לא כפנום פן ירושלים

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ד ניסן התשל"ה, 26 במרץ 1975
מתוך:
P20-281
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. מורשת ישראל - בלשנות. אישים - הנרי קיסינג'ר, יאסר עראפת. שלום - הסכם שלום, הסכמי הביניים. מדינות - מצרים. משפט - משפט בינלאומי
מאמר זה, שנכתב עת עזיבתו של קיסינג'ר את ישראל, מתייחס לדרישותיה של מצרים לנסיגה של ישראל ממספר מקומות אך סירבו להתחייב כי בתמורה יופסק מצב המלחמה. הבטחה זו, טוען בגין, היא התחלתו ההכרחית של כל חוזה שלום, ועצם אי הסכמה זו מראה את כוונתה האמיתית של מצרים. נוסף על כך הסכם הפסקת האש משנת 1949 בו המצרים כן התחייבו לכך, אך שפיכות הדמים מאז הוכיחה שאין הם מתכוונים לכך. בגין מתריע כי אם ממשת ישראל תסכים לוויתורים שכבר התחייבה בעבר שלא להסכים להם, היא שמה את כל ישראל בקו האש
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

לא כפנום-פן ירושלים

(מעריב, 26.3.1975)

 

 

א.

אחר שובו של ד"ר קיסינג'ר לוושינגטון, לתקופת התבוננות וחיפושי דרך, עלינו להבהיר לעצמנו, ולזולתנו מושגי יסוד לבל ישוב עוד בלבולם בעתיד. המושגים הללו הם: חוזה שלום, הצהרה על כינון יחסי שלום, הפסקת אש, שביתת נשק, אי-לוחמה, מצב מלחמה וביטולו.

בדרך כלל מסתיימת מלחמה בחתימת חוזה שלום. קיבלתי ממקור מוסך, כי דווקא מזכיר המדינה, אשר זכה למחציתו של פרס נובל לשלום, לגלג על השאיפה להשגת חוזי שלום במזרח התיכון. כל המלחמות, אמר, מתחילות אחר שהושגו חוזי שלום.

אין יסוד לציניות הזאת. משל למה הדבר דומה? נצטווינו לא לגנוב, לא לרצוח ולכבד את הורינו. אנו יודעים, כי ישנם גנבים ורוצחים ומקללי אב ואם. אף על פי כן, לא יציע איש למחוק את המצוות האלו, של לא תעשה ועשה, מסתבר, כי הרוב המכריע של האנושות נמנע מלגנוב ומרצוח והוא מכבד אב ואם.

הוא הדין ביחס לחוזי שלום. בוודאי שגם מפרים אותם, אך כלל גדול הוא שהצדדים הלוחמים שואפים לשאת ולתת ולחתום עליהם; ובדרך כלל הם נשמרים, אף לתקופות ממושכות מאוד. לכן נחתמו חוזי שלום, בוורסאי, בטריאנון, בסן-ג'רמן, בסוואר ובלוזאן אחר מלחמת העולם הראשונה; ועל אף הפגיעה בכמה מהם, ובמיוחד בזה של וורסאי, שבו האומות וחתמו בפריס, בשנת 1947, אחר מלחמת העולם השנייה, חוזי שלום עם איטליה, פינלנד, רומניה, בולגריה והונגריה.

אמנם, ישנם יוצאיםמן הכלל. עד היום לא נחתם חוזה שלום עם גרמניה. והתוצאה מהי? מאז ועידת פוטסדם בשנת 1945 לא חל כל שינוי במצב הטריטוריאלי כפי שנוצר עם הפסקת האש בין גרמניה לבין מדביריה. שלושים שנה איש לא זז משום מקום, אשר אליו הגיע ביום הכניעה ללא תנאי; קניגסברג, למשל, נקראת עד היום קלינינגרד.

כלל גדול הוא: באין חוזי שלום נשמר המצב במלואו כפי שנוצר בהפסקת האש, או בשביתת הנשק. בשעתה סמכה אמריקה ידיה על כלל זה גם לגבי המזרח התיכון, בעקבות מלחמת ששת הימים. דווקא ד"ר הנרי קיסינג'ר, ולא וויליאם רוג'רס מיודענו, מנסה ליטול מישראל את תחולת הכלל האנושי המוכר הזה.

