כנס מיוחד של הכנסת – הישיבה השלוש-מאות-ושלושים-ותשע של הכנסת השביעית יום שלישי, ד׳ תשרי תשל״ג (12 ספטמבר 1972) – הודעת הממשלה בדבר התקפת הדמים על שליחי ישראל באולימפיאדה של מינכן – דיון
אדוני היושב-ראש, בשם חברי בסיעת גח״ל הריני מצטרף לתנחומים שכבודו הביע לגברת ראש הממשלה על פטירת אחותה ז״ל.
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, על סף השנה החדשה שוב קברנו את מתינו, ובאזנינו עלו קולות שבר של אנשים, נשים וילדים, אשר לפתע עולמם נחרב עליהם בידי זדים צמאי דם יהודי.
לעולם לא אשכח את הקריאה שבקעה מפיהם ומלבם של קבוצת יהודים, שכאשר שאלו אותם אם קרובים הם של ההרוגים, השיבו: כולנו קרובים. אכן, כולנו קרובים.
המקום ינחם את אחיותינו ואת אחינו המיותמים והשכולים בתוך שאר אבלי ישראל - ומי בדורנו אינו אבל - בתוך לוחמי ציון ובוני ירושלים.
האולימפיאדה - 1246 שנים נתקיימו תחרויותיה, לרבות 76 שנים מאז חודשו בשנת 1896. ובמשך למעלה מ-1200 שנים לא נעשה באולימפיאדה לשום עם מה שנעשה לעם היהודי. זאת נזכור. עמים אחרים חייבים לזכור זאת. האולימפיאדה המשיכה במשחקים. היא לא עמדה, היא רצה, על הדם היהודי השפוך.
האחריות - זה הדבר העיקרי שנתבע לא בפעם הראשונה, אבל חובה לחזור עליו: אחריות מוחלטת ללא סייג למעשי הדמים של המרצחים חלה על מדינות ערב הנותנות להם בסיסים לאימונים ולפעולה, נשק, כסף, ואמצעים רבים מאוד, מתוחכמים מאוד, כדי שיוכלו לבצע את מזימותיהם. אבל אנו שמים לב שכבר השבוע החל בחלקי עולם שונים, מסע לטיהור מדינות ערב מאחריותן הלא -מותנית הזאת. נשיא גרמניה מטיל ברמיזה את האחריות עליהם, — בא שר החוץ של אותה ארץ וכבר נתן למצרים כתב זיכוי; ראש האופוזיציה בבריטניה האשים את מצרים, - שר החוץ הבריטי כבר הספיק להודיע שמצרים אינה קשורה כלל בזוועת הדמים במינכן. איך אפשר, כנראה למען אינטרסים חמדניים ביותר, כך לעמוד על הדם השפוך?
"ספטמבר השחור" לא פסק מאז הרצח במינכן למסור הודעות והוראות ברדיו קהיר, ושר החוץ הגרמני ושר החוץ הבריטי אמרו לנו שמצרים אינה מעורבת. רדיו קהיר משמש פה ל״ספטמבר השחור", משבח את מעשיו, מדבר על תהילה הקשורה בזוועת הדמים באולימפיאדה - ומצרים אינה מעורבת?
השבועון החשוב "פוריין רפורט" כתב באוגוסט על "ספטמבר השחור" לאמור: ״לפני זמן מה היתה הנחה כי אירגון 'ספטמבר השחור' הוא בלי פיקוח מרכזי. אך עתה נמסר באורח מוסמך כי ה'פתח' הוא המפקח עליו. הפירסומים של ׳ספטמבר השחור׳ מודפסים ומופצים על-ידי משרד ה׳פתח׳ בביירות. סאדאת וקאדאפי קיימו לאחרונה בבנגאזי דיון על אירגונים אלה, ומצרים מממנת את ה׳פתח׳ בשנים האחרונות ומדריכה אותו באופן משמעותי״.
