לאומיות או לאומנות

א.

המראיין, בשביל הטלוויזיה הבריטית, היה צעיר ונמרץ. ניכר בו, כי הכין את שאלותיו בשקידה ובקפדנות. כל אחת מהן היתה פגיעה, פציעה, פצצה. חריצת המשפט בקעה מן הקושיה עצמה, בבחינת אם השופט כבר הפסיק לקחת שוחד. הנוסח ידוע, גם אצלנו. לפתע שלף המקשן פיסת נייר, קרא ממנה דברים, ציין, כי אני הוא שהשמעתים, ושאל, להשכלת המאזינים והצופים, איך אני מסבירם. זאת היתה המובאה המקורית: "על חורבותיה של התרבות הערבית נבנה את הציוויליזציה החדשה שלנו", ובכן?

בטלוויזיה, צריך להשיב, ללא דיחוי, גם לשאלה מעין זו. אך הפעם נתהפכו היוצרות. הגיע תורי להקשות. האם אתה מאמין בהבלים אלה? השמעת על הפרוטוקולים של זקני ציון? הוא לא שמע. הוספתי ללחוץ. הנך אדם צעיר ומשכיל, האם עולה על דעתך, כי אני אמרתי שטויות בזויות כאלו? מי סיפק לך את הזיוף הזה? היכול אתה להאמין, כי זוהי ציטטה מדבריי? בלחץ התמיהה החוזרת זז משהו אצל המראיין. הוא העיר, באילו מן הצד: לא אמרתי שאני מאמין בזה... אמור כך לתוך המצלמה, הפטרתי. עברנו לנושאים אחרים.

דו-שיח זה התנהל, בין השאר, בלונדון, בחודש ינואר. כעבור כשלושה חודשים, לפני הפסח, קיבלתי מקופנהגן, מעיתונאי ישראלי, העתק של מברק, אשר הגיע אליו ממוסקבה. טאסס, הלוא היא סוכנות הידיעות של ברית-המועצות, מודיעה, כי בעיתון "רוסיה הסובייטית" הופיע מאמר על הנושא: הנאציזם – האידיאולוגיה של הציונים. המחבר הוא ולאדימיר סימונוב. התוכן העיקרי של יצירתו הוברק לעמֵלי כל הארצות:

            "מעשי הזוועה של צבא הכיבוש הישראלי בשטחים הערביים, המזכירים את פשעי הפאשיסטים, הוכנו על ידי שיטת התעמולה הפנימית המדינית של הציונות, הנוטלים את נימוקיהם מן הנאצים. התעמולה הציונית מלמדת להרוג בלא היסוס של רגע, מאחר שהקיצונים בתל אביב זקוקים לאנשים שיגשימו את חלומם השוביניסטי של הכללת שטחים ערביים בישראל הגדולה. בהקשר זה, אופיינית היא קריאתו של ראש תנועת החרות הישראלית, חבר הכנסת מנחם בגין, אל חיילים. הוא אמר (שתי נקודות, מרכאות כפולות): אתם הישראלים, אל (לחזור אל) לכם להיות רכי לב כאשר הנכים הורגים את אויביכם. אל (לחזור אל) לכם לגלות אהדה אליו עד אשר נחריב את מה שמכנים התרבות הערבית, ועל חורבותיה נבנה את הציביליזציה שלנו."

אפשר, כמובן, לשאול כל אחד מחיילי ישראל, האם הוא שמע אי פעם מפי פנייה כזו, המופיעה, בסימני ציטוט מהימן לחלוטין, ברוסיה הסובייטית, עם, ובלי, מרכאות כפולות. אבל, עוד אני תוהה, אם לונדון סיפקה למוסקבה את המובאה, לפחות בחלקה, או להיפך, מגיע אלי, מעבר לימים, עמוד נוסף מפרוטוקולון זעיר של זקני ציון. נציג הסוכנות היהודית במונטבידאו המציא לי עותק של העיתון הקומוניסטי באורוגוואי, המודפס ביידיש של "עמעס", בו אנו קוראים:

            "נפנה את מבטנו לעבר הצפון, שם אנו רואים את המישור הפורה של העפראס והטיגער והנפט של עיראק. במערב נמצאת ארץ המצרים. לא תהיה לנו יכלת של התפתחות, כל עוד לא נתור את בעיותינו הטריטוריאליות מעמדת כוח. נכרית את הערבים לכפיפות מוחלטת לנו."

