כשלון
כשלון
המשפט של דוד סלומון ודוד אפשטין הוא כשלון, לא עבור הנאשמים, שהתנהגו בכבוד, אלא בשביל ההנהגה הרשמית, שכפתה עליהם את ההתמסרות בידי המשטרה.
הנהגה זו טוענת, כי אין לבה נתון "להפגנות ריקות"; לא לנאומים היא דואגת, אלא למעשים. אך הנה היא החליטה - כנראה בתור שווי משקל למשפטו של שמואלביץ' וחבריו - לערוך הפגנה פומבית לרעיון ההגנה, ל"נשק טהור", מתוך ההנחה, כי גם השלטונות יודעים להבחין בין "פשע וחטא", בין "נשק תמים" לבין "נשק פסול". למטרה זו הוקרבו שני צעירים עברים, שנדרשו "לטובת האומה", להתמסר מרצונם הטוב למשטרה.
הצעירים המצויינים עשו, כמובן, את רצון שולחם. אך על מה הסתמך שולחם זה? בושה וכלימה מכסה את פנינו, כשהננו נזכרים שאיש זה, העומד בראש כוחות עברים גדולים, סמך על הבטחותיו של איזה מייג'ור של המשטרה הבריטית. והננו מוכרחים לשאול. הן את מר אליהו גולומב והן את אלה הרואים בו את מורה-דרכם: הזוהי ריבונות הכוה העברי? הנאה לנציגו לשאת ולתת עם איזה סוכן משטרה, נושא "כתר" על כתפיו? המספיקה הבטחתו של סוכן קטן (שהוא "גדול" רק בעיניו ובעיני היהודונים!) על מנת לשלוח למאסר שני אזרחים עברים?
אלו הן שאלות חמורות. אך בינתים נתן את התשובה עליהן בית הדין הגויי. בית דין זה קבע והכריז: אין אנו מבדילים בין יהודי ליהודי ובין נשק עברי לנשק עברי. אין נשק תמים ואין נשק טהור. כל נשק, הנמצא בידיכם, פסול, בלתי חוקי, אנטי חוקי, ואנו נשתדל להוציאו מידכם. אם לא תתנוהו ברצון, נקחהו בכוח; ואם נתפוס אתכם עם נשק ביד - ויהיה זה נשק להגנה - נשליככם לתוך בית הסוהר לשנים ארוכות, בדיוק כפי שהננו משליכים שמה את "הטירוריסטים", שיש להם לפחות האומץ לדבר אתנו גלויות...
זהו כשלון; כשלון משפיל.
אבל גם מכשלונות צריך ללמוד. לפעמים דווקא הם מוליכים להישגים חיוביים ולנצחון. העיקר - ללמוד. והנוער העברי חייב בראש וראשונה ללמוד, כי חזית אחת לכולנו, בין ללוחמים ובין למגינים, שיהיו מחר, בתוקף ההכרח האובייקטיבי, ללוחמים. אין מנוס ואין מפלט מגורלנו המשותף. ואוילות היא לשבור עתה את החזית ע"י פעולות-ווישי.