נמשיך בקביעת האחריות. אם בשתי בירות, רבאת ומוסקבה, מתפרסמות הודעות רשמיות שלפיהן מותר לערבים להילחם נגד ישראל "בכל האמצעים" — זה תרגום מדוייק של הביטוי, פעם בצרפתית ופעם באנגלית ובוודאי ברוסית, "בכל האמצעים" - האין מדינות אלה נושאות באחריות למה שהתרחש? רק אותו אשמדאי שממרתף השיבר במינכן החל את מסעו לקראת שיעבוד העולם והשמדת העם היהודי — רק הוא דיבר על מלחמה "בכל האמצעים".
ואם עתון המייצג את המפלגה הקומוניסטית של המדינה הראשית בעולם הקומוניסטי מזדהה עם "פתח", משבה את "פתח", קורא למדינות ערב להתאחד סביב ״פתח״, ואם המשטרה במדינה הקומוניסטית הראשית אינה מרשה אפילו ליהודים להפגין מתוך אבל על רצח אחיהם ומפזרת אותם באלות - האם אין מדיניות זו נושאת באחריות למה שקרה?
על רקע זה יש לציין בהערכה את דבריו של מר בוש במועצת הבטחון. ואם הוא היה היחיד שהרים את ידו נגד הצעת ההחלטה הצבועה, אנחנו יכולים לומר לו מתוך נסיון ממושך: לעתים בבדידות הכוח המוסרי, והוא שיכריע את עתיד העמים.
אולם, אדוני היושב -ראש, כפי שדיברנו בכנות אל עמים אחרים, חובתנו לדבר בכנות ובאבל בלב, בצער, אל עצמנו. השאלה הראשונה היא: מדוע לא היה נשק בידי שליחינו? אדוני היושב-ראש, אדם, כל אדם, בעינינו הוא עולם ומלואו. אבל בימינו, אחר ההשמדה ואחר כל הקרבנות שנתנו למען התקומה, הדבר הנורא ביותר, שהוא בלתי-נסבל לחלוטין, הוא כאשר היהודי המותקף בידי מבקשי נפשו עומד מולם חסר אונים. אם נשק בידו - יתגונן, יכה במרצחים, לא יתן לתפוס את עצמו ואת אחיו. באין נשק מתאים בידו - יתנהג בגבורה, יגן על חבריו, כפי שעשו אחינו שהם גיבורים, אולי בידיים ריקות, אולי בסכין, אבל מה יוכל כנגד זדים מזויינים בתת-מקלעים ורימונים? זה הדבר הנורא ביותר.
אחינו הלכו למוות עקודים, כפותים. השאלה היא: מדוע לא היה נשק חם, בהסכמה רשמית או בלעדיה, במינכן, לאחר כל האזהרות שהושמעו, גם מטעם האינטרפול, לאחר כל האזהרות שהשמענו, לאחר כל מה שהתרחש במינכן עצמה בתקופה האחרונה, לאחר שהיה ידוע לכולנו שיש מאות מרצחים בגרמניה ואלפים הנותנים להם עזרה וסיוע? את השאלה הזאת עלינו לברר עד תום, ויכאב לנו כפי שיכאב. משום כך, גברתי ראש הממשלה, האופוזיציה אינה מקבלת היום את הודעתך, שלפיה תטיל הממשלה עליך לרכז מידע. אני רוצה לומר לך, שוב בכל הכנות ובכל הכבוד, שבכל פרלמנט דמוקרטי היתה הממשלה יוזמת ועדת חקירה בהשתתפות כל חלקי הבית. בכל בית-נבחרים של מדינה חפשית נוהגים כך. זה לא עניין לממשלה בלבד. כולנו יתומים, כולנו שכולים, כולנו אבלים. הממשלה תמסור לנו בדיעבד את המידע שהיא תרכז. אנחנו לא רק זכאים, אנחנו חייבים כשליחי ציבור לדעת כל פרט מלכתחילה בכל שלב חקירתו, על מה שהתרחש בבלוק 31, ועל מה שלא ניתן לשליחינו כדי שיוכלו לעמוד בנשק ביד ולהכות בזדים הללו. אני מבקש ממך שעוד במשך היום תשקלי, יחד עם חבריך, את הצעתנו ואת פנייתנו. את יודעת יפה, כשיש לך פנייה שהיא סבירה, אנחנו מטים לה אוזן קשובה. והרי זה עניין משותף לכולנו, לכל הבית על כל חלקיו.