בתקופתנו נוצר יוצא מן הכלל מסוג אחר. ברית המועצות ויפן חתמו לא על חוזה שלום, המסדיר כרגיל את מכלול היחסים בין עמים, בין צדדים לוחמים, אלא הצהרה על כינון יחסי שלום. אך אופיינית העובדה, כי הסעיף הראשון של אותה ההצהרה מ-19 באוקטובר 1956 הוא כמעט העתק מסעיף כזה בכל חוזה שלום. הנה הדברים בתרגומם ברוסי לאנגלית ומאנגלית לעברית:

            "מצב המלחמה בין ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות ובין יפן יסתיים בתאריך שבו הצהרה זו תיכנס לתוקפה ושלום, ידידות ושכנוּת טובה ישובו לשרור ביניהן".

האבחנה בין הצהרה זו לבין חוזה שלום כלולה ומודגשת בה עצמה. בסעיף ה-9 נאמר:

            "ברית המועצות ויפן מסכימות להוסיף ולנהל משא ומתן, לאחר חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן, על חתימת חוזה שלום. בהקשר זה מסכימה ברית המועצות להעביר ליפן (לא כתוב: להחזיר) את איי הבומיי ואת האי שיקוטו, אשר העברתם המעשית ליפן תקוים לאחר שייחתם חוזה שלום בין ברית המועצות לבין יפן".

כאמור, נחתמה הצהרה זו בשנת 1956. עד היום נמצאים האיים הבומיי ושיקוטו בידי הסובייטים. מדוע? כך שאל שר החוץ היפני, לפני שבועות מספר, במוסקבה. השיבו לו, כי איים קיריליים אלה דרושים לביטחונה של ברית המועצות, משום שבהם ישנה תצפית על תנועת כלים מסוימים של ארצות הברית; והן חוזה שלום עדיין לא נחתם. כי זה העירון המקובל: בלי חוזה שלום אין מוסרים, או מעבירים, שום שטח. לא רק אנדריי גרומיקו, אלא גם ד"ר קיסינג'ר טוען, כי עיקרון זה אינו חל על ישראל.

ב.

נוסיף להתבונן במושגים. ההבדל בין הפסקת אש ובין שביתת-נשק דק. יכול, שהפסקת אש תימשך זמן רב ולא תופר; ייתכן, כי שביתת נשק לא תימשך אלא זמן קצר. אבל הבדל קיים. הפסקת אש חלה למעשה על שדות הקרב. שביתת נשק, כוונה לעשות צעד נוסף להשכנת שלום בין הצדדים.

מה שאינו ברור כלל הוא המונח אי-לוחמה, בלע"ז NON-BELLIGERENCY . עד היום א למדנו מדוע הסתבכנו במלה לטינו-אנגלית ארוכה זו (BELLUM GERO), וייתכן כי הסיבה היא שמילונו האנגלי של שר החוץ לשעבר עשיר מדי.

יש באנגלית מלה קצרה, פשוטה, נוראה: WAR ובמקום לדבר על State of War, או בעברית פשוטה, על מצב מלחמה, החילונו משתמשים במלה המורכבת אי-לוחמה, שתורגמה מן האנגלית המועשרת בשפת רומי. איש עדיין לא יכול להסביר, מה הבדל בינה ובין הפסקת אש או שביתת נשק.

לעומתה ברור לחלוטין המושג "ביטול מצב מלחמה", והראיה שהוא מופיע כסעיף ראשון בכל חוזה שלום וגם, כפי שראינו, בהצהרה הסובייטית-יפנית על כינון יחסי שלום. משום כך הנני שב וממליץ לפני כל הגורמים ליטוש את המונח המעורפל, המליצי "אי-לוחמה", אם בעברית ואם בלע"ז, ולהשתמש בכל הלשונות בביטוי הפשוט, הברור המקובל: "ביטול מצב המלחמה".

מי שחושב שמדובר במשחק מלים פשטני, שאין לו אלא ערך תיאורטי, אינו אלא טועה. הדבר יתברר לנו אם נבדוק את התמליל שהוצע לנו באמצעותו של ד"ר קיסינג'ר על ידי המצרים בקשר עם תביעתם לנסיגת ישראל משדות הנפט באבו-רודס ומן המעברים רבי החשיבות האסטרטגית, מבחינת מיגננה או מתקפת-נגד, של המיתלה והגידי.

המצרים הציעו להתחייב באי-שימוש בכוח בתקופת קיום ההסכם (על הצעה זו אמר ד"ר קיסינג'ר בצדק, כי איש לא יבין מהו ההבדל בין הגדרה זו לבין אי-לוחמה) אבל הם סירבו בעקשנות להתחייב בביטול מצב המלחמה. הנכונות והסירוב גם יחד אומרים דרשני.