מי אמר את הדברים האלה? העיתון, הקרוי "הידיד שלנו", כך ולא אחרת, חותם עליהם בשמי המלא: מענאכעם בעגין. מה עשיתם, זייפני הקידמה, לשמי, לא רק לפי, או עטי? נולדתי, לא בשאבעס נאכמו, אלא בשת נחמו. אך מה כי נלין, או נתפלא, עליהם, אם אמת היא עמעס.

לונדון, מוסקבה, קופנהגן, מונטיוודיאו... לשקר, אומרים, אין רגליים, אבל, כפי הנראה, כנפיים יש לו. והוא עף ממש סביב כדור הארץ. דברים, אשר מעולם לא נאמרו, נמסרים לעולם. מובאות, אשר לא בראו, נוצרות,מודפסות, מוברקות. וכל אלה אינם אלא חלק של מערכת עולמית, הבאה להוכיח, כי הציונות היא נאציזם; כי חיילי ישראל כמוהם כפאשיסטים; כי "גל עכור של לאומנות" הוא מנת חלקה של מדינת היהודים.

ב.

יש לקבוע בצער, כי "אמת" זו לא רק באה אל עמנו מחוץ לארץ; היא גם יוצאת מארצנו אל עמים אחרים. בשבועות האחרונים, אין אנו פוסקים לשמוע על הרוח הרעה של הלאומנות המהלכת בישראל. בייחוד אחר הודעתו של חוסיין והחלטת הכנסת, המכילה את הקביעה, כי זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל אינה ניתנת לערעור, קמה זעקה מרה: לאומנות עליך, ישראל. קנאי חלוקת הארץ, וסנובים של שמאלנות, בעיתונים רבים, חברו יחד, כדי למחות על ההחלטה הלאומנית, שנתקבלה על ידי בית הנבחרים, על פי יוזמת האופוזיציה.

מיד לאחר שחוסיין הקים, בהבל פיו את הפדרציה שלו, ייעץ לי עיתון "הארץ" לדאוג לכך, כי לא אמצא בחזית אחת עם, בלי להבדיל, ד"ר חאבאש. התבוננתי במשפט זה, ותהיתי על פתלתלות המחשבה של אנשים, הטוענים לרציונאליזם ומטיפים מוסר לכל בשר. זהו ההיגיון; וזאת האתיקה. ד"ר ג'ורג' חאבאש מכריז בגלוי, כי הוא וארגונו שואפי להרוג כל יהודי בארץ ישראל, הקרויה בפיו פלשתין. הוא מתנגד לחוסיין, על אף הבטחתו להקים פדרציה עם כל חלק של פלשתין אשר ישוחרר, מלבד יהודה ושומרון. הבטחה זו אינה מספקת את ד"ר חאבאש. יש בה הפוגה כלשהי עם ישראל איזו שהיא, חמישה-עשר קילומטרים משפת הים. ד"ר חאבאש, ועמו שליטי מצרים, לוב, סוריה ועיראק, רוצי להיות בטוחים, כי לא תהיה שום הפוגה, אלא שהנסיגה המוחלטת של ישראל, אותה גם חוסיין תובע, תהיה שלב בדרך להריסת המדינה היהודית, על ידי פתרון הבעיה שלה עם הפלשתיני, מכאן התנגדותם לממלכה הערבית המאוחדת.

מי שכותב את השורות האלו, מאמין, כי ארץ ישראל שייכת, בזכות, לעם היהודי. יהודה ושומרון נכבשו, בתוקפנות, על ידי הלגיון הערבי. הן שוחררו, בזכות, על ידי חיילי ישראל, אין להעלות על הדעת, כי חוסיין ישוב וישתלט, בהסכמתנו, על חלקי ארץ ישראל המערבית אבל לפי שיקול דעתו של "הארץ", חלילה לו ליהודי להחזיק באמונתו, או להביעה, פן יימצא בחזית אחת (!) עם אותו חאבאש. אוי לו לשיקול, אם ממנו יוצאת דעה שכזאת; ואוי לה לדעה, שבכך היא נשקלת. זו אף זו הנם מנת חלקו של עיתון המתיימר להיות נועד לאינטליגנציה הישראלית מעולם לא ראינו זלזול חמור יותר באינטליגנציה האנושית.