נכון בוודאי שבמקרה זה, שאין חמור ממנו, צריך לחול סעיף 22 של חוק-יסוד: הכנסת. והממשלה צריכה להחליט בעניין זה עוד במשך היום, - אם תעשה כן, תתגבר על המכשול, ועוד בשעות הקרובות, מבחינה נוהלית ועל- פי סעיף 22 זה, אנחנו — בהסכמה גם לגבי ההרכב — נקים ועדת חקירה מטעם כל בית-הנבחרים, כדי שהיא, בסמכות מוסרית שאיננה מוטלת בספק, ומתוך ייצוג מלא, תחקור את הפרשה הזאת עד תום. ונדע, יידע העם כולו, מה קרה, מה לא נעשה, האם היה מחדל, איזה מחדל, גם מי האחראי לו, אם היה מחדל. זאת חובתנו.
אדוני היושב-ראש, השאלה העומדת לפנינו היא מה לעשות בעתיד. אשמיע את קריאתי לממשלה במישרין: יריבינו, רבותינו, עמיתינו לשעבר, אנחנו פונים אליכם בקריאה היוצאת מעמקי הלב: אל עוד בפילוסופיה של תגמול. בוודאי, חוסר תגובה על רצח בימינו - פשוט אין עולה על הדעת להשלים עמו. אבל הפילוסופיה של תגמול לא תעמוד לנו. אני מדבר בשם מורה ששמו הנסיון. חיל האוויר תקף בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון. אם עתה ניתן לימים או לשבועות לעבור — אי-אפשר יהיה לומר שאין בטחון כי זוועת דמים נוספת לא תבוא חלילה עלינו. נהפוך הוא. אפשר לומר בבטחון כי מעשה דמים נוסף ייעשה על-ידי אויבינו. צר לי לצער את כולנו. מה הברירה לפנינו? כך זה יהיה, חלילה. לאחר זוועת הדמים בלוד אמרנו מעל הבמה הזאת: "אולם הבעיה היסודית העומדת לפנינו היא לא מה שאנו מכנים לאחרונה, במידה רבה של פשטנות, תגמול. הבעיה היסודית היא אחרת. ובכל לבי אני משוכנע שבימים אלה ובדיון זה על כולנו לומר: מלאה הכוס. היא מלאה בדם ובדמעות ובזוועה ובתמרורים. אם זאת אפשר לעשות, בדור של אושוויץ, לעיני העולם כולו, ולהשתבח ולהתפאר בכך, להבטיח המשך, ואפילו להודיע שהמעשים הבאים יהיו עוד נוראים מזה שבוצע בלוד, והעמים שומעים, והממשלות שומעות - בתנאים כאלה לא נוכל להסתפק בתגמול ובוודאי לא באיגרת".
אז כוונו הדברים לביירות. יש לכוונם גם לבירות ערב האחרות האחראיות: לא תוכלו להמשיך במצב זה, במעשים כאלה ובחסות כזאת. יש שתי אפשרויות: האחת - שתפזרו את האירגונים הללו, לא תתנו להם שום אפשרות של קיום תיכנון ופעולה; והשנייה — אם לא תעשו כן, אנחנו הישראלים נשתמש באמצעים העומדים לרשותנו כדי להגיע להגשמת המטרה האנושית הזאת.
