כנס מיוחד של הכנסת הישיבה הארבע-מאות-ושישים-ושש של הכנסת השביעית יום שלישי, י״ח חשון תשל״ד 13 נובמבר 1973 – הודעת הממשלה על המצב המדיני – דיון
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי, חברי הכנסת. רב -אלוף אלעזר דוד, ראש המטה הכללי לצבאנו, אמר לפני יומיים את הדברים הבאים: "לו גוייסו המילואים 24 או 48 שעות לפני-כן, אין ספק כי המלחמה היתה אחרת והיינו סובלים פחות נפגעים. ההחלטה לא לגייס מילואים נתקבלה בדרג המדיני-הצבאי הגבוה ביותר, על יסוד הערכה כי על אף כל הסימנים של ריכוזים המוניים של חילות מצרים וסוריה לא תהיה מלחמה בשלב זה.״ אלה דבריו הפומביים של הרמטכ״ל. אלה הם דברים פשוטים באימתם, נוראים בפשטותם.
עד עתה, גברתי ראש הממשלה וחבריה, ניסיתם לחיות עם כזב. הייתם מוכנים להכות על חטא איש על חזה רעהו ולטפוח על שכם עצמכם בטענה כי הבעיה שעמדה לפניכם בין כסה לעשור היתה האם לפתוח במלחמה.
בהיותך בלונדון גילית כי הרמטכ״ל ביקש אותך להבין את ההבדל בין מצב שבו אויבינו יפתחו לבין תנאים שבהם אנו נפתח במה שמכונה מלחמה מונעת. ומדבריו אפשר היה להבין כי זו הצעתו: אל נמתין, נפתח במכה מונעת.
לא ברור לי למה סיפרת זאת לעולם, גברתי ראש הממשלה, בלונדון. זה היה סוד ממלכתי כמוס. איש בישראל לא שמע עד אתמול שהרמטכ"ל הוא שהביא את ההצעה הזאת לפניך. מה נתפסתם לדברת כזאת בימים אלה ? אין לה סכר, אין לה שיעור, אין לה גבול. אבל העם בישראל למד על סוד ממלכתי כמוס כזה - מלונדון.
אורי אבנרי (המחנה הרדיקלי הישראלי):
זה לא הסוד היחידי ששומעים מחוץ-לארץ.
מנחם בגין (גח״ל):
אתם החלטתם לא לקבל עצתו, ומאז אתם מתפארים בתבונתכם: צאו וראו, אנחנו לא פתחנו במלחמה. כלום זו הבעיה ? מי מבין אנשי-מדינה הציע לכם לפתוח במלחמה ? האם היו לרשותנו בצהרי יום הכיפורים כוחות יבשה, שריון וחיל רגלים בשתי החזיתות, הדרומית והצפונית, כדי להנחית מהלומה מונעת על האויבים ? מי כמוכם יודעים שלא היו לנו כוחות כאלה כלל. עמדו יחידות צבאיות, כולן מורכבות מגיבורים, מלוחמים שטובים מהם לא קמו לשום עם. אבל הן היו דלות. נסיון לשלוח אותן להתקפה מונעת פירושו היה התאבדות.
נותר רק חיל האוויר לנסיון לתת מהלומה הקרויה מונעת. אבל ספק רב אם ממש ברגעים האחרונים, על- פי המציאות שנוצרה, אמנם יכול היה חיל האוויר למנוע את ההתקפה מצד הריכוזים העצומים של אויבינו, עם כל הציוד החדיש, טילי קרקע-אוויר, טילים אנטי- טנקיים, ארבעת אלפים טנקים שמישים להתקפה, דיביזיות משוריינות וממוכנות - ספק אם יבול היה למנוע את ההתקפה המתוכננת והמתואמת הזאת לשעת ה״שין״, שעה שתיים בצהריים ביום הכיפורים, כפי שהתברר, ההתקפה נגד יחידותינו כפי שהן עמדו על רמת-הגולן ועל שפת תעלת סואץ.
לא זו הבעיה. השאלה המוצגת לכם בכל בית בישראל, והיא לא תרד מתשומת לבנו עד יתם הדור שלנו, היא: למה בין ראש השנה לבין יום הכיפורים לא גייסתם מילואים ולא קירבתם את הכלים? מה מנע מכם לעשות את הדבר הפשוט והיסודי הזה? מי מנע מכם לעשות את זאת? לפתוח במלחמה הוא דבר חמור מאוד. אלף פעמים צריך לשקול אם לעשות צעד כזה, ובצהרי יום הכיפורים זה היה בלאו הכי בלתי-אפשרי. אבל לנקוט אמצעי זהירות כנגד ריכוזים של האויב הגוברים והולכים לנגד עיניכם, על-פי מידע שקיבלתם בכל יום מערב ראש השנה ועד יום הכיפורים — מדוע לא נקטתם אמצעי זהירות אלה?