כדי להבין את הסוגיה המהותית הזאת נשווה את המונחים המצריים בהסכם שביתת הנשק משנת 1949. אך לפני כן נעיר משהו על התפעלות רשמית מיותרת, מוזרה ואף מדהימה. בשבועות האחרונים שמענו דברים נלהבים על הסכם הדדי (בלע"ז "בי-ליטרלי") בינינו ובין מצרים. יש לתמוה על התלהבות זו, כאילו מדובר היה בחידוש מהפכני. מסתבר, כי היו דברים מעולם. כמעט בדיוק לפני 26 שנים, ב-24 בפברואר 1949, חתמו הקולונלים אל-דין ואל-רחמני במפורש, בשם ממשלת מצרים, על הסכם הדדי עם ישראל, אשר בשמה חתמו עליו מר ולטר איתן, אלוף יגאל ידין ומר אליהו ששון. היתה אז ראשית עצמאותנו; ואין לומר, כי כוחנו היה אז רב מדי...

תוך קריאת הסעיפים במסמך הנשכח ההוא מתברר, כי המצרים התחייבו אז להרבה יותר משהו מוכנים לעשות זאת בתיווכו רם המעלה של מזכיר המדינה בכבודו ובעצמו. אביא את הדברים העיקריים:

            "בכוונה לסייע להחזרת שלום של קבע בארץ ישראל (באנגלית: PALESTINE) ומתוך הכרת החשיבות הנודעת בנידון זה לערבויות הדדיות בנוגע למבצעיהם הצבאיים של שני הצדדים, נקבעים בזה העקרונות הבאים, אשר יקוימו במלואם על ידי שני הצדדים במשך שביתת הנשק:

  • האיסור שהוטל על ידי מועצת הביטחון על השימוש בכוח צבאי לשם פתרון שאלת ארץ ישראל יישמר להבא בכל הקפדנות על ידי שני הצדדים;
  • שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה תוקפנית באמצעות כוחותיו המזוינים – ביבשה, בים ובאוויר – נגד האוכלוסייה או הכוחות המזוינים של הצד האחר;
  • זכותו של כל צד להיות בטוח וחופשי מפחד והתקפה על ידי כוחותיו המזוינים של הצד האחר – תכובד במלואה;
  • התקנת שביתת נשק בין כוחותיהם המזוינים של שני הצדדים מתקבלת כצעד הכרחי לקראת חיסול הסכסוך המזוין והשבת השלום בארץ ישראל על כנו;
  • שום גורם, ביבשה, בים ובאוויר של כוחות צבאיים, או כמו-צבאיים של אחד הצדדים, לרבות כוחות בלתי סדירים, לא יבצע פעולה מלחמתית או עוינת נגד הכוחות הצבאיים או כמו-צבאיים של הצד השני, או נגד אזרחים בשטח הנמצא בפיקוחו של אותו צד".
  • העיון בסעיפים אלה יוליך כל קורא לכלל מסקנה, כי התמליל שהביא ד"ר קיסינג'ר מאסואן הוא כאין וכאפס לעומת ההתחייבויות המפורטות הכלולות בסעיפי ההסכם הדדי מלפני 26 שנים. אף על פי כן, באו בעקבותיהם שפיכות דמים מתמדת ושלוש מלחמות גדולות. והמצרים טענו, כל העת, כי ביניהם ובינינו קיים  מצב מלחמה.

    ג.

    זהו המפתח ליחסים בינינו ובין אויבינו. המצרים השתמשו בו גם כדי לנעול לפנינו את פתחיה של תעלת סואץ. אמנת קושטא משנת 1888 מחייבת, כי התעלה תהיה פתוחה לאוניות נושאות כל דגל אם בתקופת שלום ואם בימי מלחמה. אבל יש באמנה זו סעיף המתיר למצרים להגן על הטריטוריה שלה מפני "אויב". מאחר שמצרים נמצאת במצב מלחמה עם ישראל, טוענת קהיר זה 26 שנים, כי יש לה רשות לא להעביר בתעלה אוניות ישראליות.

