כנס מיוחד של הכנסת – הישיבה המאתיים-ושמונה של הכנסת השמינית – יום שני י״א אלול תשל״ה 18 אוגוסט 1975 – המשא -ומתן להסדר -ביניים עם מצרים הוויתורים הישראליים וביקורו הקרוב של ד״ר קיסינג׳ר
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, ב-2 בפברואר עמד על בימה זו ראש-הממשלה מר יצחק רבין והכריז לאמור: בלי ביטול מצב המלחמה יישארו המעברים ושדות הנפט בידי מדינת ישראל, בידי צבא הגנה לישראל. היום, לקראת הסדר-הביניים המתרקם, אני באתי לשאול, מתוך הכרת-אחריות, את ראש הממשלה, את חבריה ואת חברי הכנסת לסיעותיהם: על-פי אותו הסדר-ביניים יבוטל מצב המלחמה בין ישראל ובין מצרים או לא? אם לא יבוטל מצב המלחמה, האם ראש הממשלה וחבריה עומדים לקיים את ההתחייבות המפורשת שנמסרה בשמם ועל-ידו מעל בימה זו באזני העם כולו לאמור: המעברים ושדות הנפט יישארו בידי מדינת ישראל, בידי צבא הגנה לישראל?
הצגתי שתי שאלות. לכל אחת מהן התשובה היא ברורה. יש היום להעלותה לפני הכנסת ולפני דעת- הקהל במדינה. האויב סירב לחלוטין לבטל את מצב המלחמה בקשר עם הסדר-הביניים. יתירה מזו, הוא הודיע שבעד שום נסיגה הוא לא ימסור הודעה על ביטול מצב המלחמה, אלא אם כן ישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ותאפשר הקמת מדינה עראפאתית ביהודה, בשומרון ובעזה. גם לגבי אותה הבטחה יש מעליה סימני שאלה בקשר עם ביטוי הנתון, כידוע לכול, לפירושים שונים: הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי. במלים אחרות: ברור היום לחלוטין שמצב המלחמה בין ישראל לבין מצרים יימשך, יישאר בתקפו, עם כל המשתמע ממנו, ואילו המעברים ושדות הנפט באבו-רודיס לא יהיו עוד בידי מדינת ישראל, בידי צבא הגנה לישראל, אלא יועברו לשלטונה של מצרים.
זוהי הפרה מפורשת של התחייבות שלא תיתכן חשובה ממנה, אשר ניתנה על-ידי הממשלה. אמנם כן, במסמכים הנוגעים להסדר-הביניים נאמר כי יש התחייבות הדדית לאי-שימוש בכוח, להימנעות מאיום בשי- מוש בכוח ועוד. אבל לא זו בלבד שאנחנו יודעים שהתחייבויות חזקות יותר מאלה ניתנו על-ידי מצרים החל מהסכם שביתת-הנשק ב-1949 ועד להסכם ההפרדה, אלא שראש הממשלה עצמו, בחודש מארס או בחודש אפריל, בידעו על ההתחייבויות הללו אמר: התמורה כפי שמציעה מצרים בעד הנסיגה מן המעברים ומשדות הנפט באבו-רודיס קרובה לאפס. מה שהיה קרוב לאפס נשאר על כנו בחודש אוגוסט. מה שהיה קרוב לאפס בחודש מארס, מה שונה בו מבחינת ההתחייבות? אבל העיקר הוא לשוב ולהדגיש: האויב הודיע שמצב המלחמה יישאר בתקפו. אנחנו יודעים זאת, ובניגוד להתחייבות שניתנה מעל במה זו מוסרים לו את המעברים ואת שדות הנפט באבו-רודיס.
אדוני היושב-ראש, ממשלה המפירה התחייבות כזו בנוגע לעניין היסודי ביותר ביחסים בין שתי המדינות — בינינו לבין מצרים — איננה ראויה להוסיף ולנהל את ענייני המדינה. היא חייבת בהתפטרות. יש אומרים כי אותו הסדר-ביניים יהיה צעד לקראת השלום. יורשה לי לומר שמי שטוען כך לועג למושג שלום. תרתי דסתרי: אם נשאר מצב המלחמה על כנו, היכן הוא הצעד לשלום ? והאמת היא הפוכה. זה איננו צעד לשלום, זו הזמנה ללחצים ולוויתורים נוספים בלי שלום.
