לאן מוליך הוויתוריזם

 א.

בועידת חברון הצעתי, כי לשם משא ומתן רציני על השכנת שלום במזרח התיכון, תיקבע תקופה התחלתית, נניח לשלוש שנים, של השבתת נשק מוחלטת. קמו עלי, בשבועיים האחרונים, כל גאוני הלגלוג ורודפי השלום, ושאלו, בחמת זעם, הכיצד העזתי להציע דבר כזה? עוד מעט והטביעוני בדיו. קול שמעתי, רם, מהדהד, זועק, מחרף: מחרחר שלום שכמתוך, איך הגעת למחשבה בלתי אנושית כזו, שלא יישפך דם יהודי – וערבי? זדון מרושע שכזה. רק השטן יכול להוליד רעיון אכזרי שכזה. ואת ממנו קבלת אותו. אבל אנחנו, נושאי לפיד הקידמה, נגלה את מזימותיך. אין זאת, שאתה רוצה להקפיא לשלוש שנים תמימות את המצב הקיים, סטטוס-קוו-איסט שכמותך. הצעת הימנעות מהרג, הדיי, במשך ל"ו חודשים, למען ניהול שיחות רציניות, ישירות של שלום, על סיום מצב המלחמה, על חתימת חוזי שלום; איך יכולת? חלום באספמיה. הערבים ידחו את ההצעה הזו על הסף – והם יהיו הצדיקים!

קראתי את הדברים הנזעמים בעתונים נכבדים, לרבות זה המארחני פעם בשבועיים, כפי שציין העורך הנכבד, בהואילו לפרסם תקציר מנאומי בחברון, ולא הצלחתי, על אף מאמץ רב, להגיע לרגשי חרטה. משכתי בכתפי, אך לא, חלילה, לאות אדישות, אלא לסימן תמיהה. מה קרה למעצבי דעת הקהל – הכוונה, כמובן, לעיצוב לא לעצבות – היודעים רזין ובוחנים כליות? מה חטאי. כי כה יקצפו? השאלה העיקרית הפשוטה היא: האם תשפוכת דמים מתמדת היא טבעית, מובנת מאליה? האם לטרקלין השלום מוליך פרוזדור, בו מוטלים הרוגים, ואין זולתו?

אין לכחד, כי יש משהו מדאיג, אולי אף מחריד, בגישתם זו של אלה הטוענים לכתר המתינות, והם הקיצוניים להשלמה עם הרע. הערבים התחייבו, בהסכמים מפורשים, בעלי מעמד בין לאומי, להימנעות משמוש בנשק נגד מדינת ישראל. ההסכם הראשון, מסוג זה, נחתם באי רודוס בשנת 1949; אחריו באה ההתחייבות המצרית משנת 1957; ביוני 1967 נחתם הסכם הפסקת אש, בלתי מוגבלת בזמן, על פי החלטת מועצת הבטחון; בערבות מלחמת ההתשה שוב נחתם הסכם הפסקת אש, על פי יוזמת רוג'רס; עם תום הקרבות במלחמת יום הכיפורים שוב ניתנה התחייבות, ללא הגבלת זמן, להפסקת אש; היתה חזרה חגיגית על התחייבות זו בהסכמי ההפרדה, כפי שהם נקראו, כדי להקהות במקצת את חוד הוויתור הישראלי. אנו מונים חצי תריסר הסכמים להשבתת נשק הדדת; ריבויים עצמו הכוחי, כי הערבים לא קיימו אותם; המציאות מלמדת, כי אוייבינו הפרו את כולם, לרבות האחרון בהם. השאלה המכרעת היא, כמובן, שפיכות דמים אשר רודפי השלום שלנו משלימים עמה אפילו בנפשם, במחשבתם. אבל ישנה גם הבעייה המדינית הגדולה של כיבוד הסכמים. אמנם כן, יש הסכמים בין-מדינתיים, אשר לא קויימו, אבל עדיין איש לא טען או לא השלים עם הטענה, כי מותר להפר אותם. הכלל הגדול: הסכמים חובה לקיימם, הוא מסימני התופעה האנושית הנושאת את השם המושאל: ציוויליזציה. בכל ספרי ההיסטוריה מביאים לגנאי את אימרתו הנודעת של בטמן הולבג הקאנצלר של גרמניה הקיסרית, אשר לאחר פלישת צבאה לבלגיה הניטראלית, שאל את הבריטים התמיהה: האם בגלל פיסת נייר נעשה מלחמה בינינו?

