לאחר הפוגרום בקילץ ודברי מנהיגים ציוניים

קול ציון הלוחמת

לאחר הפוגרום בקילץ ודברי מנהיגים ציוניים

הם ברחו מקרונות המוות; הם הסתתרו ביערות וחיו במשך שנים כחיות-יער; הם גוועו ברעב וקפאו מקור; גופותיהם פצעים כוסו - פצעים שותתי דם ומוגלה: טוב היה המוות מחייהם, טובה הדממה הגדולה מן העינויים שדוגמא לא היתה להם ולא קץ.

בכל זאת הם חיו, מי ביער הפולני ומי בערבות סיביר - חיו וציפו ליום הפדות, ליום בו יהיו שוב לבני אדם ובמיטה נקיה ינוחו, לשובע יאכלו ולאידיאל תשאף נפשם.

היום ההוא בא. על כל פנים, כך היה נדמה לאחרוני היהודים בקילץ. הם ניצלו. ממש בנס ניצלו. כי אם עשרות או מאות ניצלים מבין מיליונים שהושמדו - האין זה נס? והנה הם עברו שבעים מדורי גיהנום ונשארו בחיים ומצאו שיכון ארעי באחת מן הערים הקרובות עד שיזכו להגיע הביתה, למולדת שאליה נשאו עיניהם עוד לפני בוא השואה. אבל לכך לא זכו. במשך שש שנים - שש שנים כאלו - נלחמו עם המוות ויכלו לו; ודוקא בתחנה האחרונה השיגתם יד המשמיד. יהודי קילץ, אחרוני היהודים, נטבחו בפוגרום- דמים, שנערך בידי רוצחים פולניים מיהו האחראי לשארית דמנו הניגר בלי סוף ובלי תכלית? ודאי, הפורע הפולני הוא שדחף את הסכין ללבם של אחינו; אולם את הלב הזה קרב אל הסכין, שם מתחת לסכין - המשמיד הבריטי. יהודי קילץ החיים והמתים, יהודי פולין כולה, יהודי אירופה כולה, שגרזן ההשמדה הונף על צוארם, יכלו להיות ולחיות ולבנות, אלמלא יד הצורר הבריטי שנעל בפניהם את שער החיים ודחף אותם ומוסיף לדחוף אותם תהומה. על כן זכור נזכור כי הדם של שארית השארית, ההולכת ונכחדת. יחול על ראשם של הבוגדים הבריטיים ומהם הוא ייתבע ביום הדין שבוא יבוא.

אולם דוקא בימים אלה, עת גורל עמנו המושמד, ואשמת בריטניה הבוגדת, הוארו שוב בברק סכין הפוגרום, עומד בירושלים הבירה איש זקן, בעל עיניים כהות וידים רועדות, ובמקום לזעוק זעקה מרה: אַת בריטניה הגדולה גרמת לאסוננו; אַת רוצה ברדתנו שאולה; את קמה על נפשנו, את הרוצחת את המתדפקים על השערים מבחוץ ואת הכובלת באזיקי ברזל את פורצי השערים מבפנים; את השופכת את דמנו, את הגוזלת את ארצנו היחידה, את תקוותנו האחרונה; על כן, מלחמה לנו בך, מלחמה בכל הדרכים, מלחמה בכל פינות העולם - במקום הדברים הללו, דברי האמת והצדק, עומד האיש בירושלים הנצורה ושולח קול-קורא גלותי לפי כתובת שלא היתה ולא נבראת: "אל המצפון הבריטי". והוא מבקש ומתחנן ומבטיח שקט מוחלט אם ההמלצות של ועדת החקירה תוגשמנה. והרי דוקא אם ההמלצות הללו. אשר אטלי דורש תמיד לראותן כשלמות, תוגשמנה, ייחרץ גורלם של יהודי קילץ ויהודי פולין ויהודי רומניה וצ'כוסלובקיה והונגריה ומציל לא יהיה להם. כי אסון כפול קרה לכל מאות האלפים הללו של אחינו. הם חיים בקרב רוצחים מבקשי נפשם; והם לא זכו לחדור למחנות ההסגר הנאצו- בריטיים. הם אינם ממאה האלף; עליהם אפילו אינם מדברים.... ולא רק אטלי אינו מדבר עליהם; גם ד"ר ווייצמן ויתר עליהם, על "אבק האדם", כשם שהוא ויתר על עבר הירדן מזרחה. וד"ר ווייצמן אינו מסתפק בכך. כדי לרכך את לב הפריץ הנרגז: כדי להזכיר לו, כי ימים היו ושיר ה"מה יפית" הושר לו, מעלה ד"ר ווייצמן פרשה מחפירה של שיתוף הפעולה בין ראשי ה"הגנה" לבין הבולשת הבריטית ברדיפת חיילי הארגון הצבאי הלאומי. ראשי ה"הגנה" עצמם היו מבכרים להשכיח מלבם ומלב חבריהם את הפרשה הזאת; וגם אנו היינו רוצים לשכוח אותה, באשר - קרה מה שקרה - מעל לכל עומד הצו לליכוד הכוחות ולהפעלתם המאוחדת במלחמת השחרור. אבל ד"ר ווייצמן מוכרח היה לפתוח את הפצע שטרם הגליד ולגלות לעיני כל את החרפה הגדולה. כי על כן, העיקר הוא לרכך את לב הפריץ

