לאחינו הקדושים תהילת נצח – לאלה שקדמונו כבוד ויקר

אורחינו הנכבדים, אחי הלוחמים, גבירותי ורבותי.

על הדומיה, בה התיחדנו עם אחינו הקדושים שמסרו נפשם על תקומת ישראל, לא נוסיף אלא זאת: יכולנו, כל אחד וכל אחת מאתנו להיות במקומם: הם יכלו לעמוד במקומנו. ובמרומים יעידונו, כי אנחנו כולנו, כל אחד וכל אחת מאתנו, היינו מוכנים, כמוהם, למות, למען יחיה עמנו ויהיה בן חורין בארצו.

גבורינו הקדושים תהילת נצח היא נחלתם. אולם יש למסור כבוד גם לחיים. בליל הזכרונות והחדווה הזה נמסור כבוד לכל אלה שקדמונו ולכל אלה אשר לתקופתיהם הלכו עמנו. נמסור כבוד לחיילי יהודה בגדודים של מלחמת העולם הראשונה: ללוחמי ניל"י וקדושיה, חברי המחתרת העברית הראשונה בארץ ישראל של ימינו: למגיני ירושלים ואסירי עכו הראשוניים: לבית"ר, זו תנועת הנוער הכבירה אשר מורנו ורבנו נתן לה את כל אהבת לבו ואת חכמת שכלו: לארגון הצבאי הלאומי, על שמותיו, לתקופותיו ולמערכותיו, החל משנת 1929 ועד שנת 1937, בה, בפיקודו של האלוף בן ענת המחתרתי, מפקדנו הראשי דוד רזיאל, עשה הארגון הצבאי הלאומי את מעש המפנה בדורנו, בעברו זה, הפעם הראשונה, מהתגוננות פסיבית או מקומית להתקפת נגד על הקמים עלינו לכלותינו, והן מן המעש ההוא צמחו, ברבות הימים, כל מערכות השחרור והכבוש של עמנו : ועד שנת 1939 בה, שוב בפיקודו של דוד רזיאל, הוצאו אל הפועל המבצעים הראשונים נגד השלטון הבריטי, מטילו של הספר הלבן הידוע לשמצה: ועד נפילתו בגבורים של מפקדנו הגדול: ועד 1944, בעוד בשנים המרות. ההן, עומד בראשו ידידי יעקב מרידור השומר, בתנאים קשים ביותר על שארית כוחנו, באדם ובנשק, שאיפשרה לנו לצאת למלחמתנו המחודשת: ועד 1947-בה נפתחה החזית החדשה ועד שנת 1948 בה הוכרזה ולאחריה: נסור כבוד לאחינו לנשק חברי לח"י, גבורי האומה: נמסור כבוד על אף הכול, ללוחמי ההגנה והפלמ"ח: ונמסור כבוד לפרטיזנים ביערות ולמורדים בגיטאות מצילי הכבוד האומה לדורי דורות. לכולם הכבוד והיקר.

לפני עשרים שנה, בפקודתם הרוחנית של אבינו ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי ושל מפקדנו הראשי דוד רזיאל, אמרנו את שתי המילים הפשוטות, הנוראות בברירתן המפנה, משנות הגורל: חרות או מוות, ומאז, במשך קרוב לחמש שנים, לא הנחנו נשקנו אפילו ליום אחד, עד בוא היום, בו היינו כחולמים, אף אם הוספנו להיות לוחמים, ובו, לעיני העולם כולו הורד הדגל הנכרי ובמקומו הונף ביד רמה הדגל הכחול לבן, דגלו של הרצל, דגלה של מדינת ישראל הריבונית. והערב אנו שואלים את עצמנו : כבר חלפו עשרים שנה מאז?רק עשרים שנה עברו מאז? הסתירה בין שתי השאלות אינה אלא לכאורה. אחת מהן משלימה את רעותה, שתיהן אמת הן.