אבל מושלינו, ועוזריהם כאילו מקבלים, כעבור ששים שנה, את הפילוסופיה הטבטונית, שקדמה לנאציזם, כי הסכם אינו אלא פיסת נייר הניתנת לקריעה, הנידונה לרמיסה, לעת מצוא. והם נוהגים כך על חשבון עמם שלהם, שדמו נשפך באופן מתמיד, על אף התחייבויות מפורשות, חוזרות ונישנות, שלא לשפכו. אם מישהו מציע קץ להרג, אומרים עליו, כי הוא תמים, החולם בהקיץ, או וגם, חורש מזימות בהכסות האפלה. במלים אחרות, מתוניונינו הנכבדים לא זו בלבד שאינם קוראים לכיבוד הסכמים, אלא מכבדים את הפרתם.

ב.

בהקשר זה יש לעמוד על שתי טענות. האחת נוגעת לכוחות הקרויים בלתי סדירים. הם התוקפים ושופכים דם, ולא החיילים במדים. יש להזכיר, כי בכל ההסכמים על שביתת נשק או הפסקת אש, עמדה ישראל על הדרישה להחיל אותם גם על יחידות בלתי סדירות, או כמו-צבאיות. ביחס להסכם ההפרדה עם סוריה שוב ניתגלתה, בכל אימתה, קלות הדעת של הנהגת המערך. היא קבלה הבטחה סורית, שניתנה לאמריקנים, כי משטח סוריה לא יופעלו יחידות בלתי סדירות, אבל בדיעבד התברר, כי לא נידרשה, או לא ניתנה, שוב התחייבות סורית לגבי כוחות לא-סדירים שיופעלו נגד ישראל בעקיפין, כלומר משטחה של לבנון. לאחרונה, הוכנס גדוד שלם, הקרוי ,,פלשתינאי", מסוריה ללבנון, כדי לפגוע בישראל. כנגד תוקפנות סורית זו אין אפילו טענה של הפרת התחייבות; דמשק לא התחייבה אלא למנוע התקפות של ,,בלתי סדירים" משטח סוריה עצמה...

אבל גם המצרים מפרים, או מוסיפים להפר, את התחייבותם המפורשת, הכתובה למנוע תוקפנות מסוג זה. הם תומכים בעראפאת ובמרעיו בגלוי, באופן מתמיד, לעיני כל העמים. סאדאת אינו פוסק לקרוא לארגוני המרצחים שיקימו ,,ממשלה בגולה", ובקהיר מתכנסים מנהיגים להתייעצויות, לעתים מזומנות. לא תיתכן הזדהות ברורה יותר עם הארגונים העויינים, או תמיכה חשובה יותר בהם.

זו גם צריכה להיות הסברתנו לגביהם. הם מופיעים לא רק כ,,משחררים" אלא גם כמעטים הנלחמים ברבים. האמת היא, כי הם אינם אלא מכשיר תקפנות של מדינות ערב הנותנות להם נשק, כסף, בסיסי אימונים, מחבואים ונקודות יציאה למלאכתם הבזוייה. אנחנו, כולנו, הננו המעטים המתגוננים נגד הרבים, מדינות ערב, המפעילות את חוליות המרצחים. לפני שבוע קיבל ראש הממשלה, במלואה, עצה של האופוזיציה לגבי הסברת עניין מדיני חשוב: היה רצוי, שיאמץ גם הצהעה זו. אל נדבר עוד על ,,אשף" אלא על שליחיהן של מדינות ערב. זוהי האמת והיא מוע(לא ברור – ד.ב)ה. אין לוותר על שילוב זה.