אולם, קרה אסון בארץ. הכנסת כולה התייצבה בחזית אחת עם, להבדיל, ד"ר חאבאש. בית הנבחרים שלנו, על שני חלקיו, דחה את תכניתו של חוסיין. הוא גם החליט כי לעם היהודי יש זכות היסטורית לארץ ישראל. מאז אין מנוחה ב"הארץ" וב"על המשמר" וב"דבר" ועוד. כשתי עשרות מאמרים ורשימות כבר נתפרסמו נגד ההחלטה הפרלמנטרית. כנסת זו, ובה 56 חברי מערך סוציאליסטי, שתעשה מעשה לאומני שכזה? שומו שמים וחולי ארץ. לא ייאמן, כי יסופר, כי הוחלט.

ג.

שתי מלים נגזרו בשפתנו המדוברת, מן הלאום: לאומיות ולאומנות. בלשון עמים זרים אין הבחנה כזו, אחת היא המלה, בה הם משתמשים: נֶשיונאליזם, או על פי המבטא האנגלי, נָשיונאליזם. משום כך, צריך היה הרצל להסביר, בשעתו, כי יש לדעת להבחין בין הנציונאליזם החיובי, שמקורו אהבה, לבין השלילי, שמניעו השנאה. בעברית, לאומיות היא, בפשטות אהבת עם, חיבת מולדת. ללאומנות ניתן הליל, או הפירוש, השלילי. זוהי שנאת זרים, רדיפת מיעוטים. הגרמנים, אשר ירו ביהודי רטנאו, נקראו לאומנים; כמוהם הצרפתים, אשר רצחו את ז'ורס, על סף מלחמת העולם הראשונה.

אם יהודי טוען, כי יהודה ושומרון הם חלקים בלתי נפרדים של ארץ ישראל, ומשום כך אין עוד לקרוע אותם מעל מדינת היהודים, מה לו וללאומנות, במובנה המקובל והמכוון? זוהי הלאומיות, במשמעותה הבלעדית, החיובית, המלאה: אהבת המולדת. הן ארץ ישראל היא מולדתנו. הזכות עליה אינה ניתנת לערעור. אמנם כן, בארצנו חיים ערבים. מן הדין שיהיה להם שווי זכויות, הן כיחידם והן כלאו, למען יובטח להם פיתוח חופשי של תרבותם, לשונם ומורשתם. היכן כאן שנאת זרים? היכן רדיפת המיעוט? האם שווי זכויות, אנושי ואזרחי, פירושו דיכוי?

יריבינו הנכבדים מגלים רגישות רבה לגבי כינויים. מדוע, הם שואלים, קוראים לנו תבוסתנים? אבל אופייני הדבר, שאין הם רגישים כלל לגבי שמות הגנאי שהם מטילים בנו. לאומיים אנחנו. אוהבים אנו את עמנו ואת ארצנו; אין אנו שונאים עם אחר. אין אנו רוצים לרדוף את שכנינו אלא לחיות עמם יחד, בשוויון, בחרות, בצדק ובקידמה. מדוע יש לקרוא לנו "לאומנים", כדי להשוותנו לגרועים ולמקולקלים שבהם, לשונאי מיעוטים ורודפיהם?

אני מציע, כי לא יהיה עוד שימוש בשום כינויי גנאי. נתבונן ונבחן את העמדות. למען הגדרתן אפשר להשתמש במושגים מקובלים, שאין בהם כל פגיעה; חסידים ומתנגדים. אפשר לקרוא לנו חסידי שלמות הארץ; ליריבינו – מתנגדיה, או להיפך. אפשר לכנותנו מתנגדי חלוקת הארץ; ליריבינו – חסידיה. מוסכם? אבל יש גם להסכים, כי מן הדיון ההיסטורי בין שתי האסכולות יוצאו שני טיעונים חסרי שחר.

