לאחר החלטת הסוכנות היהודית על ה"הפוגה"

קול ציון הלוחמת

לאחר החלטת הסוכנות היהודית על ה"הפוגה", כלומר על הוצאת ארגון ההגנה ממלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי

אכן, רב המרחק בין הדיבור לבין המעשה; בין ההבטחה לבין קיומה.

במשך שנים נישאו מעל כל הבמות נאומים נלהבים ונכתבו בכל העתונים מאמרים נמלצים ובכולם הכרזה והבטחה חגיגית: על שני דברים ניתן את נפשנו; על שני דברים יישפך לא רק דמנו, כי אם גם דם האויב; על שני דברים נפעיל את נשקנו ויהיו התנאים אשר יהיו. שני הדברים הללו הם: העליה והנשק, עליית-מעפילים והנשק המכונה "נשק המגן". והנה בא יום המבחן; הוא היום שבו מתנסים המכריזים; הוא היום, שבו נבחנת רצינות הכרזתם. והתוצאה: אכזבה מרה, אכזבה המכרסמת בנפשו של כל צעיר עברי. שילוח מעפילים היה לשיטה; ומי נתן את נפשו על עלייתם, או על מניעת גירושם? היכן הם כל "אנשי המוסר" שגינו "מעשי תוקפנות", אך הבטיחו לקחת רובה ביד, לרוץ אל החופים, ולעמוד עד הנשימה האחרונה על הכנסת המעפילים לארץ המולדת? איכה היו הבטחותיהם להבל, הכרזותיהם לכזב ומליצותיהם לקש? כן, את נפשם נתנו שלושה צעירים תמימים, שנשלחו בידים ריקות מול פני הגייסות הנאצו-בריטיים המזויינים מכף רגלם ועד קדקדם; את נפשם נתנו שני מעפילים אלמונים, שביכרו סכנת-מוות, ואת המוות עצמו, על פני חיים הנטולים טעם החיים. אבל מטיפי המוסר? אבל יוצרי התיאוריה הכוזבת של "צמידות", וחבריהם שקיבלו עצתם? היכן כל אלה? אי מלחמתם המחזקת, כביכול, ידי ידידים ומרפה ידי אויבים?

אשר קרה בשטח העליה, הוא שקרה ביחס לנשק-המגן. נשק זה הוסגר בידי האויב ללא כל התנגדות, ללא התנגדות מלכתחילה וללא התנגדות בדיעבד. ההבטחות לא קויימו; ההוראות המפורשות לא נתמלאו. ושופרות התעמולה הבריטיים הדגישו בהנאה סדיסטית: "בניגוד להוראות, ההגנה זיהו את עצמם האנשים ברצון ולא גילו כל התנגדות לכוחות הצבא". ואם כך, מה ימנע בעדם להוסיף לחפש, להוסיף לחרוש ולהרוס?

שני המבחנים הללו מספיקים, כדי לשבור לרסיסים את חוט השדרה המוסרי של הנוער; כדי להכחיד מלבו את שארית האמון במנהיגיו ובדבריהם. אולם ה"מנהיגים" עוד הרחיקו לכת. על שני המבחנים הוסיפו נסיון שלישי. וגם הוא הוכיח, כי לשוא דיבוריהם על נאמנות, על מצפון, ואחרון אחרון, על מרות.

זה שנים שכולם מקבלים "ריזולוציות" נגד חלוקת הארץ; זה חדשים שרבים מהם מתריעים כי ההסכמה לביתור המולדת כמוה כקרע במחנה, באשר המוסד שיתן הסכמה כזו לא יוכל עוד לטעון למרות על העם. ומה התברר? הסוכנות היהודית כולה קיבלה את תכניתו הדפיטיסטית של וויצמן, היא התכנית, שיש בה הסכמה מראש, שיש בה יוזמה ובקשה לבתר את המולדת ולהקים בחלקה הפעוט - להקים אחרי "תקופת מעבר" - מדינונת ננסית. "מדינה בת-קיימא בחלק מתאים של ארץ-ישראל" - זוהי בקשת המתכחשים המתיימרים לדבר בשם הסבל היהודי ובשם העם היהודי.

אבל אם זוהי התכנית הרשמית, היכן המרידה במחנה? היכן ההתקוממות המוסרית? היכן ההכרזה: אין אתם עוד מייצגים אותנו? לא. אין מרידה ואין הכרזה. המחנה נשאר "מלוכד" (אוי לו לליכוד הזה!) ונסחב אחרי הסומא הגדול אל עברי פי פחת. ועל כן הננו שואלים: בשם מה ידרשו עוד המנהיגים הללו מאת הנוער העברי, על כל זרמיו, לשמוע בקולם? האם בשם המצפון הלאומי? אי המצפון המתיר לוותר על ירושלים? האם בשם הנאמנות? אי הנאמנות ההופכת להתכחשות ומרמה? האם בשם המרות? מהי מרות, אם תריסר אנשים, ביניהם בטלנים שאין להם כל קשר נפשי עם האומה ועם המולדת, מעיזים, ללא כל יפוי-כוח, להחליט פתאום לוותר על מה שאסור לאיש לוותר: על המולדת, על מרבית שטחה המקודש כולו לעם, הדרוש כולו למיליוני בניו, כאוויר לנשימה?

לא, רבותי, אין עוד מרות בישראל, זולת שתי המרויות הבאות. מרות המצפון מול מרות ההתכחשות; מרות הנאמנות מול מרות הבגידה; מרות האמונה מול מרות התבוסנות; מרות המלחמה מול מרות הכניעה. ואם כך, בל יהיה ספק, באיזו משתי המרויות יבחר הנוער העברי, הנוער כולו, על כל זרמיו. כי יהיו ההבדלים ביניהם אשר יהיו, לכולם מטרה אחת, בפני כולם ברירה אחת ודרך אחת. אכן אחים, אל דחיה ואל ציפיה - למלחמה! למלחמה נגד המשעבד הבריטי גוזל ארצנו ומשמיד עמנו; למלחמה לשחרור המולדת ולגאולת העם.

שודר ביום א' י"ב אלול תש"ו (8.9.1946)