כנס מיוחד של הכנסת

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ט אב התשכ"ד, 7 באוגוסט 1964
מתוך:
עמוד 3
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, ירושלים. מדינות - ברית המועצות (רוסיה), ירדן. דת ומדינה - גיור, הלכה, הרבנות הראשית, נישואים. ממשל - דמוקרטיה, פרלמנטריזם. מדיניות חוץ - המלחמה הקרה. משפט - הצעות חוק, צדק. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). בטחון - מלחמת העצמאות. מפלגות - מפ"ם, מפא"י, מפלגת חירות. חירות האדם - צנזורה. זכויות אדם - שוויון זכויות
במאמר זה דן בגין בעניינים שונים. בגין סוקר את ההידרדרות בוויטנאם ואת הערכותיו לפתרון הבעיה שם. כמו כן בגין דן בשטח שבאזור בית צפפא שנמסר לירדנים ע"י ישראל. בגין קורא לכנס דיון מיוחד של הכנסת ולדון בעניין זה. בגין טוען כי השאלה מי החליט להוציא שטח בירושלים מריבונות ישראל היא בעצם בעיה מוסרית מדינית. בגין טוען עוד כי לפי ידיעתו 3 שרים ממשלת ישראל טענו כי העניין לא הובא לידיעתם. בגין טוען כי למרות שהשטח שנמסר הוא שטח פעוט בשום פנים ואופן אין לזלזל באף שעל אדמה של ישראל.בהתייחסו לבני עדת ישראל בהודו קורא בגין להקל בעניינם ולתת להם לעלות ארצה.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

  
(... שעה שנכתבות שורות אלו, החמיר מאד המצב הבין לאומי. התקפת הנגד של חיל האויר האמריקאי על הבסיסים הימיים של ויטנאם הצפונית, בעקבות ההתקפות של כוחות קומוניסטיים על חיל הים של ארצות הברית, עלולה לא להיות הפעולה הצבאית האחרונה באיזור הנסער של דרום מזרח אסיה. אולי השאלה המכרעת היא, מה תעשה סין, הלועגת למוסקבה על מה שפקין מכנה שיתוף הפעולה בין האימפריאליזם האמריקאי ובין הריביזיוניזם הסובייטי. צפון ויטנאם, יותר מכפי שהיא ארץ גרורה לרוסיה, הינה מדינת חסות של סין, הן בגלל קירבה גיאוגרפית והן מחמת נסיונות רכישה אידיאולוגיים. לכל הידעות, הטקטיקה הצבאית-מהפכנית, הנהוגה בדרום ויטנאם בסיוע פעיל של חלקה הצפוני, מתאימה יותר לתורתו של מאו-טסה-טונג, מאשר להטפתו של כרושצ'וב. האם נפתחה, השבוע, שרשרת של התקפות, התקפות נגד וחוזר חלילה, הנושאת עמה סכנה של התפשטות האש? הפטליסטים אולי יזיכרו את ימי אוגוסט מלפני בדיוק חמישים שנה. אבל בדיוק הזה אין אלא מה שיש בו: מקריות. ההיסטוריה האנושית אינה נעשית במעגלי יובלות, גם אם המלחמה הגרמנית השניה החלה כמעט בידוק חצי יובל שנים לאחר המלחמה הראשונה, ושתיהן היו במהרה לעולמיות. התנאים נשתנו. יש יסוד, ולא רק רצון, לקוות, כי מפרץ טונקין לא יהיה לפירל הרבור, או למעין סאראייבו. בעוד עלינו להגביר את העירנות, נוכח המצב במזרח הרחוק, העלול להשפיע על איזורים אחרים לרבות המזרח התיכון, אל לנו לאבד עשתונותינו. עלינו לפקוח עינינו לראות את המצב הבין לאומי המחמיר, אבל אל נעלימן מבעותינו הלאומיות. זה אף זה צו החיים הוא).

 

א.

