לאחר המאסרים ההמוניים

קול ציון הלוחמת

לאחר המאסרים ההמוניים

כבוד לעולה הגרדום הראשון

ליל אימים וליל דמים היה לנו ליל שבת האחרון. המשעבדים הבריטיים יצאו למסע צלב נגד כוחות האומה, נגד ראשי הציבור, נגד בני העיר ונגד בני הכפר, נגד הנשק העברי ונגד מחזיקיו - נגד האומה כולה. הם לא הבחינו בין מוסד למוסד, בין זרם לזרם, בין ארגון לארגון. כנאצים, כן גם הם, הרוצחים הבריטיים, התקיפו את העברי, באשר הוא עברי; כנאצים, כן גם הם, רצחו, פצעו, אסרו, התפרצו, החריבו. ואחת היתה מגמתם; לשבור את זרוע האומה, לדכא את רוחה, להשמיד את מרכזי ההתנגדות שלה, להפיל אימה על ההמונים ולהכריחם לקבל את הדין - דין השעבוד, הדכוי והכלייה.

מעשה התוקפנות הוכן בסודיות ובערמה, האופיינית למוריהם של הרוצחים הנאציים והתוקפנים היפניים. כמו בימי ההתקפה על פולין או על רוסיה; כמו בימי פירל-הרבור, כן גם עתה ניהל האויב הבוגדני "משא ומתן" עם קרבן התקפתו. עוד היו, עד הרגע האחרון, שיחות "ידידותיות" בין השליטים הבריטיים ובין נציגי הסוכנות היהודית; עוד הזמין מיניסטר המושבות הבריטי את מר דוד בן-גוריון לפגישה "ידידותית". עוד נתבקשו אנשי הסוכנות לשתף פעולה עם שלטון הדמים בענין מסוים[1]. והנה, פתאום, תוך כדי העמדת פנים בוגדנית, ירדו הגייסות הפראיים על ערינו, מושבותינו וכפרינו והרסו. ואסרו, ורצחו, ופצעו, רמסו והתקיפו.

ולא רק בכך מצאה את ביטויה שיטת הפעולה הנאצית. גם בהודעתו של אלבא הבריטי, גם בהודעתו של המושל האכזרי והצבוע טבועה ה"אמנות" הרצחנית של המושלים ההיטלריסטיים. מלים מתוקות לצד איומים גסים: מעשי תוקפנות אכזריים לצד הבטחת אושר ושלום; מעשי הרס וחורבן לצד קריאה אל התבונה ואל שאיפת השלום; כוונת השמדה טוטאלית לצד דיבורים חסודים על "פתרון" והשלטת החוק.

אולם המשעבדים הבריטיים שוכחים, כי הדור שלנו הספיק ללכוד במחיר של מיליונים קרבנות, את ה"טכניקה" של חיסול והשמדה. ראה ראינו בדורנו את ה"אקציות"; שמוע שמענו את ההבטחות אחרי כל שלב של תוקפנות. ועתה יודעים אנחנו: לא, אין זה מאסרם של אלפיים יחידים, שנבחרו על-ידי השליטים. זוהי התחלה, ליתר דיוק, זהו המשך התהליך ההיסטורי, האכזרי והמכריע. או שנשלים עם השעבוד והם יכלאו וישמידו את כולנו, את מנהיגינו ואת המונינו, את אחיותינו ואת בנינו, או שלא נשלים ונילחם ונסבול ונתנגד ונכה באויב בלי רחמים, כשם שהוא מכה בנו בלי רחמים, ונכריחו לוותר על ההשמדה השטנית ולעזוב את ארצנו, שהוא גזלה מאתנו.

אפשרות שלישית - אין. ומבין שתי האפשרויות הללו, אין ספק, באיזו נבחר. מלחמה תהיה. מלחמת-שחרור גדולה ומכרעת. מלחמה לחיים או למוות. מלחמה ללא רתיעה. מלחמה בכל השטחים ובכל הדרכים.

במלחמה זו נהיה מאוחדים. האויב הוא שיצר את שותפות הגורל בין כולנו. הוא אינו מבחין בין "ימין" לבין "שמאל", בין איש ה"הגנה" לבין חייל הארגון הצבאי הלאומי; בין אמיד לבין רש; הוא אף אינו מבחין בין חיילים עבריים, העומדים במערכה מזה שנים לבין אלה, שעוד אמש הסגירו אותם, מתוך עוורון מחריד, בידי רודפיהם. הוא גזר על הכל. וכן גם אנו נתייצב נגדו: מחנה אחד; לוחם; חדור הכרת שליחות, חדור הכרת גורלו, מסתער ומתקומם, סובל ומאמין - ומנצח.

הבה, אחים, נצעד קדימה. בל נחכה עוד. כל השהייה מצדנו תהיה בעוכרינו. אומות רבוניות נוצרות תוך כדי מלחמת שחרור. ניצור גם אנו, בידינו וביזמתנו, את העצמאות העברית. נקים את הממשלה העברית; נקים פרלמנט עברי במחתרת, נקים את צבא דשחרור העברי - לא "הגנה", כי אם צבא לוחם, שאינו מפסיק את מלחמתו כל עוד לא הניף את דגל האומה מעל עיר הבירה של המולדת.

נכנסנו לשלב מכריע במלחמת העם לקיומו ולחרותו. ימים גדולים עוברים עלינו. ימים גדולים באים עלינו. נהיה ראויים לצו הגורל: נהיה ראויים לשליחותנו ההיסטורית.

ישראל בייסורים ייגאל; ציון בדם תיפדה.

aaa

מלאו שמונה שנים לעלות בן-יוסף לגרדום.

שלמה בן-יוסף, אחד העם, איש העמל, בן עניים. נבחר על-ידי הגורל לפתוח במהפכה העברית. ואכן, הוא שפתח בה, הוא שכבש את ההר בדם לבו, הוא שניצח את המוות. הוא שפילס בגופו את הדרך, בה הולכים היום אלפים ורבבות.

שלמה בן-יוסף עלה לגרדום בשירה ובזמרה, באמונה ומתוך הרגשת אושר פנימי, כי ידע אחינו ומורנו: הוא הראשון, אך לא האחרון. קרבנו לא יהיה לשוא. אחריו יבואו רבים, רבים. והוא שיאיר להם את הדרך אל על.

היום, בפרוץ המרד הגדול, הננו מתייצבים למרגלות ההר, שעל פיסגתו ניצב הקבר השומם של הגבור האלמוני, והננו חוזרים על השבועה הקדושה, ששפתותיו המחווירות לחשוה עם נשימתו האחרונה:

למות או לכבוש את ההר.

בשם ה' - נכבשהו.

שודר ביום א' בתמוז תש"ו (30.6.46)

[1] שחרור הקצינים הבריטיים שהיו שבויים בידי אצ"ל תמורת ביטול פסקי-דין המוות שהוצאו נגד אשבל ושמחון.