צר לנו. לא פעלנו ולא הגענו להגשמת המטרה האנושית הזאת. ובאה מינכן. נוכח הנסיון הזה חייבים אנחנו לומר איש לרעהו: אם פעולת חיל האוויר היא תגמול, ויעברו ימים, שבועות, ולא נוסיף להכות במרצחים הללו בכל מקום שבו הם נמצאים, קרוב ורחוק - יוסיפו, חלילה, להרוג יהודים, יוסיפו לשפוך את דמנו. אין עוד בכך שום ספק.
לכן לא עוד הסתפקות בתגמול. אנחנו תובעים מתקפה מתמדת, בלתי-פוסקת, נגד המרצחים ובסיסיהם; במדינות ערב הנושאות באחריות למעשי הדמים צריך להלום, באופן שהמהלומות שננחית בהן יכאבו, יכאיבו להן. והעם צריך לשמוע מפינו: לא נוכל עוד להניח להם ולנוח אחרי מעשה תגמול. קמו עלינו זדים. יהודי באשר יהודי — הם את דמו מבקשים. כמה פעמים יראה העולם את אשר אירע בלוד ובמינכן?
ודאי שצריך להכשיר את דעת כל העמים לקראת מתקפה מתמדת כזאת. זה תפקידו של הדיון. זאת חובתה היום של הכנסת. אבל המתקפה צריכה להיות מתמדת, לא עוד פילוסופיה של תגמול. עד שנשים קץ למזימותיהם, לתיכנונם ולביצועם, לעצם קיומם של האירגונים המרצחים הללו.
יש בישראל מוחות, יש בישראל כוחות. אלה לא שנות השלושים. יהודי יצא מארץ-ישראל, מארץ אבותיו, אליה שב, בה יישר את גבו, היה לבן-חורין - ומה? באירופה יחשוש לדבר עברית, הסמל בהא הידיעה של חידוש ימינו כקדם, משום שיש כמה מאות "כלומניקים" - אבקש את סליחת אדוני היושב-ראש על הביטוי העממי - שניתן להם נשק קטלני על-ידי מדינות והם נסבלים במדינות אחרות? האם נשלים עם מצב כזה, אחרי השמדת שישה מיליוני יהודים, אחרי התקומה הלאומית?
יש מוחות ויש כוחות, וצריך להפעיל אותם. ואם כדי לרדוף את הפושעים הללו ואת המרצחים הללו עד חרמה, באופן שהם יהיו החוששים, המפחדים, כדי שכל יזמה תינטל מהם - אם לשם כך דרושה במסגרת מערכת הבטחון יחידה מיוחדת, יש להקים אותה. לא עוד פילוסופיה של תגמול.
ודאי שמוטב שנעשה את הפעולות האנושיות הללו, שמטרתן להציל, בהסכמת המדינות. איך אמר אותו מפקד המשטרה במינכן? "לאחר שממשלת ישראל סירבה לדון על שיחרור אסירים - נידונו הישראלים למוות". דברים איומים. אנחנו צריכים לעשות את הפעולות האנושיות הללו כדי שלא יהיו עוד יהודים שנידונו למוות. מוטב שנעשה אותן בהסכמת המדינות. אין הן יכולות לטעון, מבחינה מוסרית, לסוגיה הגדולה של ריבונות. התיתכן פגיעה חמורה יותר בריבונותה של מדינה, אם בשטחה מתארגנים אנשים במטרה ברורה לרצוח אזרחים של מדינה אחרת, ובשטחה של אותה מדינה לא רק התיכנון קם, אלא גם הביצוע? זה מותר מבחינת הריבונות הנפגעת? ולגונן על האנשים "הנידונים" - כלפי החובה האנושית העליונה הזאת יבוא מישהו בטענה של ריבונות נפגעת?