האחד קשור בשלום. מי שטוען, או מוסיף לטעון, כי על ידי הבטחת חלוקה מחודשת של הארץ הוא יביא להסכם שלום, אינו חסיד ואינו מתנגד, הוא אף אינו חסיד שוטה או מתנגד חריף, הוא במחילה מכבודם ומשפת עֶבֶר, סתם צ'יזבטניק. אין הוא טועה בשגגה, אלא מַטעה את הבריות ביודעין. החלוקה הובטחה, באורח הרשמי ביותר, באוגוסט 1970. את זאת אישר במפורש שר החוץ. ומה אומר חוסיין? נסיגה מוחלטת, ריבונות ערבית גם על ירושלים המזרחית. ומה מודיע סאדאת? אף נסיגה טוטלית אינה סוף פסוק. אחריה, יהיה צורך לפתור את בעיית העם הפלשתיני; משום כך, יש לדחות את תכנית הפדרציה של חוסיין. לא רק מתנגדיה של חלוקתה ארץ מואשמים בהתפשטות סותרת שלום; אותה האשמה עצמה מוטחת בפניהם של מתנגדי שלמות הארץ. לא עמדו להם, לאחרונים, הוויתורים המובטחים, בעיני חוסיין, או סאדאת, או בעיניו של ולדימיר סימונוב. גם חסידי החלוקה מואשמים, ברצון התפשטות, בדחיית השלום. כלל גדול הוא בתולדות ישראל. האשמות-שווא כי תושמענה מפי יהודים נגד יהודים, דינן לשוב לחיקם של המאשימים.

ד.

דין זה חל גם על הטיעון השני, ללאומנות. אילו רצינו לשלם ליריבינו במטבעם הלשונית, היינו שואלים אותם, מה צליל נשמע מהודעתם, כי אין הם רוצים "ביותר מדי" ערבי. הודעות בנוסח דומה שמענו למכביר באירופה בשנות השלושים, הלא כן? היינו מוסיפים ומקשים על מוסרם, שיש בו שניוּת מזעזעת, לא רק לגבי בירעם ודיקלה, אלא גם לגבי רמלה ויריחו, יפו וחברון, נצרת ובית לחם, באר שבע ושכם. אבל אין לנו צורך בכל אלה. המציאות עצמה תלמד את המקטרגים, כי לא יינקו מן ההאשמה שהם מטילים, ללא הצדקה, בבני עמם.

מוטב שנתבונן בעיקר. אם לאומנות היא לתבוע את קיום זכותנו על ארץ ישראל, אנה אנו באים. מה תבע הרצל? בימיו היינו מתי מעט בארץ זו. הוא קרא להעביר אליה מיליונים יהודים ולעשותם מדינתם. הבלואמנות תאשימו את החוזה?

...עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה. זה הימנוננו הלאומי. שרו אותו כל הציונים, באמונה, בתמימות, בלהט. אולי יש לקרוא לו, בגלל תוכנו המקורי, ההימנון הלאומני?

התקווה הזאת לא היתה אלא ביטוי לאמונה שניטעה בתוכנו במשך דורות. שפתי אבותינו לחשו שלוש פעמים ביום... וקיבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. איך נקרא לאבותינו, אשר כך התפללו על ארץ ישראל, ואשר בלעדי אמונתם לא היינו שבים, לא היינו כלל?

יוצא, כי המקטרגים מצפים מאתנו, שנפנה עורף לאבותינו מדם ולאבות הציונות; שנתבייש במורשתם, במקום להמשיך בה ולהעשירה;  שלא נייחל עוד לחידוש ימינו כקדם, פן נוחשד, או נואשם, בלאומנות, רחמנא ליצלן. יורשה לי לומר להם בפשטות וברצינות. כי שווא ציפייתם. באנו ארצה, לא כדי להינתק ממורשת אבות, אלא כדי לחדשה והלנחילה לבנינו אחרינו. ההכרה בזכותו של עמנו לארצו, לארץ ישראל, היא חלק ממורשת זו. נקיים אותה, אף אם הדבר לא ימצא חן בעיני לאומניסטים.

גם הסוציאליסטים חייבים בהתבוננות. ידוע להם, כי ברל כצנלסון התנגד בשעתו, בכל לבו, לחלוקת ארץ ישראל, ואילו יצחק טבנקין, בעקבות מלחמת ששת הימים, היה מזהיר, כמונו, מפני חלוקתה מחדש. אם עמדה זו פירושה לאומנות, כפי שאנו קוראים ב"דבר", כיצד ייקראו רבותיהם? בוודאי יימצאו כאלה, אשר יכנו אותם, ואת ההולכים בדרכם, בשם סוציאל-לאומנים. הסוציאליסטים שלנו ייטיבו לעשות אם ייזכרו בכינוי, אשר סטלין הורה להדביק בעמיתיהם באירופה המערבית. אל להם לתת יד לניסיון לבזות את היפה, את המופלא, בהיסטוריה היהודית: אהבת ארץ ישראל. הן גם היא שקיימתנו כעם.