נשער בנפשותינו, אדוני היושב -ראש - ואני מדבר על הנושא הזה בכאב שאי-אפשר לבטאו בשפת אנוש, והוא צריך להיות קודם כל מנת חלקם של המסובים סביב השולחן הזה, בידיהם היתה ההכרעה — נשער בנפשותינו שאנחנו מגייסים את המילואים לפחות ביום הרביעי לפני יום הכיפורים ומקרבים את הכלים. 500 טנקים לרמת-הגולן, 700 טנקים לקרבת התעלה. עוד היו נותרים בידינו מאות טנקים שמישים, מצויינים, כעתודה אסטרטגית בשריון. 1,200 טנקים אלה היו מובאים צפונה ודרומה במובילים, כי לכך היה זמן במשך שלושה-ארבעה ימים, היו מובאים למקום בלי שחיקה והיו מוכנים על הצוותים המאומנים שלהם, הנערכים, הנפלאים לירי, לתנועה, לביתור, לביתור, לאיגוף, לנצחון.
אז היו נוצרות שתי אפשרויות: האחת - המלחמה כלל לא היתה פורצת. מובן שהריגול הסובייטי המשתמש בסטיליטים המסתובבים מעל ראשינו יום וליל היה מגלה - לטובה - את הדבר, את ריכוזי כוחותינו להגנה על עמנו ואל ארצנו, ודמשק וקהיר היו מקבלות הודעה ממוסקבה: אל תתקיפו, היהודים מאורגנים, מוכנים, מחכים לכם.
הלוואי והיינו זוכים לכך. כל מלחמה שנדחתה פירושה אי-מלחמה, הימנעות משפיכת דמים. ואם היא נדחית, אולי היא נדחית לזמן רב.
אפשרות שנייה - בכל זאת היו תוקפים, אבל המצרים לא היו צולחים את התעלה, בוודאי לא ב-70,000 רגלים, ב-900 טנקים ובמאות תותחים, לא בצפון ולא בדרום. צבא ההגנה לישראל היה מקיים את אשר הבטיח: נהיה ערוכים; אם ינסו לצלוח, לא יעברו; אם יעברו, ימוגרו. בצפון לא היינו נסוגים עד כדי למעלה ממחציתה של רמת הגולן, לרחבה, עד-כדי יצירת סכנה איומה לכל ישובי העמקים. מי כמונו זוכרים אותו יום א׳, אור ליום ב׳, כאשר קיבלנו את הידיעות הנכונות, ולא המטעות, ממה שהתרחש ברמת-הגולן. היינו שוברים את התוקפנות הסורית, כפי שהיינו ממגרים את התוקפנים המצריים באבה של תוקפנותם, כי היה לנו הכוח. אבל היכן היה אותו כוח בצהרי יום הכיפורים כאשר יצאו אויבינו בנפש לתקוף אותנו על מנת לנסות להכחידנו ? היכן היו 1,200 הטנקים האלה ? היכן היו התותחים ? היכן היו הטנקיסטים ? היכן היו התותחנים ? הכלים עמדו בחניונים והבחורים היו עדיין בבתיהם.