אך, יש עוד אומרים, כי הנה המתנהל, במשך שנים, משא ומתן על שלום בוויטנאם, בעוד מלחמה אכזרית השתוללה ביערותיה ועיירותיה. זוהי השוואה כוזבת והיא מביאה נזק, יש לדחות שילוב זה אמנם, לכאורה שוחחו לה-דוקטו עם קיסינג'ר על שלום בשטחי הודו-סין, אבל המטרה האמיתית של שיחות ממושכות אלו היתה יצירת תנאים, שבהם ניתן יהיה להוציא מווייטנאם את מחצית מיליון החיילים האמריקניים. מטרה זו הושגה. אך רואים אנו בעליל, כי המלחמה בווייטנאם כלל לא הופסקה, אלא, להיפך, היא גוברת והולכת. לא כן אצלנו. המדובר הוא לא בחייהם של זרים, אלא בדמנו שלנו.

חוזרת השאלה, מדוע עלינו להשלים עם שפיכת דמנו ועם הפרת הסכמים? הכיצד נמצאו בתוכנו עתונאים נכבדים, אשר, למעשה, הצדיקו את הרבים, אם הם ידחו הצעה אנושית להשבית את הנשק, לא להרוג, לא לשפוך דמי נקיים? הן אין אנו בגולה, או בגטו, שבו הרגילונו רודפינו לכל גזירה קשה. אנו במולדת. היא צריכה לשחררנו מתסביכי השיעבוד, שהיו מנת חלקנו על אדמת נכר. אך לא היא. מסתבר, כי לעתים מי שאפילו נולד בארץ מוסיף לסבול מרוח הגלותיות, בעוד יהודים אשר שבו לארץ ישראל מן הגולה, בני חורין היו, או היו לבני חורין ברגע, שבו כף רגלם דרכה על אדמת הפדות.

ג.

בערב פתיחתה של הועידה הי"ב לתנועת החרות, בקרית ארבע היא חברון, הצעתי גם, על דעת חברי ובאישורם, כי המשא והמתן, על חוזי השלום עם המדינות הערביות השכנות, יתנהל מתוך הכרה הדדית בעצמאותן ובריבונותן של המדינות, שיהיו הצדדים למשא ומתן זה. גם על הצעה זו יצא הקצף; קול המייתם של יוני הבר נישא למרחקים? מודה אני, כי ההדדיות, הקשורה בשיחות השלום, לא היתה מקרית. העליתי אותה כדי לעצור את תהליך ההידרדרות במעמד הבינלאומי של ישראל.

נשיאים, ראשי ממשלות, שרי חוץ, ואף עסקנים יהודיים מדברים לאחרונה על הצורך כי הערבים יכירו בזכותה של ישראל להתקיים. זהו חסד מחריד. אחר כל מה שעבר עלינו, ועשינו והשגנו, מדברים בנו כאילו מדינת היהודים מבקשת הכרה בעצם זכותה לחיות. היש מי שמבקש זכות זו, למשל, לבריטניה, או לצרפת, להולנד או לבלגיה, ללוכסנבורג או לאלבניה, לאורוגוואי או לקובה? עשרים ושש שנים לאחר חדוש עצמאותנו, תחת ממשלת ההוותרנות הקיצונית ביותר, הגענו לכך, די דורשי טובתנו, בני עמים שונים וגם בני עמנו, סבורים בחזקה, כי למדינת ישראל יש זכות להתקיים וגם עומדים על הכרת הערבים בזכות זו!