ה.

בצאתו, בעקבות החלטת הכנסת על ארץ ישראל, למערכה אנטי-לאומנית, לא נתקררה דעתו של "הארץ", עד אשר השיא לנו עצות בשמו של ז'בוטינסק. ד"ר אמנון רובינשטיין שם את עצמו ליועץ לנו. לפני שאשיב לשתי טענותיו העיקריות – בהתערבותו העדינה במטבחם של כמריו לא אטפל – אבקש להביא לתשומת לבו קטע קטן ממכתבו של זאב ז'בוטינסקי ליהושע רבניצקי:

            "עיתונאי נמהר פירסם בכלי מבטאו, כי גם אני מכרתי את נפשי בכסף: חתמתי על משרה שמנה ובעבור זה ויתרתי על פעולתי המדינית – ודווקא בארץ ישראל בחרתי בכדי לעשות שם את הנבלה הזאת... מחית נגד אלה שניסו להגן עלי... אל תענה לי על המכתב הזה..."

כך זעם ז'בוטינסקי, א נגד מורהו בעברית, בקשר עם הדיבה ההיא. האם ד"ר רובינשטיין יודע לאיזה "כלי מבטא" הכוונה? יואיל נא, אפוא, גם הוא לא להיות עיתונאי נמהר.

כל ימי חייו המדיניים תבע זאב ז'בוטינסקי להקים רוב יהודי בארץ ישראל. גם בימיו, היינו עדיין מיעוט בארץ. הוא עמד על כך, כי ארץ ישראל תהיה למדינה יהודית, כי המיעוט היהודי יגדל, על ידי שיבת ציון, לרוב. בתהליך ההתגשמות של הציונות, הנושאת את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יהיה הרוב הקודם למיעוט, והם יחיו יחדיו בשיווי זכויות. האם ד"ר רובינשטיין קרא את הדין וחשבון הסטנוגרפי של דברי ז'בוטינסקי בפני הוועדה המלכותית, בראשותו של הלורד פיל? יש יסוד להניח, שלא קרא. כי לו עיין במסמך ההיסטורי, כראוי למרצה באוניברסיטה, לא יכול היה לבוא בטענות לתנועת החרות, התובעת לקיים את ריבונותנו על ארץ ישראל, בה יש רוב יהודי ומיעוט ערבי, ולתת למיעוט שיווי זכויות. זוהי תורתו של זאב ז'בוטינסקי. יש רושם חזק, כי ד"ר רובינשטיין לא התבונן בה.

האם הוא קרא את נאומו של ז'בוטינסקי, על דעת ומדינה, בקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה בשנת 1935? האם ידוע לו, כי בקונגרס ההוא, על פי הצעתו של ז'בוטינסקי נתקבל בתנועתו העיקרון, לפיו יש "להשריש את קודשי ישראל בחיי האומה"? לו עיין, היה יודע; לו ידע, לא יכול היה לבוא אלינו בטרונייתו השנייה.

יכולני להבטיח את ד"ר רובינשטיין, כי לו זמן היה לי, הייתי בא לשמוע את הרצאותיו במשפטים. בוודאי הייתי לומד ממנו רבות. אבל את תורת ז'בוטינסקי, במחילה מכבודו, הוא לא למד; לכן, אין הוא יודע אותה. למד, דוקטור, לפני שתצא ללמד, בייחוד את אלה, אשר יצקו מים על ידיו של זאב ז'בוטינסקי, שמעו תורה מפיו, והם נושאים אותה, בתנאים לאו דווקא קלים, שלושים שנה לאחר הסתלקותו.

בינתיים, ירשמו נא לפניהם כל אלה, שהודאגו מהחלטת הכנסת, כי אם מתחזקת רוח הלאומיות בישראל, אנו רואים בכך ברכה רבה. יש בה ערובה לעתיד האומה בארצה.

(פורסם במעריב)