כבר עשרים שנה חלפו מהיום ההוא והן הכל כאילו אך אתמול היה. ההכרזה. הלעג. המבצעים הראשונים. האבידות הראשונות. המעצרים. הדם. הדמעות. הרעיות העזובות. האמהות הנאנחות. האבות האבלים. הספקות. השאלות : הנוכל להמשיך? הנפתולים. היסורים. העינויים. ההתגברות. המשך המלחמה. הגירושים. התכנונים. הרדיפות. מבית. ההסגרות. טובי הלוחמים נעלמים. אחרים באים במקומם. התהום הפעורה של מלחמת אחים. ההחלטה הנחושה למנוע אותה בכל מחיר. הזעקה החירשית בתוך השורות: עד מתי נבליג. אנחנו שוברי ההבלגה, לוחמי החופש בישראל? עד מתי נראה את אחינו נסחבים למרתפי ענויים לבתי כלא ולמחנות רכוז?התשובה: לא, אחים אהובים, לא תהיה עוד מלחמת אחים בישראל, זו המלחמה שהחריבה את מקדשנו והגלתה את עמנו. סוף מלחמת העולם השניה. הצטרפות ההגנה למלחמה. ההסכם המבצעי בין שלושת הארגונים, ההגנה אצ"ל ולח"י. השמש זורחת על מרתף המחתרת. קמה אחדות לוחמת של כל הכוחות העברים למען עמנו ולמען ארצנו. המבצעים האדירים מימי תנועת המרי. כבושים נוספים של נשק בריטי למען מלחמת השחרור. ההפסקה. נטישת המערכה על ידי ההגנה. המשך המלחמה על ידי המחתרת. המהלומות הגוברות והולכות על ראש השלטון הבריטי. עוד אבידות עוד מעצרים וגירושים. עוד נפתולים ויסורים. הגרדום.

קריאת אחים כלואים, שבויים, לא תלונתית, חרישית : הצילונו מידי התליין. הנכונות לשעות כל דבר, פשוטו כמשמעו, כל דבר, הניתן בידי אדם, כדי להציל את האחים הנדונים. חיפושי הדרך. הכנות הפריצה. נסיונות ההצלה. והשחר האפל : יד התליין השיגתם, הם הועלו לגרדום. שירתם של הרוגי המלכות עד הרגע האחרון לחייהם. צוואתם במותם: המשיכו. התפילה, ללא אומר ודברים אל אבינו שבשמים שיתן לנו כוח לעמוד בכל המבחנים האלה, לא להישבר תחת עולם הכבד מנשוא ולהמשיך בעינים פקוחות, במלחמה הגורלית למען עמנו ולמען ארצנו.

המשך המלחמה ההולכת וגוברת לעיני העולם כולו. התוצאות המדיניות הגלויות. המושב המיוחד של האו"מ. הודעת המפנה: בריטניה תהיה מוכנה לסלק שלטונה, לפנות צבאותיה מארץ ישראל. החלטת האו"מ מן ה-29 בנובמבר 1947. החזית החדשה. התוקפנות הערבית. התקפות הנגד הראשונות. מבצעי הכבוש הראשונים. הדם הנשפך כמים כבוש נשק נוסף מידי הצבא הבריטי למען מלחמת העם בבוא יום סילוקו. הסכם מבצעי חדש בינינו לבין ארגון ההגנה. ד' באייר תש"ח. השמש עולה מעל לראשי ילדינו. המדינה קמה אם כי עדיין נמשכת המלחמה בהר ובגיא. גדודי הארגון הצבאי לאומי בחזית ירושלים בחזית הדרום, בהרי אפרים, בחזית רמלה ועוד ועוד.

עשרים שנה חלפו מאז בכל אלה התחלנו, את כל אלה עשינו, כבר עשרים שנה?

רק עשרים שנה עברו מאז היום ההוא? והן שתי עולמות המה. שתי תקופות הן. מה היינו לפני עשרים שנה? עמנו לא רק היה משעובד אלא גם מושמד היה. בניו היו כתועים ואין מבקש, כשבוים ואין לשובב, כרעבים וכאין להאכיל, כצמאים ואין להשקות, כשנואים ואין לאהוב, כנרדפים אין לקרב, כמנודים ואין לאהוב, ככפופים ואין לזקוף, כטמאים ואין לטהר, כדלים ואין לחוננם, כבזויים ואין לכבד, כאנוסים ואין מנוס.

