כשלון ולקח
כשלון ולקח
הכשלון שלנו בעצירת שני הבריטים[1] הביא בכל זאת תועלת. על רקע המקרה הזה נחשף פרצופם של אלה המתיימרים ל"ייצג את העם". כרגיל, הם נבהלו - נבהלו עד לאיבוד החושים, עד להיסטריה. אולם הפעם נלוותה על בהלתם "התקדמות" ביחס למקרים הקודמים. הם דרשו במפורש לשתף פעולה עם אויב עמנו ורוצחיו הבריטיים. הם קראו להמוני העם להפוך לבלשי קאנינגהאם. עתה הכל ברור לכל. ובהירות - דבר חשוב הוא במלחמת העם לחרותו.
צא וראה: מה רב הפחד שלהם, ומה עמוקה היא רוח הגלותיות שבתוכם. הם ידעו לשם מה נלקחו הבריטים הללו. ומאידך הם יודעים מה אירע לו לצעיר רובוביץ, שנחטף בידי שוטרי חרש בריטיים עקבותיו נעלמו. ואף על פי כן, הגיבו על המקרה ב"גלי גיל" בקולי קולות, בדרישות, באיומים ובקריאות לשיתוף פעולה בוגדני. ואילו על מקרה ירושלים לא הגיבו כלל ולבסוף השמיעו קול ענות חלושה של שתדלנים גלותיים.
שמענו, כי הם צוהלים היום. יבושם להם. עוורים המה ולא ידעו, כי שום דבר לא הרס את מעמדם בעיני העולם ובעיני העם יותר מקריאתם האחרונה לשתוף פעולה.
היום אומרים המונים מתוך רגש בחילה: וישי, וישי!
שמענו, כי גם האויב צוהל משמחה. יבושם גם לו. נראה שעמוק, עמוק חדר רגש הנחיתות בקרבו ביחס למחתרת, עד שהוא רואה נצחון במציאת שני הבריטים, שנתגלו רק בגלל משגה מקרי. לא רבים היו נצחונותיו עלינו בעבר, ומעטים יהיו בעתיד. כשלון אחד אינו קובע מאומה. בצאתנו למלחמה, ידענו, כי לא דרך סוגה בשושנים לפנינו. כשלונות הם חלק בלתי נפרד של המלחמה וגם תועלת יש בהם, כפי שאמרנו קודם, מפני שהם מלמדים לקח בהרבה שטחים.
לשוא שמחת האויב. הוא עוד ירגיש את נחת זרוענו.
(שודר בקול ציון הלוחמת)
[1] ביום ה-9 ביוני 1947 עצרו חיילי אצ"ל סמל ושוטר בריטיים בכוונה למנוע איום על חייהם של שבויי עכו. הפעולה נכשלה. בגלל התנאים המיוחדים נאלצו השומרים לשחרר את העצורים.
