כפילות המוסר מבטלת השפעה מוסרית

לוא נחמה היתה זו לנו, היינו מרבים לספר, על סף השנה המתחדשת, במשברים הפוקדים עמים אחרים. כמובן החופשיים. העמים, המשלימים עם הרודנות, משבריהם העמוקים מוחבאים ע"י כלי התקשורת , או מדוכאים באלימות שלטונית.
יש לזכור כי גם נאום המפנה ההיסטורי של ניקיטה חרושצוב, מלפני חמש עשרה שנה, על פשעי טרף הרודנות של סטאלין, סודי היה, ונשאר, עד היום, נעלם מעיניהם של אזרחי ברית המועצות. לא כן האומות, המתקיימות, על אף חוליין, את חרויות היסוד. בימינו, הן רואות, פשוטו כמשמעו, את קולות משבריהן הפנימיים.
על בריטניה שב ועובר משבר אירי. באלסטר חיים לא שני עמים, אלא בני עם אחד, לא מחזיקים בשתי דתות, אלא בשתי נוסחים של דת אחת. אבל תושבי אירלנד הצפונית הורגים איש את רעהו, ואין יודע, מתי יפסיקו לשלוח אש בביתם המשותף. הצבא הבריטי ניסה להתייצב בין הניצים והיה אולי כרגיל, לצד בסכסוך הדמים. בימי ביקורו של סר דאגלס – יום במצרים, מותר לנו להזכיר לשר החוץ הבריטי, כי בהשוואה למחוז הצפוני של הממלכה המאוחדת, ארץ ישראל, בה חיים שני שני עמים ודתות רבות היא אחת הארצות השלוות בעולם.
עמוק יותר הוא המשבר, הפוקד את אמריקה. אין הקלה בו. נהפוך הוא. כל מי שמבקר, לעיתים מזומנות,ב ארץ האדירה ההיא, מוצא בה הרעה מתקדמת של המצב. בכרכים גובר החשש, שהינו נחלת הרבים, מפני אלימות מגוונת. לא מחוץ, אלא מבית, נפגע ביטחון הקיום היום יומי של מיליוני אנשים. פורח, אף מתפשט, המסחר בסמים מטשטשי חושים. הביקוש אחריהם היה להמוני, כמוהו, באורח טבעי, הוא ההיצע, מיצרך להרס עצמי היה ללחם חוקם של צעירים, משכילים, המונים, אנשים ונשים. בדרך פרדוקסלית, מתפתחת באמריקה גם רדיפת החמרנות וגם הבריחה ממנה – לעבר ההזייה המשכרת. לאחרונה פורסמו בעיתונים הגדולים של ארצות הברית קריאות אזעקה ואזהרה של הורים, אשר בדרך זו נלקחו מהם ילדיהם. המכתבים נוגעים ללב. אך עדיין אין רואים תיקון לפגיעה בתא היסודי של החברה: המשפחה.
הפגע הרע המתפשט. הוא תוצאה של המשבר המוסרי, ההופכת לאחת מסיבותיו. מספיק לעבור במרכזה של ניו יורק , הקרוי "ככר הטיימס", כדי לחוש סלידה ודרגה כאחת. הזאת אמריקה ? הזאת הארץ שנודעה בזכות כוחה להגן על העולם החופשי מפני מצעדה הדורסני של הרודנות? יש אומרים, כי מין תופעה כזו ישנה גם בדנמרק החביבה. יפה. או מכוער. אבל עם כל הכבוד לעם הדני הטוב, לא הוא נקרא בימינו, לשמור על איי החרות הנותרים.
אפשר היה להוסיף ולתאר את המשברים באמריקה הלטינית ובאירואסיה. אבל מי שירבה לספר בהם , בפרוס תשל"ב, לא יהיה משובח. משבר עובר על עמנו במולדת. בו עלינו לטפל. קשיי הזולת אינם מנחמים אותנו.
המשבר שהוא מנת חלקה של החברה בישראל אינו כלכלי. אם דוברי הממשלה והמערך משתבחים בכך, כי תושבי הארץ צורכים יותר מאשר בעבר, הרי הם מתפרצים לדלת פתוחה, אך אינם יודעים לאן תוליך התפרצותם. הנהגת המערך אינה מבינה, כפי הנראה , את עיקר הבעיה של התקופה. לוא התפתחות כלכלית היתה מביאה אושר ושלווה ורווחה נפשית, היו תושבי אמריקה המאושרים ולא רק העשירים מכל העמים. הם שם השפע עובר על גדותיו. מותרות הופכות בן לילה, או כעבור חודש למצרכים עממים. אף על פי כן, אין שלווה בארצות הברית. והאושר מתחיל להיות ... מבוקש, כפי שמתבדחים משכיליה על חשבון הכתוב, בידי ג'פירסון, במגילת העצמאות, על זכויות אדם ובינהם חיים, חירות ובקשת האושר"