 

סיעת תנועת החרות הציעה לסיעות אחרות בכנסת לזמן, במהירות האפשרית, כנס מיוחד של בית הנבחרים. ניתן להביא לידי זימונו של כנס כזה, על פי סעיף 33 לחוק יסוד: הכנסת, המחייב את היושב ראש לכנסה, אם על פי דרישת הממשלה, ואם על פי דרישתם של לפחות, שלושים חברי כנסת. הצענו לסיעות הפרלמנטריות, כי בדרישה המשותפת, אם תוגש ליושב ראש, יפורטו שני נושאים חשובים, שהתערורו בחיינו הלאומיים, אם על סף צאת הכנסת לפגרתה הממושכת, ואם לאחר התחלת הפגרה. הצענו לדון, בכנס המיוחד, במסיר המדהימה של שטח, שהיה בשליטתנו מאז קום המדינה, לממלכה הקרויה ,,ירדן" ובתלונתם האנושית והיהודית, של עדת בני ישראל. פירטנו את שני הנושאים האלה בהתאם לסעיף 35 לתקנון הכנסת, האומר, בפסיקתו הראשונה, כי ,,30 חברי הכנסת הדורשים לכנס כנס מיוחד של הכנסת, רשאים לפרט בדרישתם נושא מיוחד או שני נושאים לסדר יומו של הכנס המיוחד".

בינתים קראנו ולמדנו, כי סיעות אחרות באופוזיציה, הליברלים ומפ"ם, אינן נוטות לחתום יחד עמנו על דרישת הזימון, אם היא תכלול את שני הנושאים המוצעים גם יחד. במלים מפורשות, אין הם מסכימים לכך, כי הכנס המיוחד, אם יכונס, ידון במה שנעשה בבית צפפה, באדמת ירושלים. הסתייגותם זו העלולה לעורר תמיהה – אף לא לדון?! – אינה צריכה למנוע את הגשת הדרישה המשותפת. סעיף 35 לתקנון הכנסת מתיר ל-30 מקרב חבירה, הדורשים לזמנה לכנס מיוחד, לפרט נושא אחד או שנים לדיונה; הוא אינו מחייב אותם לעשות כן. והקובע הוא, לכל הדעות, חוק היסוד, המסמיך 30 מתוך חברי הכנסת לתבוע כנס מיוחד ולהביא לידי זימונו וקיומו. חוק יסוד: הכנסת אינו מטיל חובה כל שהיא על חברי הבית, בעלי הדרישה, או לענין זה, על הממשלה, להסביר ליושב ראש משום מה או לשם מה הם דורשים את כנוסה בימי פגרה. יכולים איפוא 30 חברי כנסת, או יותר, מסיעת החרות, המפלגה הליברלית ומפ"ם, לחתום במשתוף על דרישה לכנס את הכנס המיוחד ולהביא, ליחוד ובדיעבד, בפני היושב ראש והסגנים את עצומותיהם לדיון בנושא זה או אחר. שתי הסיעות האחרות יוכלו, אם טוב יהיה בעיניהן, להצביע, יחד עם מפא"י, להורדת הצעתנו, בענין ירושלים, מסדר היום. אבל זכאים אנחנו להעלותה כאחת משתי ההצעות הדחופות בפני הכנס המיוחד. הריני מקוה, כי כל מי שמעונין באמת בכנס המיוחד של בית הנבחרים, יראה את ההגיון בדרך המוצעת, ולא יערים אמתלאות ותירוצים, כדי למנוע, או לחדות, את זימון הכנס הזה.

 

ב.

 

כבר הספקנו לשמוע את כל הטענות המכונות ריאליסטיות בענין השטח שנמסר בידינו לשליטת ה,,ירדנים". וכי מה קרה? הרצועה היא של מטרים, לא של קילומטרים. התברר, כי בשנת 1949 טעינו. הרצועה הזאת היתה צריכה להימצא מן העבר השני של קו שביתת הנשק, ובגלל מיפוי כושל היא השתרבבה לצד הזה של הקו. טעות מודד. היא ניתנת לתיקון, ממש כטעות סופר, ולו כעבור חמש עשרה שנה. ומה הרעש?