והיום- כפי ששמעתם- גבורי המחתרת של עמים גדולים, מפקדי צבאות ולוחמים מפורסמים מוסרים כבוד לעם הזה, לגבורותו המחודשת לבניו הלוחמים. ורק עשרים שנה חלפו מאז?

ידידים יקרים את אשר הזכרנו אז-כתוב, ואם זכור יהיה, הרי משום שקיימנו את אשר אמרנו. את אשר עשינו- לא יכול להיות אלא זכור ולא רק בדור הזה. מותר לנו, איפוא, לסכם. לאחר שמסרנו כבוד לכולם, אין שולל את זכותנו לומר משהו על פעלנו. לפני עשרים שנה החילותם לקרוא לי "הזקן". בינתיים באמת זקנתי. וככל אדם, גם אני, במשך עשרים שנה, עוד משהו קראתי, למדתי, עוד במשהו התבוננתי. מתוך התבוננות זו, יכולני לומר, בכל הכרת האמת, כי מאז עמד אספרטקוס על הסלע, בקומו לנפץ כבלים, נגד הלגיונות של רומי: ומאז בארצנו שלנו יצאו שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב להשיב מלחמה שערה לגדודיו של הצבא האדיר ביותר בעולם ההוא, הוא הוא חיל רומי הכובש: ומאז, מעבר לדורות, קמו מורדים לוחמים ומהפכנים, ז'יז'קה וטל, טראוגוט וקוסוט, וושינגטון, לפאייט, בוליבר, סאן-מארטין, טיראדנטס, ארטיגאס, קולינס, המאקי בצרפת, הפרטיזנים ביערות-מאז ועד היום לא קמו לוחמי חופש אמיצים, טהורים ונאמנים מכם, אחי גבורי התהילה, מפקדי הארגון הצבאי לאומי וחייליו.

ובסכמנו את פעלנו, מפרספקטיבה של עשרים שנה, נעלה את הגורמים האלה הם: הרגש, ההגיון, הטקטיקה, האיסטרטיגיה, והפילוסופיה. יש בימינו העמדת פנים, יש רתיעה מלהודות, כי הגורם המניע את תולדות העמים הוא הרגש האנושי. כל כסיל מנסה להעמיד פנים כי אין הוא פועל אלא לפי השכל הקר. אנו לא נרתע מלהגיד את האמת. אין זה נכון, כי האדם יוצא למלחמת חופש בגלל השכל הקר. האמת היא שדוחף אותו לקראתה השכל האנושי העמוק, הקדוש והטוהר המניע את ההיסטוריה לתקופותיה והמביא לכך, כי כוחות שעבוד אדירים נופלים וכוחות שחרור קטנים מנצחים. הרגש הזה קרא לנו לקום וללחום. ראינו את עמנו. אהבנוהו בכל לבנו ובכל נפשנו וחמלנו עליו בכל ישותנו. ראינו את העם הזה, הגדול בתרבותו, האדיר באמונתו, הסובל לדורותיו, מבקש האלוהים ומוצאיו, המנחיל ערכים לעמי תבל, והוא, העם הגדול הזה, מי אינו קם עליו ? כל גס רוח, כל קלגס, כל עריץ, כל שיכור, כל טורף מרים עליו את ידו, את שוטו, את חרבו, את רובהו, יוצא להשפילו עד דכא, לרדפו, על צוואר, לשחטו, לשפוך את דמו, להשמידו מתחת שמי השם. ובעצם ימי השחיטה, שנוראה ממנה לא היתה אף בתולדות ישראל, גמרנו אומר, כי לא עוד יוכלו אלה להשמיד יהודים ולהוליך תינוקות דבית רבן אלי מוות, גמרנו אומר לקום וללחום, לתת כל קרבן, לעשות כל מאמץ, לפרוץ כל חזית, לעמוד נגד כל אוייב, לכבוש כל נשק, כדי לתת לעמנו, פעם לתמיד, מולדת, חרות, דגל, כבוד, צבא – כוח לעמוד נגד אויביו לבל ישעבדוהו, לבל ישמידוהו עוד.