המשבר הפוקד את חברתנו, הוא עמוק ,משום שהוא מוסרי. משהו יסודי התערער, או מתערער, בחיינו. לא עוד שואלים, מעטים או רבים, האם מותר, אלא מדוע אסור. יש הטוענים כי גם הקושיה השנייה היא גורם בקידמה האנושית. ייתכן. הכל תלוי בתקופה ובמהות השאלה. ודרי ,כאשר ,עם ראשית המהפכה התעשייתית באנגליה עבדו ילדים שתים עשרה שעות ביום, או בלילה ועל פי עדות בפני ועדת חקירה פארלמנטרית, לא נתקררו כלל המיטות, בהן הם ישנו לחליפין, היתה השאלה : מדוע אסור לשבות, צודקת ומתקדמת . אין זו כמובן, הדוגמא היחידה לצדקת ההתנגדות לעוול או לדיכוי. אבל אפילו הושמעו לוואים מסוימים לפני אלפי שנים ,לא יציע אדם סביר לשאול: בעצם ,מדוע אסור לגנוב, או מדוע אסורים זה לזו, קרובי דם קרובים? הכל מבינים כי התרבות האנושית עצמה החלה בסייגים, במספר איסורים יסודיים. אלמלא מגבלות אלו, היה אדם צריך לחזור, עם כל הטכנולוגיות שלו, אל מאין יצא: המערה או הג'ונגל לצערנו, יש משהו בתקופתנו, מן המשיכה לעברם, בתוספת דברים, אשר בעבר הרחוק ,לא יכלו להמצא בהם.
השאלה: למה לא, עלולה להיות גורם לא בקדמה, אלא בריאקציה אנושית. יש בה מהפציעה העצמית, רבה סכנתה. אך השאלה, מתפשטת והולכת גם בקרב האומה הקטנה והאמיצה הזאת, שארית פליטה של עם, אשר איומי ההשמדה עדיין לא הוסרו מעליו.
להבדיל, אין סוף הבדלים, מן השאלות המשוערות הקודמות, אנו נאלצים להקשות, האם מותר לסגור שדה תעופה בין לאומי יחיד. ביום בו מגדלנו בלוד כיבה את אורותיו, הייתי בחו"ל, עם תום עבודתי למען המילווה הלאומי. היה עצוב. כל אדם מישראל, היוצא אפילו לימים מספר, רוצה בדרך הטבע, לשוב הביתה. צריך היה להמתין . מילא. לא היה קשה. כל מי שהיה בשני המקומות: כלא ומחתרת, לומד בהם, לפני הכל סובלנות. אבל לאל על, הנותנת כבוד לעמנו, ולמדינה כולה, היה, כמובן, קשה מאוד, לא רק בשעות ליקוי מאורות אלא גם בימים שבאו בעכבותיו. עניני משק ותעופה ,מודרניים הם מורכבים ,רגישים. פגיעה בעורק ראשי גורמת סיבוכים בכל הגוף. מותר? אבל אם מישהו שואל: מדוע לנו אסור, בהוסיפו ,כרגיל, ...אם לאחרים מותר ,סכנה לפתח ביתנו המשותף. זוהי השאלה המוסרית, אשר המערך הסוציאליסטי השולט המדינה, מנסה, לשווא, להתעלם ממנה.
בימי נעורי שמעתי מפי זאב זבוטינסקי סיפור, המעלה חיוך טוב ,על אף הטראגיות שבתוכנו. בלונדון , קם איש על אביו ואמו ורצחם נפש. באין אמצעים בידי הנאשם העני, מינה לו בית המשפט סניגור, על פי כללי הצדק, שאינם ניתנים לערעור, עורך הדין היה צעיר ונמרץ. כיצד יציל את מרשו מגזר דין מוות העובדות עצמן היו ברורות ומוכחות. קם, איפוא ,הסניגור ברוך הכישרון , התייצב בפני מעקה המושבעים, וקרא אליהם: הביטו בנאשם, חוסו עליו, הלוא יתום הוא, אין לו אב ולא אם...
כאשר מנהיגי המערך הסוציאליסטי סופקים כפיהם וזועקים מרה על הידרדרות ביחסי עבודה, הם מזכירים לנו בדרך משל, את החכם מבין סניגורי לונדון. השלטון מקונן - על מעשי ידיו . הוא מבקש רחמים על נפש ההתחייבות הציבורית, בעוד הוא עצמו נוהג להפוך הן ללאו ולאו להן, בשטח המדיני והמשקי גם יחד. היום ניטול דוגמא כלכלית דווקא. יש אומרים, כי כל שר אוצר רשאי, למען כלל אזרחי המדינה, לא לקיים את הבטחותיו ביחס לאפשרות של פיחות המטבע. אבל בעכבות נאומו המפורסם של הנשיא ניקסון, לא הסתפק שר האוצר שלנו בשתיקה או בהודעה שהממשלה אינה דנה בפיחות, השביעי במספר מאז קום המדינה. הממונה הראשי על המשק הלאומי לא פסק, במשך שבועות רבים, לשכנע את הציבור, כי פיחות לא יביא נזק, כי אם לשאול ממנו את הביטוי