מעניין, כי התיקון הקטן של המשגה הפעוט נעשה באפלה, בהסתר ובחשאי. הידיעה על העברת השטח מיד עברית לרשות אוייב היתה במערכת עתוננו במשך יומיים, לפני שראתה אור. מנין ההאפלה הזאת? אחד הגורמים הממשלתיים הפעיל את זרוע המחיקה, השאולה מתקנות החרום דשנת 1945. הצנזורה, המתקראית בטחונית, אסרה לפרסם את הידיעה על הגידור החדש, הבה להשיב את התיחום הנכון משנת 1949. רק לאחר שעורכו של עתון זה הודיע לצנזורה, המופעלת מתוך מעילה בתפקידה המוצהר, כי הוא, במלאו את חובתו כלפי הצבור, יפרסם את הידיעה על אף כל העונשים, שהיא תטיל עליו מכוח התקנות הבריטיות המהוללות ההן, מבלי לותר, כמובן על נקיטת אמצעים צבורים, פרלמנטריים ואף משפטיים כנגד השרירות המנהלית – רק אז נאותה הרשות הפוליטית, העומדת מאחורי הצנזורה, לבטל את האיסור האוילי. אם הענין הוא כה פשוט וחלק, מדוע צריך היה למנוע, או לאסור, את פרסומו? לכל הדעות, שום בעיה של בטחון האומה אינה כרוך

בעיסקת הקרקע הזאת. מדוע עשתה הרשות כרוע יכולתה, כדי להסתיר את המעשה מעיני האומה?

בעית בטחון אין כאן. אבל יתכן, כי מתעוררת כאן שאלה של חוק הבטחון. אין כוונתי, הפעם, לאותו סעיף 24 לחוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה) תשי"ז, אשר שר המשפטים, בלחץ חבריו בקואליציה, התחייב להציע את שינויו עד לפגרת הכנסת – ושוב לא קיים את הבטחתו. המדובר לא בחזקה, העלולה לעוות דין צדק, אלא בדין חזק, האוסר, בלשון מפורשת, פגיעה כל שהיא בריבונות המדינה ובשטחה. נביא איפוא את תכנו של של סעיף 7 (ב) לחוק הנזכר לאמור: ,,מי שעשה, בכוונה ששטח כל-שהוא יצא מריבונותה של המדינה, או יכנס לריבונותה של מדינה זרה, מעשה שיש בו כדי להביא לכך" --. עלי להפנות מיד את תשומת לבו של מי שעשה את המעשה בבית צפפה, כי בחוק לא כתוב דונם, הקטר, אלף דונמים, מאה קילומטרים, בר, סלע, חול, הר, גיא, בנוי, פנוי. נאמר בו: שטח כלשהו. הגדרה מדוייקת, כוללת ומפורטת יותר, לא תתכן כלל.

אמנם, כן, החוק, האוסר מעשים מסויימים, מסיר מעליהם את סימן העבירה, אם נעשו ,,בסמכות כדין". הסעיף הראשון שלו כולל את הפיסקה הבא: ,,מקום שמדובר על עשייתה מעשה בכוונה מסויימת פירושו עשייה או מחדל באותה כוונה ללא סמכות כדין." התנגדנו, בשעתנו, לפטור הזה העלינו בפני הכנסת את הבעיה המוסרית לאמור: גם לרשות אין רשות לבגוד. הבאנו בפניה גם את הבעיה המשפטית, כי הרי בישראל, חיסרת החוקה אינו קיים טרינובל קונסטיטוציוני, הידוע ברפובליקות רבות, לשפיטה אפשרת של מינסטרים המועלים בתפקידם כי שאין בה מוסד ה impeachment, הקיים בארצות הברית והעלול להיות מופעל על ידי הקונגרס אפילו נגד נשיא נבחר. טענותינו לא הועילו. הרוב החליט להכניס ולהשאיר את הפיסקה המסוכנת הזאת. אבל בימים אלה נזכרנו בטענתו העיקרית של הדובר מטעם הרוב. אם הממשלה מחליטה, אמר, הרי היא פועלת בשם הכנסת; ואם הכנסת מאשרת, הרי הכל שרוי וחוקי.

ומי החליט להוציא את השטח ,,הכלשהו" בירושלים מריבונותה של מדינת ישראל ולהכניסו לריבונותה של מדינה זרה? שלושה שרים העידו בפומבי, כי האנין מעולם לא הובא בפני הממשלה. חבריה, אם לא כולם, הרי רובם, למדו עליו... מן העתונות, או הודות ל,,חרות". הכנסת או וועדת החוץ והבטחון שלה, לא נקראו לדון בבעיה. מי איפוא החליט, לפתע, לשנות, לרעתנו, מצב שהיה קיים חמש עשרה שנים תמימות? האם ניתנת הסמכות למודדים של הקרן הקיימת, או של משרד החוץ, או של משרד הבטחון, או של הנציגות בוועדת שביתת הנשק המעורבת? מי שמם? היכן הסמכות כדין? ומהו דין הסמכות שלא ניתנה? שלטון ההפקרות אסון הוא; אולם גם הפקרות השלטון סכנה חמורה היא.