מישהו העלה רעיון של אמנה בין-לאומית. אבל עלינו להיות ריאליסטים. עד אשר האמנה תנוסח על-ידי משפטנים; עד אשר יימצא רוב מתאים באירגון האומות המאוחדות כדי לקבלה; עד אשר הממשלות תסמוכנה ידיהן עליה, ועד אשר הפרלמנטים יאשררוה - שנים תחלופנה. ובינתיים? בינתיים חובתנו לפעול. ואם אפשרית הסכמה - יש לבקשה. מדובר בהסכמים דו-צדדיים — הביטוי הלועזי המקובל הוא "בילטרליים" - בין ישראל לבין כל אחת מן המדינות שבהן פועלים אירגונים אלה בגלוי, אם בהכרה מלאה ואם מתוך עצימת עין. גם בכיוון זה צריך לפעול במהירות המקסימלית.
אבל זה איננו יכול להיות תנאי לפעולות ההגנה שלנו. משום שאזרחינו ובנינו, לא אחרים, מותקפים בגלל הלאום שלהם, בגלל אזרחותם הישראלית, בגלל השתייכותם לעם היהודי. רק לעמנו נעשים דברים כאלה במדינות שונות. זוהי איפוא לא רק זכותנו, אלא גם חובתנו.
אדוני היושב-ראש, סיעת גח״ל הטילה עלי גם לפנות לממשלה ולקרוא לה לשקול מחדש את ההוראה שניתנה לפני שנים רבות לתביעה הכללית שלא לתבוע דין מוות, למען תינתן אפשרות זו לתביעה הכללית במקרים חמורים, ובית-המשפט יכריע.
עוד פנייה אחת כלפי פנים. מורי ורבותי חברי הכנסת, זה בית-נבחרים של מדינה דמוקרטית. יש בו אסכולות שונות, דעות שונות, אנחנו מאמינים בזכותנו לארץ-ישראל. נשאנו אמונה זו משחר נעורינו, נוסיף לשאת אותה. זכינו לימים גדולים, אדירים, מבחינת ההגשמה של הציונות כפי שלמדנו אותה כולנו מהרצל וז'בוטינסקי, מנורדאו ווייצמן ובן-גוריון בתקופות שונות, ומוועידת "השומר הצעיר" בשנת 1927. זו הציונות. ארצנו היא. לעתים אנחנו מהלכים תוהים ובוהים: מה בכל זאת קרה לנו שעם ההגשמה קמו בתוכנו אנשים האומרים: כן, זכות, אבל... מה אבל? למסור חלק של נחלת אבותינו? עכשיו אני מבקש מכם לשקול: נניח שהיינו עושים את הדבר הנורא הזה. האם שלום יהיה לנו מאנשים אלה, או תוספת כוח איומה תקום להם, באלפים וברבבות?
ה"טיימס" כתב ב-7 בספטמבר — אני מצטט בתרגום: "העתון הזה — כך כותב ה'טיימס' - ממליץ לפני ישראל לעשות ויתורים למען השלום. אין לנו סיכוי לשכנע את ישראל כי יש לה אינטרס בעשיית הוויתורים, כאשר התשובה הבלתי נמנעת היא: ויתורים לאנשים כאלה - מה טובה תצמח מהם?" האם נסיגה תביא לכך שהם יניחו לנו, כאשר היום ברור שכל המגמה היא להשמידנו, ומאחורי אירגוני המרצחים — מדינות ערב? בעוד כמה שעות, במדינה ערבית, תיערך הלוויית. אנחנו נשמע את הדיה. כבר שמענו את הדברים שהושמעו מתבן של מדינות ערב: זו הדרך. הרי זו המגמה, זו המזימה.
נלמד איפוא גם את הלקח הזה ונעמוד מול אויבינו ונהדוף את התקפותיהם, ונעשה את הכל כדי למנוע את מזימות הרצח שלהם, ונדאג לכך שזוועת הדמים במינכן לא תהיה עוד חוליה אחת במעשי הרצח הנתבעים המבוצעים נגד בני העם היהודי, אלא תהיה האחרונה.