,במניפולציות פיננסיות אין פותרים שום בעייה כלכלית יסודית וכו'. אם לאחר ריבוי דברים רשמיים אלה, שיש בהם כוח שכנוע רב, עושים להיפך ונאלצים כמובן, לומר ההיפך , שוב במאמץ שיכנוע רב, אין להתאונן, בודאי לא לתמוה, על שבירת האימון בכל מה שנאמר או נעשה.

מי שלמד א"ב בכלכלה מדינית, יודע ,כי תנאי ראשון להצלחת פיחות הוא בקיום יציבות מחירים. ממשלה ,העושה את "המניפולציה" הזאת ,קוראת לגורמי המשק לא לייקר את תוצרתם, מעל לבלתי נמנע. אבל, מה הדין, אם הממשלה עצמה, מיד לאחר הפיחות, מעלה את המחירים, ודווקא של המצרכים היסודיים ביותר ? מה כוחה של פנייתה אל האזרחים לבל.. ילכו בדרכה ? אין באמת כוח. המחירים מאמירים. וכבר רומזים לצורך בפיחות שמיני, עד שיתקרב היום בו יכחישו בתוקף את הכוונה לעשותו – ויעשוהו. כמה פיחותים אפשר לבצע, בימי דור אחד, מבלי ליטול מן הציבור את שארית הנכונות לחסוך? ואז מתאוננים על בזבזנות של אזרחי המדינה. השלטון התם, היתום המסכן.
הכפילות הונחה ביסודו של המשטר בארצנו. השליט הוא המפרנס. זהו שילוב מסוכן לנשלטים , לחירותם וללחמם גם יחד. פועלי ארץ ישראל לומדים על סכנה זו יותר ויותר, מפי המציאות עצמה. על כולנו לדעת, כי ההפרדה בין מי שבידו השלטון המדיני, לבין מי שבראשותו מקורות הפרנסה. היא מותר החרות מן הרודנות, היא ההבדל המכריע בין מדינה דמוקראטית לבין מדינה טוטאליטרית, קומוניסטית או פשיסטית. אצלנו השילוב המסוכן אינו שלם, או מושלם. לכן ברוך השם, הרודנות, הקיימת בחלקי עולם אחרים, אינה מנת חלקנו. אבל הסכנה, הנובעת מן הכפילות הקשה, קיימת אצלנו, אולי יותר מאשר בכל מדינה, לא טוטאליטרית אחרת. שום ממשלה בבריטניה אינה מפרנסת שני שליש אזרחיה <לא ברור> הרצל כתב על הניגודים בחוקה, היוצרים שיווי משקל רצוי, דרוש לקיום הדמוקרטיה, לשמירת החירות האנושית. בארצות הברית נתקבל, מימי ג'פרסון ופרנקלין, אותו כלל של ריסון ואיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת ובין אלו לרשות השופטת. ניגודים חוקתיים, מאזנים אלו, חשיבותם רבה. אבל יסודה של מדינה דמוקרטית הוא בהפרדה בין השליט ובין המפרנס . אם גורם אחד הוא, אם רשות אחת היא, או מפלגה אחת, סכנה מתמדת מרחפת על חרויותיו ועל אמצעי קיומו של האזרח.

מדינה טוטאליטרית, בה השילוב הזה הגיע לשלמות אימתנית, נתנה לנו לאחרונה, דוגמא מובהקת לכך. יהודים בברית המועצות , כידוע רוצים, במספר גובר והולך, לארץ ישראל, לשוב ציונה. יש בינהם כאלה, גיבורי רוח, המושלכים בגחח שאיפתם זו, לבתי כלא ולמחנות ריכוז. אבל בזמן האחרון ,כפי שקיבלנו מפי עדי שמיעה אין נעצרים דורשי ציון ברוסיה הסובייטית, הם "רק" מפוטרים מן העבודה. יהודים, המגישים בקשות להיתר יציאה משם, כדי להגיע אלינו, מיד שוברים את מטה לחמם. לשליטי הקרמלין יש חשבונות משלהם ,מדוע לא לעצור יהודים רבים , המבקשים את ארץ היהודים. אבל אם לא לעצרם, יש להרעיבם. כאשר השליט הוא המפרנס הוא יכול לעשות אחת משתי אלו,  לעיתים את שתיהן.
אין לנו בישראל שלמות כזו. השליט בישראל עשה את עצמו למפרנס. אין הוא המפרנס. אבל השילוב של שתי התפקידים אפילו החלקי ,ביחוד אם הוא גובר, מקיים את העוני ואינו מעבירו, מכביד על הערות ומסכן אותה.