אבל את הרגש ליווה ההגיון. לא פסקנו מלהתבונן בהתפתחות הבין-לאומית ובמדיניות העולמית, מתוך התבוננות זו הבינונו, בעוד מועד, כי אמריקה מצד אחד ורוסיה מצד שני, מתוך אינטרס ממלכתי של כל אחת מהן, שתיהן תהיינה מעונייניות, אחרי מלחמת העולם השניה, להוציא את הגורם, שדיכא אותנו, לא רק מארצנו אלא מן המזרח התיכון. ודאי, עמדנו מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים, אבל ברור לנו לחלוטין, כי המרד שלנו איננו מוליך למסדה אלא למודיעין, כי יש לו סיכויים ממשיים להסתיים בנצחון.

אותו הגיון עצמו שליווה את הרגש – שניהם ציוונו למנוע בכל מחיר, ממש בכל מחיר, על אף כל פרובוקציה וכל קרבן, מלחמת אחים, שהיתה מחריבה את ישראל בטרם יקום.

וטקטיקה היתה לנו במרד: לפורר את האדמיניסטרציה הזרה לא לתת לה מנוח, להלום בפרסטיג'ה הזרה, לא לתת לה מנוח, להלום בפרסטיג'ה האימפריאלית שנצבה מאחריה, למנוע ממנה כל כושר פעולה ושלטון.

ואיסטרטגיה היתה לנו. יצאנו להוכיח, הלכה למעשה, כי בשום פנים ואופן לא יקום ולא יכון בסיס צבאי על תהום הדם היהודי בארצנו המשעובדת.

כי מי שזוכר את הימים ההם, או כל מי שהתבונן, מלפני שבוע, ברשימת מבצעי הקרב של הארגון הצבאי הלאומי, במשך שנות המרד, יראה ויבין וידע, כי מתוך הרגש, המשולב בהגיון, קיימנו הן את הטקטיקה והן את האסטרטגיה של מחתרת לוחמת בתנאי ארצנו המיוחדים. והסיכום היה: משעבדינו רצו להכניסנו לגיטו ולהסגירנו בידי המופתי: אנחנו אותם הכנסנו לגטאות, הלוא הם "בווינגרדים" המפורסמים, המבוצרים, המוקפים גדרי תיל, שאף אותם תקפנו ופרצנו.

ומה היתה הפילוסופיה של המרד? מקובל לשער, כי אלה הקמים למרוד, בנשק בידם, מאמינים בכוח הזרוע, משום שהם משתמשים בכוח הזרוע, משום שהם משתמשים במלחמתם בכוח. זוהי אחת הטעויות הקשות ביותר ביחס לכל לוחמי החופש, בוודאי ביחס אלינו. אך אין זו רק מנת חלקנו. עוד במאה הקודמת התאונן גבורם של כל לוחמי החרות, ג'וספה. גאריבלדי ואמר: אמנם כן, כמעט כל ימי חיי נלחמתי, אבל למען החרות נלחמתי, ושנאתי מלחמה ובז אני למיליטריזם. כמוהו – כמונו. מעולם לא האמנו בכוח הזרוע, איך יכולים לוחמי חופש להאמין בו ? הן הכוח הוא תמיד בידי האויב והמשעבד, ואילו בידי הלוחמים בו אין אלא כוח דל, מי כמונו יודע, איזה כוח צבאי ומשטרתי אדיר עמד בשנות הארבעים לרשותו של השלטון הבריטי בארץ ישראל ומי זוכר מה קטן היה הכוח, באדם ובנשק, שעמד לרשותנו? לו בכוח הזרוע האמנו, הן לא יכולנו כלל לצאת למלחמתנו, בודאי שלא יכלנו להמשיך בה, בודאי לא יכולנו לנצח בה. הפילוסופיה של לוחמי החופש היא אחרת לחלוטין. הם מאמינים בכוח המוסרי של האדם החופשי. ובהפעילם את הכוח המיוחד הזה, אף בעמדם מעטים מול רבים, הם יוצרים את אותו שיווי משקל היסטורי בין אלה ובין אלה, המאפשר לא רק לצאת למלחמה אלא גם לכבוש חרות, להווי איפוא ידוע, כי זאת הפילוסופיה של המרד וזאת השקפת חיינו: בזים אנו לכוח הזרוע, מאמינים אנו בכוח המוסרי.