איך הושגה הנסיגה החד-צדדית הזאת של ישראל? החל מחודש מארס, שבו מר רבין אמר לאו לתביעות המצריות, ועד ימים אלה, בהם אנחנו הודענו על נכונותנו לנטוש את שדות הנפט באבו-רודיס ואת המעברים, הוטלה לחלל האוויר המלה מהלכת האימים: קפאון. אם לא תסכימו לקבל את התנאים האלה — יהיה קפאון, ואז תבואנה עלינו כל הפורענויות, המקומיות והעולמיות, כפי ששמענו עליהן. עתה, אומרים, לאחר הנסיגה מן האתרים רבי-החשיבות האלה, לא יהיה עוד דיון על הסדר-ביניים נוסף אלא על הסדרים כוללים. אני מבקש לדעת האם אותה מלה, קפאון, אינה מצפה לנו זמן קצר מאוד לאחר שאנחנו כבר נהיה מחוץ למעברים ושדות הנפט יהיו בידי מצרים? ידועים ההבדלים בעמדות, וקיימות רק שתי אפשרויות: או שתהיה כניעה לתביעות האויבים וללחצים שילוו אותן, ואז עצם קיומה של המדינה יהיה בסכנה, או שתידחינה התביעות הללו, ואז שוב תוטל לחלל האוויר המלה קפאון, עם כל הקשור בכך. היכן איפוא הצעד לקראת השלום ? הטעיה, ולא רק אשליה.
היתה אשליה נוספת שגם היא בבחינת הטעיה: יהיו לנו שלוש שנות רגיעה. איך אפשר היה להשמיע טיעון כזה בידענו את המציאות במזרח התיכון? הוא הושמע. אין לו שחר. האם מצרים התחייבה שבמשך שלוש שנים היא לא תגיש את תביעותיה שלה לנסיגות נוספות? האם איזו שהיא מדינה ערבית תשלים עם אותו קפאון העלול להיווצר, כפי שהם אומרים, אחרי הנסיגה הזאת? הרי בדיוק להיפך. דווקה על-פי התמליל ברור שמיד לאחר אותה נסיגה תובאנה התביעות ויחודשו לחצים לנסיגה טוטאלית או לנסיגות נוספות, על-פי כל העובדות הידועות והברורות לנו. בהקשר זה לנסות להטעות את הציבור ולומר לו: אחרי הסדר- ביניים כזה יהיו לך שלוש שנות רגיעה — דבר חמור הוא. אין שחר לטענה הזאת, ומוטב שתניחו לה כדי לא להוסיף עוד הטעיה על האשליה.
יש אומרים שכאן נפתח הסדר שלום בשלבים. לא זו העובדה. לפנינו דוגמה לא של הסדר בשלבים, אלא של כניעה בשלבים. זו אמת מרה, אדוני היושב- ראש. ובאולם הזה יושבים אנשים שאינם אוהבים לשמוע את המלה הזאת. צר לי, אינני יכול אלא לשוב ולציין אותה בגלל האמת ולמען העתיד. ואני אמנה את השלבים.