הכפילות השנייה במדינתנו היא של איגוד מקצועי ובעלות על מפעלים עסקיים. אין דומה לה. מסבירים את התפתחותה בנימוקים היסטורים של בניין הארץ, בטרם היות מדינה לנו. כל הכבוד לנימוקים אלה. אבל אנו, עוסקים לא בתקופה הטרום ממלכתית. אלא בשנת ה-24 לאחר חידוש עצמאותנו. מה לאיגוד מקצועי של עובדים - גורם חשוב בקידמת אנוש - ולעסקים רווחים? הצגת שאלה זו נחשבה, בעבר למינות אנטי פרוגרסיבית. היום רבים, ובעיקר העובדים עצמם, מתחילים להבין לא רק את המלאכותיות של השילוב הזה, אלא גם את הנזק הבא להם ממנו  וגם זוהי שאלה של כפילות מוסר קיבלתי, כי במשק הסוציאליסטי שלנו, השייך להלכה (בלבד!) לכלל העובדים נהוגות משכורות של עד שבעת אלפים ל"י בחודש. עלי מייד לציין, כי אין עין צריכה להצר את עצמה, בהביטה ב "לוקשים" של אלה. צדק חברתי נעשה לא ע"י קנאה למי שיש לו, אלא ע"י קנאות למי שאין לו. ההבדלים מעל ליסוד מסוים, הוגן, על פי תנאי התקופה ומושגיה, אינם טרגיים. הטרגדיה האנושית החרפה החברתית קיימות, באין יסוד זה. אותו יש ליצור, או להעלות. גם בשטח זה, אלא ירבו דוברי הסוציאליזם הישראלי להתאונן על פרי מעלליהם. הנהגת העם לא נועדה כדי לקונן על הרע, אלא כדי לכונן את הטוב. ובידי מי המשאבים, כל השנים?

אבל ההנהגה של היום חייבת להבין את העיקר. והוא מוסרי. אם אין הבדל, מבחינת ההבדלים בשכר, בין המשק הפרטי, הקרוי קפיטליסטי, ובין המשק ההסתדרותי הקרוי סוציאליסטי, מה טעמו החברתי של השני, באיזה מובן יש הצדקה לקרוא לו משק פועלים, או המשק הפועלי ? יש גם לזכור, כי בעל מפעל פרטי מגדיל הוצאותיו על חשבוננו. מפעל ציבורי, לפי טיבו עושה כן על חשבון הציבור . שלישית , איש בממשלה אינו מעלה על דעתו לשגר לבית שאן או ללוד מישהו מהתאחדות בעלי התעשיה, כדי לשכנע את העובדים לסוגיהם בתביעה המוסרית להתרסנות עצמית? הווה אומר, נציגו של האיגוד המקצועי, המקיים משק סוציאליסטי, ובו הבדלים שכאלה בהכנסת המשפחה. אין זה סוף פסוק. לאחרונה נודע באופן מוסמך , כי במשק ההסתדרותי ניתנה תוספת לאלה המקבלים את השכר הגבוה דווקא. מה כוחו של דובר כזה לשכנע את אלה הזוכים לפחות ממה שדרוש ,לכל הדעות ,לקיום המשפחה , להשפיע ככוון המתינות , או ההשלמה עם הסחבת?

השבוע נוצרה כפילות מוסר נוספת. בוררות חובה, לא. חובת בוררות ,כן. שר העבודה , הוא אדם חביב. צר היה לראותו בנפתולותיו הסופיסטיים , בהם התייסר , כדי להסביר את ההבדל בינהן,מבחינת הדוגמא, היבשה כלחם משלשום. ההבדל בין שני ההסדרים, כמובן קיים. והוא כולו לחיוב הבוררות הממלכתית שיפוטית , שהיא לטובת המשק הלאומי והעובדים גם יחד. והן תמיד שמענו, דווקא מפי אנשי המערך, כי האינטרס של שניהם זהה. אמת. אבל ,מי שנוהג בכפילות המוסר, אל יתמה אם השפעתו המוסרית נמצאת בירידה תלולה, מתמדת.