ולסיום החדווה והזכרונות נמסור ארבע הודעות הבאות:

ההודעה הראשונה היא לאבינו מורנו ורבנו ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי: קיימנו תורתך. עשינו כמצוותך. מתהומות הדם היהודי ומעמקי היאוש הלאומי קמנו ללחום, מרדנו בירושת הקלון לא נכנענו –ונוכל. באחד הימים קראת לנו לתלמידך: בני חלומי וסברי. מאז חלמנו להיות ראויים לשם הזה, לאהבת לבך. מאז סברנו, כי אולי יבוא יום ונוכיח כי לא לשוא לימדתנו וחינכתנו. בא היום. הבאנו עדות חיה, בכל, במגור המחתרת ובבתי הכלא ובמחנות רכוז ובשדות הקרב ובמעלות הגרדום – עדות חיה הבאנו, כי הציונות, אשר אתה למדתנו, קשה היתה, אולי הקשה מכולן. ודאי גם שגינו. כי הן אתה לא היית עוד עמנו, ולא יכולנו אלא לשאול את עצמנו: מה היית עושה, או אומר, או מצווה לעשות בימי מבחן, ביניהם נוראים ביותר, בהם היה עלינו לעמוד.

את ההודעה השניה נמסור לאבותינו הקדמונים, לכובשי כנען, ללוחמי יהודה למתקוממים ולמורדים של עם אשר לא ידע כניעה: לא ביישנוכם, אבותינו הקדמונים. לא נותקה שרשרת הגבורה בישראל. אמנם רבה וממושכת הייתה ההפסקה מאז נפל בר כוכבא על חרבו, אבל, שוב, אחרי אלף ושמונה מאות שנה, חוברת חחוליה קמו המורדים והפעם הנחילו נצחון לעמם.

את ההודעה השלישית נשמיע באזני עמנו. שרתנוך באהבה, במסירות, בנאמנות ובאמונה, בדם ובדמע, בקרב ובקרבן. לא דרשנו ממך שום פרס. לא קבלנו ממך שום דבר. עשינו את חובתנו למענך בדור זה ובדורות הבאים. אלוהי ישראל, אלוהי צבאות היה בעזרנו וכך יצאנו כולנו מעבדות לחרות. ואת ההודעה נשלח לבני עמים אחרים ברחבי תבל:

אפילו ביום, אשר בבואו הננו מאמינים באמונה שלמה, והוא יבוא אף על פי שיתמהמה, בוא יבוא – אפילו ביום ההוא, בו, בעזרת צור ישראל וגואלו, נעלה ברינה להר הבית ונטהרו ונקדשו ונשחרר את ארץ ישראל כולה מערבה ומזרחה לירדן שלנו - חלשים נהיה מכם במספר ובשטח. אבל מבחינה אחת לשווים היינו, ושווים נהיה עד הדור האחרון: לא ניתנה לנו חרותנו בחסד לאומים – כבשנו אותה, בידינו, בנשקנו, במלחמתנו, בדמנו. לכן זכאים אנו לומר לכם, לבני העמים היושבים הלילה עמנו, ועל ידם כל עמי תבל: אתם נלחמתם למען חרותכם ולמען חרותנו. ואנחנו למען חרותנו נלחמנו – ולמען חרותכם.

דברים בהיכל התרבות בעצרת במלאת 20 שנה להכרזת המרד נגד השלטון הבריטי על ידי הארגון הצבאי לאומי בארץ ישראל.