלחמה בכל התנאים. לכן רשאים אנו - וחייבים אנו - לדרוש מאת בני המולדת לשמור על עמדה בלתי נכנעת במלחמתנו זו, שתהיה בקרוב, לפי ההתפתחות האובייקטיבית, למלחמת הישוב כולו. הארגון הצבאי הלאומי ימשיך במלחמת החופש. אין הוא רואה בהתנקשויות אישיות את הדרך להגשמת הציונות; הוא רואה אותה במלחמה צבאית ופוליטית, בהתקוממות כללית של המשועבדים נגד המשעבדים. לקראת מלחמה זו נלך ונגיע, או - ניפול.