ביום אחד מופיע שר החוץ ומודיע שלמען הסדר- ביניים עם מצרים תהיה ישראל מוכנה לסגת בסיני למרחק בין 30 ל-50 קילומטר. אבל הוא מציין במפורש שתחום הנסיגה הזה לא יכלול את מעברי הגידי והמיתלה ולא את שדות הנפט באבו-רודיס. שלב שני, לאחר שהאויב דוחה את הצעתו של שר החוץ: ראש הממשלה מודיע כי בעד ביטול מצב המלחמה נהיה מוכנים לעזוב את המעברים ואת שדות הנפט באבו-רודיס. האויב מסרב, כפי שציינתי, לבטל את מצב המלחמה. שלב שלישי: בלי ביטול מצב המלחמה מציע ראש הממשלה או מציעה הממשלה חלוקת המעברים בין מצרים לבין ישראל. אז אנו שומעים את המלה הנוראה: אם את זה אתם מציעים ועל כך אתם עומדים — יהיה קפאון, עם כל הפורענויות. מיד בא שלב רביעי: אם כך, מוכנה ישראל לסגת עוד יותר מזרחה ואף לתת, בניגוד למה שנאמר לפני כן, כביש גישה לשדות הנפט באבו- רודיס למצרים. אין הסכמה מצרית גם לנסיגה הנו- ספת הזאת. והשלב הבא הוא: אנו נהיה מוכנים לזוז עוד יותר מזרחה, אבל הקו המגן עלינו ועל חיילינו מוכרח להיגמר 5 קילומטר בתוך המעברים. והממשלה מורה, כפי שאני מניח, למטכ״ל, לעשות מעשה חשוב מבחינת הסברת העמדה הזאת. לאמור, היא שולחת קצין בכיר למעברים, היא מזמינה את כל העתונות ואת כלי התקשורת, ואותו קצין מסביר להם שאם ישראל, אם צבאנו, לא יעמדו באותה נקודה 5 קילומטר בתוך המעברים, תהיה זו סכנה לבטחוננו ולחיילינו.
המצרים דוחים גם את הקו הזה, ושוב נסיגה, עדי השיפולים, עדי מורדות המעברים. למעשה מסירת המעברים. ועוד מעט, אם כי יש איזה מאחז שאפשר לכנותו מאחז עיניים, יבוא ד״ר קיסינג׳ר למסע הדילוגים, ועל יסוד הנסיון חובה להביע את ההשערה שגם אותו קו לא יישאר על כנו, וכדי להשיג את הסדר-הביניים תהיה עוד נסיגה ישראלית.
הנה כי כן, חמישה שלבים בנסיגה. מלכתחילה איש סביב השולחן הזה לא רצה למסור לא את בארות הנפט ולא את המעברים, ובצדק. כולם אמרו שהמעברים חיוניים להגנה על צבאנו ולבטחון מדינתנו, בשני המקרים גם יחד, בין שאנחנו נצטרך להגן על עצמנו מפני התקפה של מצרים, אשר הכינה את התשתית להעביר לצד השני של התעלה יחידות גדולות, ובין שיהיה עלינו, במקרה שנותקף, לערוך התקפת-נגד. כך הכל אמרו. ומשום כך הטיעון היה: המעברים הם בעלי חשיבות אדירה מבחינה הגנתית מנקודת-ראות אסטרטגית. הנפט — 60% של הצריכה השנתית של ישראל, ועוד קו אספקה אחר הוא בסימן שאלה מסיבות שונות. להוסיף תלות על תלות, למסור בידי ארצות-הברית של אמריקה, מדינה ידידותית, גם את האחריות לאספקת נפט לישראל, בעוד אנחנו יודעים על יסוד הנסיון במשך החודשים האחרונים כי בבוא יום, כשמנסים להפעיל עלינו לחצים, תקבלו את תביעות המצרים, תיכנעו לדרישות האויבים, יש דיון מחדש על פריטים שונים — מי יתקע לכפנו שבבוא היום, כאשר תחוד- שנה התביעות, כאשר שוב יאיימו עלינו בקפאון, גם הנימוק הזה לא יהיה כנגדנו בבחינת אמצעי לחץ? הרי זו עלולה להיות התפתחות מדינית חמורה. לכן הכל אמרו: צריך לשמור על מקורות הנפט באבו-רודיס. זו היתה הסיבה שבגללה ההצעה הראשונה לא כללה את שני האתרים האלה. ועל אף הכל שום קו מוצע על -ידי ישראל לא החזיק מעמד במשך חודשים ספורים ; שום עמדה מדינית לא נשארה בתוקף. הלא דבר הוא — ביטול מצב הלוחמה לא הושאר בתוקף, כל סירוב של האויב גרם לנסיגה נוספת.