וגם בזה לא די. ד"ר ווייצמן מזכיר, כי הוא הצליח להניע את ראשי ההגנה, שיעשו את מעשי ההלשנה (המתנקמים היום מרה), בהבטיחו להם, בשם צ'רצ'יל, "פתרון קונסטרוקטיבי" לאחר גמר מלחמת העולם, במלים אחרות, ד"ר ווייצמן מודה שהוא רימה את "הגנה" והניעה, על-ידי הבטחות סרק, לא להפעיל את נשקה נגד המשעבד כי אם להפעיל את כוחותיה נגד אחים שהטיבו לראות ונלחמו במשעבד. יתכן אמנם שד"ר ווייצמן לא רצה לרמות. הוא רומה על-ידי המשעבד הערום ובעינים עצומות הלך לרמות ולהרדים את קרבנו. אבל אם כך ואם כך, ידוע לכולנו, מהו המחיר שהעם שילם עבור רמייה, או רמייה עצמית זו, והוא שקובע היום את מקומו של ד"ר ווייצמן.

אך לאסוננו, אין ד"ר ווייצמן יחיד. מעבר לים, הופיע שוב מושקה אמריקאי, וסטיפן ווייז שמו, והוא הדורש מאת הקונגרס האמריקאי לאשר את המילווה לאנגליה, שגורלו היה תלוי בחוט השערה. סטיפן ווייז, חבר הנהלת הסוכנות, הוא עושה את הפרצה, הוא הקורא לצירים גויים לא להשיב למשעבדים הבריטיים, רוצחי עמו וכמובן, אם סטיפן ווייז, "המנהיג הציוני", מייעץ לא להפעיל את הסנקציה החמורה ביותר נגד הפושעים הבריטיים - מה להם לידידים האמריקאים להיות יותר יהודים מן הרבי האמריקאי?

כך הננו הורסים במו ידינו את חזית המלחמה העברית. כך הננו מפקירים את אחינו ואת עתידנו לחסדם של המשעבדים הבריטיים שאינם יודעים רחמים ואם, חלילה, זו תהא, גם בעתיד, הדרך בה נלך, לא יהיה כוח בעולם שיצילנו מכלייה ואבדון.

לפיכך הננו רשאים לקרוא, בשם כל הנוער. הנותן את דמו למען גאולת עמו וארצו, לכל בעלי הידים הרועדות. די!

מושקה'ים מכל המינים, לכו לכם! השתדלנות הגלותית שלכם; ההתרפסות המשפילה שלכם לא בלבד שלא הצילה אף יהודי אחד ממוות, אלא להיפך, היא עלתה לנו ביותר קרבנות משהיה עולה לנו הקרב הגדול ביותר.

על כן לכו, למען השם לכו, ומסרו את ההגה לידים צעירות, לידים בטוחות - ורבות כאלו בציון ובישראל - שיביאו את ספינתנו, בגלי זעם וקצף, ואחרי מבחנים קשים, בלתי נמנעים, לחוף המבטחים

שודד ביום י"א בתמוז תש"ו (10.7.46)