    לאחר שסאדאת ופאהמי סירבו במפורש להתחייב  בביטול מצב המלחמה, נחרדנו לשמוע כי הממשלה מוכנה להעביר לידיהם את שדות הנפט החיוניים ואת המעברים האסטרטגיים. הסירוב לקבל את התביעה הישראלית הזאת אחד פירושו – השארת מצב המלחמה במלוא תוקפו, על כל המשתמע ממנו, לפי ניסיוננו הרב. משום כך תבענו מן הממשלה לעמוד על כך, כי בלי ביטול מצב המלחמה מצד מצרים לא תהיה נסיגה ישראלית ממקומות אלה, כפי שהתחייב במפורש ראש הממשלה לפני הכנסת בהשיבו לדברי בה, לפני שבועות מספר.

    האם במצב מלחמה, שאלנו, נוטשים עמדות מגן חיוניות? דבר כזה עדיין לא קרה ביחסים בין עמים. נשאל את מוסקבה – ולא רק אותה – ודע.

    אנחנו משוכנעים, כי אסור לסגת בלי  חוזה שלום  על פי הכלל הבינלאומי המקובל, ולהבטחת עתידה של האומה. אבל, אמרנו, לפחות תעמוד הממשלה על עיקרון שקבעה בעצמה, מפיו של ראשה בבית הנבחרים: אין נוטשים עמדות חיוניות לביטחון המדינה בלי ביטול מפורש של מצב המלחמה.

    על רקע זה היתה, בסוף השבוע שעבר, חרדה רבה בלב. אך המצרים הגישו תביעות עוד יותר מרחיקות-לכת, והממשלה דחתה אותן. או אז אמרנו כי אם לא תהיה כניעה נעמוד יחד במערכה כפי שאנו נוהגים תמיד, מתוך הכרת האחריות לעתיד האומה בארצה – יהיו חילוקי הדעות בינינו בעבר ואף בהוה אשר יהיו.

    האויב אינו מסתפק בסירוב מוחלט לסיים או לבטל את מצב המלחמה בינינו. הוא גם מגלה את תוכניתו מעבר לנסיגה מאבו רודס, מהמיתלה והגידי, מבלוז הוא-טור.

    אלו תביעותיו הקבועות: ישראל תיסוג בכל שלוש הגזרות לקווי 4 ביוני 1967 ותאפשר הקמתה של מדינה עראפאתית, ואולי, נוכח הדיונים בדמשק, סוריה-עראפאתית, ביהודה ושומרון ועזה, עם פרוזדור ביניהן... לכך ייקרא, בלשון הימים, פנומפניזציה של ישראל! כאותה בירת קמבודיה, פנום-פן, יהיו כל ערי ישראל בטווח האש של כלי הירי למיניהם של אויבינו.

    אנו יודעים מה מתרחש אר הסדרי שלום של ד"ר קיסינג'ר בהודו-סין, אבל ברור לנו, כי אויבינו שואפים להביאנו למצב שבו ערינו וגם שדות התעופה שלנו יימצאו בטווח אִשם, ואז...

    אפילו האמריקנים, על כל כוחם הלוגיסטי האדיר ועל כל הטכנולוגיה המתוחכמת שלהם, מתקשים להחיש תחמושת לפנום-פן הנצורה משום שהיא נמצאת בטווח האש של "החמרים האדומים" של יחידות הצרות עליה.

    האם לווייטנאם הדרומית או לפנום-פן נדמה?

    יש לשוב ולציין ולהסביר כי זו מגמתם או מזימתם האמיתית של אויבינו על פי הצהרותיהם שלהם. יש לשוב למדיניות המוסכמת, שלפיה באין שלום לא תיתכן שום נסיגה מעמדות מגן. מסע הסברה כזה בכל המדינות החופשיות, ובמיוחד בארצות ברית, יישא פרי. יש לפתוח בו ללא דיחוי.

    כך תזדקף קומת האומה. איש לא ידבר אתה עוד כאילו היתה מובסת וחייבת לקבל כל תכתיב. גורמים אדירי השפעה יתייצבו לימיננו. המאורעות במזרח הרחוק ישפיעו, באופן בלתי נמנע, על העמדות ביחס למזרח התיכן.

    *

    שורות אלו תראינה אור ערב פסח. הן נכתבות ביום א' אחר-הצהריים, לאחר צאתו של ד"ר קיסינג'ר מלוד לוושינגטון. אם בינתיים לא יחול שינוי בהנחות, התלויות בעמדת הממשלה, אפשר יהיה להוסיף ולקיים עמדה לאומית מאוחדת – גורם חשוב לעת מבחן.

    מועדים לשמחה, וגם אחריהם – שכל טוב ולב אמיץ. נוכל ונגבר בעזרת מי שהוציאנו מבית עבדים והכניסנו לארץ ישראל.