כזה היה המשא-והמתן שהתנהל לנגד עינינו. לכן לפי דעתי נכונה היא ההגדרה: כניעה בשלבים. לקראת מסעי הדילוגים עוד נתבונן. אדוני היושב-ראש, משום כך עומד לבוא עלינו הסדר-ביניים שהוא מבחינת סכנה לבטחון ישראל. לא צעד לקראת שלום אלא הזמנת לחצים לוויתורים נוספים. לכן הוא רע מעיקרו ומיסודו. לכן אנו דוחים אותו ללא סייג.
אבל על אלה יש להוסיף את התופעה שהיא, כביכול, מופשטת, אבל היא אולי הממשית ביותר במדי- ניות הבין-לאומית בימינו, כוונתי לאמינות. באותו תהליך של שיחות, באותו מהלך של כניעה אחרי כני- עה, תזוזה אחרי תזוזה, נסיגה אחרי נסיגה, מה נותר מאמינות דברה של הממשלה ? כל העמים למדו את הלקח, גם אויבינו למדו אותו, אפשר להציג תביעות למדינת ישראל; הממשלה שלה תאמר: לא; ילחצו — תאמר: הן. והראיה: בחודש מארס אמר ראש הממשלה לאו מוחלט, בחודש אוגוסט מעיקרו הלאו היה להן. זו סכנה לגבי העתיד בכל משא-ומתן ובכל מגע בינינו לבין מדינות ערב, בינינו לבין מדינות אחרות.
שואלים : האם יש אלטרנאטיבה ? ודאי שיש, היתה, הרי היא היתה בידיכם: א) אין עוזבים עמדות מגן במצב מלחמה; ב) תביעה למשא-ומתן ישיר בינינו לבין מדינות ערב על חוזי שלום; ג) הפעלת כל הגורמים הידידותיים, בייחוד בארצות-הברית, למען קבלת שלושה עקרונות נכונים אלה, שהממשלה עצמה החזיקה בהם זמן רב, אלא היא נסוגה מהם, ואחר כך היא שואלת לאלטרנאטיבה. הנה היא לפניכם. עוד אפשר לשוב לעקרונות אלה — לא לבצע את הנסיגה המסוכנת הזאת, לא לאפשר לאויב להשתלט על מעברי הגידי ול.מיתלה, לא להעביר לרשותו בארות נפט המכסות חלק כה גדול של הצריכה השנתית הישראלית. לכך אנו קוראים את הממשלה.
אולם אנו מבקשים לציין כי נוכח השינוי הקיצוני הזה בעמדת הממשלה החל מחודש מארס ועד חודש אוגוסט, היא איננה צריכה, ולפי הכרתנו אין לה זכות מוסרית, לחייב את העם בנסיגה מן המעברים האסטרטגיים של הגידי והמיתלה ונטישת שדות הנפט באבו- רודיס.
באותו משא-ומתן שיימשך אנו קוראים לממשלה שבל תחייב את המדינה בנסיגות אלה בשום מסמך. ואימרו גם לאלה שאתם תשאו ותתנו אתם: אנו נמסור את ההכרעה בידי העם באחת משתי הדרכים: או על- ידי בחירות חדשות, או על-ידי משאל עם. מדינות דמוקראטיות יבינו את הגישה הזאת. זוהי שאלה רבת- חשיבות לבטחוננו ולעתידנו. הממשלה קבעה עמדה, העם קיבל אותה ברצון, נוצרה מידה של אחדות לאומית. הממשלה שינתה מן הקצה אל הקצה את עמדתה, מיסרו לעם את ההכרעה באחת מאותן שתי הדרכים.
זוהי הדרך שבה אתם חייבים ללכת היום. אנו קוראים איפוא לכנסת שתהיה החלטה ברורה: אין הממשלה מתחייבת בנסיגה ממעברי הגידי והמיתלה ומשדות הנפט באבו-רודיס. בעניין זה ההכרעה נמסרת לעם עצמו, לכל אזרחי ישראל. הם יחליטו.