הביטוי השני אינו פחות אופייני. השתמש בו ד"ר קיסינג'ר. הוא אמר, שוב מתוך התפעלות עצמית מעומק ידידותו לישראל, כי יש לשאוף לכך, שהערבים יכירו ,,בלגיטימיות" של מדינת ישראל. עלינו להכיר תודה למזכיר המדינה הנכבד. עד עתה היתה מדינת ישראל בלתי חוקית, לפחות בעיני הערבים. צריך להשתדל, אפילו לעמוד על כך כי הם יכירו בחוקיותה. ושוב אני שואל: על איזו מדינה בעולם מדברים כי חוקיות קיומה זקוקה להכרה כלשהי? לא שמענו על סוגיה משפטית בין-לאומית זו ביחס למונקו או אבו-דאבי. אבל מדינת היהודים בארץ ישראל – שאני.

נוכח תופעות אלו, המדימות במידת הערעור של יסודות קיומנו הלאומי, הרבוני, הצעתי הדדיות ההכרה, ולא הכרה ערבית חד-צדדית בישראל, כיסוד למשא ומתן על סיום מעשי האיבה וחתימת חוזי שלום. גם הצעה זו הוכללה בשלילה טוטלית של יוזמת השלום, אשר ישראל, לפי דעתנו, צריכה ליטול לידיה. לא סביר. אנו צריכים לעמוד בפיתחם של אוייבנו ולבקש מהם הכרה בזכותנו להתקיים **לא ברור – ד.ב**... לידידינו מעבר לים לתבוע הכרה עפולה זו מן הסרבנים הערבים: אולי יתרצו?

ד.

ציינתי, כי המשא והמתן על השכנת שלום יתנהל, על פי האסכולה, אשר בה יחזיק בזמן הנתון, רוב העם, המיוצג על ידי שליחיו הנבחרים בכנסת. במלים אחרות יכולה הממשלה דהיום, אשר אסכולתה היא בעינינו שואתית, להציע לערבים השבתת נשק מוחלטת לתקופה התחלתית, הכרה הדדית בעצמאות וריבונות מדינית, משא ומתן ישיר על סיום סופי של מצב המלחמה בחוזי שלום. הייתי מבקש לשאול את ראש הממשלה, את שר החוץ ואת תומכיהם הנלהבים, מה רע, מבחינתם, בצרור הצעות אלו. הם אוהבים מאד את המלה ,,טקטיקה", עד שלעתים, מרוב התאהבות בה, הם מאבדים את הטקט, תרתי משמע.

לגבי הצעות אלו, כפי שהעליתי בחברון, ישנן להלכה, כתמיד, שתי אפשרויות. אחת היא, שהן תתקבלנה. זכינו לתקופה בלי שפיכות דמים. אבל נניח שהערבים, בלי עצתו של ראש הממשלה היהודי, דוחים את הצעותינו, מה תפסיד מדינת ישראל? היא הציעה את הדברים הסבירים, האנושיים ביותר: אל לנו עוד בהרג ההדדי, בואו ונכיר איש ברעהו ובעצמאותו, לכו ונשב ליד שולחן הדיונים וכל צד יביא אליו את תכניותיו, כיצד לעשות שלום. הערבים סרבו. יוצא, שהם רוצים בהרג הדדי ולא בהכרה הדדית, במלחמה מתמדת ולא בשלום בר-קיימא. מדוע עלינו להשלים עם אחד הפרדוכסים המוזרים של התקופה. הערבים שואפים להרוס את מדינת היהודים. בכך כבר הודה גם מר רבין, באמרו לנשי ויצו, לאו דווקא במקוריות מושלמת, כי סאדאת מוכן לעשות הסכם שלום עם ישראל,... שאינה קיימת עוד. אף על פי כן, מופיע שליטה של מצרים בפאריס, כשוחר שלום, בהצהירו על נכונותו לחתום על חוזה שלום עם ישראל (אחר הנסיגה הטוטאלית לקווי ה-4 ביוני 1967 ו,,החזרת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני"), ואילו ישראל תחת ממשלת רבין (!) מופיעה כקשוחה, סרבנית, דוחה שלום.