לא זה הדרך

לא זה הדרך
המאורעות האלה למדונו לקח בלתי נשכח. הם מחייבים לעזוב מיד את כל דרכי השיגרה של התנגדות העברית. הם מוכיחים, כי ההנחות על "המעצורים המוסריים" של השלטון הבריטי היו מוטעות ביסודן. בווין בלונדון ושאו בירושלים הודיעו במפורש, כי הם מוכנים להטביע בדם עברי כל נסיון רציני להפיל את מדיניותם, או את שלטונם בארץ זו. הם קיימו את דברם; הם יקיימוהו בעתיד. כי השלטון הבריטי מוכן למכסימום של דכוי במינימום של זמן. אם את השקט אפשר להשיג ע"י הפלת רבבה של חללים יהודים, לא יירתע השלטון מלהפילם, ובלבד שלא תהיה התנגדות רצינית, מתמדת וממושכת, העלולה לגרום לסיבוכים מסוכנים בזירה הבין- לאומית.
לאור המגמה הבריטית יש לבחון את שיטת ההתנגדות, שהונהגה במושבים העברים. כמובן, עמדת ההמונים בגבעת-חיים ובשפיים וברשפון היתה עמדת גבורה עילאית. רק מי שיודע את צדקתו ומוכן לתת עליה את נפשו, מוכשר, ללא היסוס, לחשוף את חזהו לכדורי מוות. אך את נכונות ההמונים יש להפוך למנוף להסתערות ולא למירמס למגפי המשעבדים. בשרון ובעמק חפר נרצחנו, הוכינו, הושפלנו עד עפר. ומה השגנו? השלטון הבריטי, בעל המונופולין על כלי הסברה כבירים, הספיק ליצור רושם בעולם, כי המגינים אף הם השתמשו בנשק הם. ולעתונינו נשארה ההתדיינות בקול ענות חלושה על שבחורינו לא העיזו, חס וחלילה, להרים יד על הגייסות הפראיים, שאכלו את יעקב ואת נווהו השמו.