 

ג.

 

אין אנו זקוקים להפרזה. השטח, שנמסר ל,,ירדן", הוא פעוט, לא רק ביחס למה שיש בידינו, אלא גם, ועוד יותר, ביחס לשטחי המודלת שהותרו בידי אויבינו. על כולם חלה זכותנו. נצחית היא. שום כיבוש ושום התכחשות, שום טעויות ותיקונים אין בכוחם לבטלה. ובזכות הזכות, ובעזרת, השם, עוד תחיזינה עיני ישראל בשובו לציון ברחמים.

אבל אסור לזלזל אפילו בשעל אדמה אחד, עליו חלה ריבונותנו הלאומית הלכה למעשה. אם מבחינת הבעלות והמוסר האנושי, דין פרוטה כדין מאה, הרי מבחינה המוסר הרבונות הלאומיים, דין פרסה כדין מאה. מטר או קילומטר – אסור לנגוע. מי שאינומכבד כלל זה, חותר תחת אשיות הקיום הלאומי והממלכתי. הוא יוצר תקדים מסוכן, לא רק כלפי פנים, מנקודת ראות מוסרית, אלא גם כלפי חוץ, מן הבחינה המדינית.

 

אויבינו שמעו, כי הודינו, או אפילו יזמנו הודאה, בטעות שנפלה כביכול עוד בשנת 1949. אם כך, מדוע לא יבקשו, באחד הימים, טעויות נוספות מעין אלו? חמשה עשרה שנה, בימינו, הן תקופה ממושכת. בכל השנים ההן החזקנו בזכות בשט6ח ההוא בירושלים; עתה אנו ,,מחזירים" אותו מרצוננו החופשי. כלום אי אפשר לנסות להשפיע על רצוננו זה בנקודות אחרות בארץ?

ודאי, אם תבאנה ,,לתיקונים" נוספים, יש לשער כי נציגינו, אשר ילמדו אולי בינתים מה זאת סמכות כדין, ישיבו, כי אין להם סמכות להסכים להם, או יטענו, כי בנקודות האחרות לא היתה כל טעות. שפיר. אבל בינתים הועלתה כנגדנו תביעה, על יסוד הודאה תקדימית שלנו, ונידרש להוכיח, כי אין היא תואמת את השרטוטים דרודוס. הצד השני שוב יביא את הוכחותיו ומפותיו. ויהיה דין ודברים.

מי יכריע? לפני שהמציאות תשיב לשאלה זו, עלינו להקדים ולהקשות: מי ינסה להכריע? ביחס לכך אין ספקות רבים. נציגי או"ם ומפקחיו עודם יושבים ונוסעים בארץ הזאת. מידת חוסר-משוא-הפנים שלהם נבחנה גם בשבועות האחרונים. אם הגורם הזה יוזמן על ידי הצד התובע לפסוק, ההיתה, או לא היתה, טעות (נוספת) בתיחום של שנת 1949, כלום נוכל לסמוך על האובייקטיביות שלו? אמנם, אין עלינו כל חובה להוציא אל הפועל ,,פסק דין" מעין זה, ואיש לא יוכל לאלצנו לעשות כך. אבל מדוע היינו צריכים, ממש בידינו, להזמין התערבויות אפשריות כאלה?

קיימת גם אפשרות אחרת. לא רק בגלל מיפוי, או תיחום, מוטעה כביכול אנו עלולים להידרש למסור, בנקודה זו או אחרת, שטח כל-שהו. התביעה יכולה להישמע גם ,,מפני דרכי שלום" ויש גורמים בעולם, מחוץ למחנה אויבינו, האוהבים דוקא להעלות תביעות כאלו – על חשבון אחרים. מדוע היינו צריכים לעורר אותם, על ידי טענות אויליות, הנרשמות על ידם, ביחס לקטנות השטח הנמסר, שהיא תמיד יחסית?

איננו טוען, כי כך יהיה, אם מצד האויבים ואם מצד גורמים אחרים. אבל עצם האפשרות, כי כך עלול להיות, היתה צריכה להספיק למושלינו, כדי שלא יעשו את מעשה המסירה וההפקרה בירושלים, גם לבל ישמש אסמכתה תקדימית לחורשי רעתנו. הענין הוא חמור ומדאיג יותר מאשר מחינה אחת. מן הדין, ולא רק מן הסמכות הוא, כי הכנסת תאמר עליו את דברה.

 

ד.

 

היא צריכה גם לדון בבעייתם של בני ישראל, הלא הם אחינו ששבו למולדת מארץ הודו. אסור לאטום אזנים לבלתי שמוע את תלונתם. מרה וכנה היא. ובכנות ובכבוד נדבר עליה, גם באזני מורינו ורבותינו.

יש בודאי גורמים בישראל, המכבדים את הרבנות הראשית כמונו, כתנועת החרות; אבל אין גורם באומה, המכבד אותה יותר מאתנו. אנו מאמינים, כי צריך לתת כבוד לתלמידי חכמים, למורי הוראה בישראל, מי שמשמיע כלפיהם דברי שיטנה או זלזול, אף הוא חותר תחת יסודות קיומנו הלאומי. אנא אנו באים, מול פני המתרחש סביבנו, בלי אמונה בהשגחה העליונה, בלי הידבקות באלוהי אבותנו? לאן נגיע, אם כל בעל שררה, או יוהרה, או יומרה, ישפיל יותר ויותר מורים וגדולים בתורה, אשר על ידה ניטעו חיים בתוכנו? שאלות חמורות הן. ואני אשוב וציגן בפני עם ועדה, גם אם מי שנאכל על ידי שנאה חסרת אונים יגדפני בכל גידופי לשונו המופקרת.

אולם דוקא משום הכבוד העמוק, שאנו רוחשים למורינו ורבותינו, הננו אומרים בכל הכרת לבנו, כי חובה קדושה היא להסיר את העוול, שפי שנחרת בשעתו, כלפי עדת בני ישראל.

יהודים המה. אחינו הם. לא רק דם מדמנו, אלא נפש מנפשנו הלאומית. עלינו להתגאות בהם ולא להשפילם. הם שמרו אמונים לישראל ולאלוהיו במשך דורות ,כאשר הודו היתה באמת ארץ רחוקה מרכוזי היהודים וממרכזי היהדות. מבחינת הכמות, הם היו בטלים לא בששים אלא ברבבי רבבות. אף-על-פי-כן, לא הטמיעו עצמם בים הנכריות. הם שמרו על צלמם; הם נשארו נאמנים לצור מחצבתם. מששבו אלינו, באהבה נקבלם, לא בפגיעה ברגשותיהם.

הכל הסכימו והודיעו, כי עדת בני ישראל יהודים הם לכל דבר. אבל אם כך, לא רק הלב, אלא גם השכל הישר, מחייב, כי לא ייערכו אצלם, ערב נישואין, בדיקות שאינן מצוה אצל יהודים אחרים. כל בדיקה החלה על איש ואשה, ערב בואם בברית הנשואין, מארץ מוצא כל שהיא, מן הדין שתחול גם על יוצאי הודו. אבל בדיקה מיוחדת או – נאמר את המלה הזאת: מפלה – אל תהיה מנת חלקם. יהודים הם לכל דבר; משמע גם לנשואין ולכל הקודם להם. כי אם לא כן, מה פירוש המילין ,,לכל דבר"?

למדנו, כי הענין אינו של ההלכה. אלא להלכה, כלומר לא עוד למעשה. אבל מי כמונו, היהודים, חייבים להיות רגישים לגבי המפלה או המשפיל, שנותר להלכה בלבד כביכול? מעולם לא התיחסנו בשויון נפש לגבי הפליה שנחרתה, גם אם פסקו לנהוג לפיה. נהפוך הוא: לא נחנו ולא שקטנו ותבענו ביטולה לא רק למעשה אלא גם להלכה.

הכנסת אינה יכולה לאלץ את הרבנות הראשית לעשות או להימנע מלעשות. אבל בית הנבחרים זכאי וחייב להשמיע את דברו בענין הנוגע לשלמותה ההיסטורית ואחדותה הנפשית של האומה. אנו גם משוכנעים כי דברו זה ישפיע. ולא שנאת חינם אלא אהבת ישראל תחוג, ביום ההוא, את נצחונה.