מה שאני טוען, כבוד היושב-ראש ומורי ורבותי חברי הכנסת, ידידים ויריבים כאחד, אינו נלקח מדמיונו של אדם, אלא מהמציאות. הראיה - בערך מספרים כאלה של כלים ריכזנו בבוא היום, היום השלישי- הרביעי- החמישי ללחימה, בשתי החזיתות. ואז גברנו על אף כל התקלות הנוראות בגיוס, בכלים, בשחיקה, במהירות, בחפזון, בחוסר הציוד המתאים ובעירבוב יחידות. על אף כל התקלות האלה - וזאת צריך לומר לתפארת צבא ישראל — גבר צבאנו, מחץ אויב, כיתר מחנותיו, איגף אותו מימין ומשמאל והיכה אותו שוק על ירך. אכן, למה לא גייסתם את הלוחמים? למה לא קירבתם את הכלים? איך הגעתם לקלות-דעת כזאת? איך אתם מנסים לחיות עם הכזב הזה, שכביכול הבעיה היתה אם לפתוח במלחמה? למה אינכם אומרים לעם כולו: בזה שלא גייסנו בעוד מועד כפי שיכולנו, טעינו, שגינו, חטאנו, ובגלל החלטה זו שלא לגייס עמד צבא ההגנה לישראל ב-48 השעות הראשונות ללחימה במצב של נחיתות כמותית ואיכותית, דווקה בחזיתות. כל הפילוסופיה של מעטים נגד רבים בשטח הצבאי היא׳ כי במקום המכריע, המתאים, מרכזים את האגרוף למכה המכרעת. הפעם קרה להיפך. אויבינו ריכזו את שני האגרופים, בשריון, בארטילריה, בטילים ובכל שאר כלי המשחית. אגרופים אדירים. ומולם — לוחמים מעטים, כלים ללא כל יחס מספרי לעומת אלה שהופעלו על-ידי האויב. משום כך עמדו גיבורינו ובגופותיהם עצרו את האויב - כפי שכולנו אומרים. אשרי העם שזכה לבנים כאלה, אך אי-אפשר לומר: אשרי העם שממשלה כזאת לו.
איך הגעתם לקלות-דעת כזאת ? שתי ישיבות ממשלה נתקיימו בין כסה לעשור. הישיבה השנייה היתה ביום רביעי לפני יום הכיפורים. אני יודע ממקור נאמן לחלוטין שהגברת ראש הממשלה אפילו ברמז לא סיפרה לממשלה שיש בעיה כזאת, כדי לאפשר לה לדון בשאלה האם לגייס או לא לגייס — ביום הרביעי לפגי יום הכיפורים של השבוע הגורלי ההוא. אבל הרמטכ"ל אומר שההחלטה לא לגייס נתקבלה בדרג המדיני והצבאי העליון. מיהו הדרג הזה ? ממה הוא מורכב?
למחרת היום, ביום החמישי של השבוע, נתקיימה ישיבה של ועדת החוץ והבטחון. ראש הממשלה אומרת תמיד: אסור לספר מה שהיה בישיבה של ועדה זו. אבל מותר לומר מה שלא היה בה. אפילו ברמז קל ביותר לא סיפרה הגברת ראש הממשלה, שהשתתפה בישיבה לאחר שובה משטרסבורג ומווינה, על בעיה כזאת. המודיעין הצבאי מוסר לנו כל יום על ריכוזים גוברים והולכים של אויבינו בשתי החזיתות, וגיוס - אין. אבל לא אחזור על השאלה מי הוא הדרג המדיני העליון. זה עניינכם, רבותי חברי הממשלה. אתם, שלא ידעתם דבר, אתם, שלא נתבקשתם להחליט דבר בעניין הגורלי, המכריע, בחיינו, אתם צריכים לקבוע מה לעשות עם עצמכם. אם אתם משלימים עם מעמד של מנהלי משרדים עליונים - עניינכם הוא. אבל אנחנו לא ניכנס לסוגיה זו. בשבילנו קיימים בית-נבחרים וממשלה, ולפי החוק נושאת הממשלה באחריות משותפת לפעולותיה, לאמור: מחדליה והחלטותיה, בפני הבית הזה. כל הממשלה כולה. אין מוסד אחר האחראי. ובפני הבית הזה עליכם להשיב לשאלה: למה לא גייסתם את המילואים ? למה לא קירבתם את הכלים?
ממשלה הנכשלת בעניין המכריע והגורלי בחיי אומה, ובייחוד בחיי עמנו, המוקף אויבים השואפים להשמדתו, ממשלה זו מאבדת את האמון, אף אם היא מחזיקה בקרנות-המזבח של מה שהגברת מאיר קראה היום "סמכות מלאה". איזו סמכות מוסרית עוד יש לכם לאחר הכשלון הזה? איך אתם יכולים להעלות על הדעת כי אתם, בהרכב הזה, תנהלו את ענייני האומה הזאת לקראת הכרעות העלולות לחרוץ את עתידה ? לפיכך, גברתי ראש הממשלה, עם כל הכבוד, עצה לי אליך: מחר תלכי אל הנשיא ותמסרי לו את התפטרותך, ועל-ידי כך תהיה התפטרות הממשלה כולה. זו חובתך כלפי העם הזה, אם את רוצה לומר לו את האמת. הרמטכ׳׳ל אישר את האמת, כפי שאנחנו ידענו אותה ואמרנו אותה לעם, לאחר שצבאנו גבר על אויביו, לא לפני-כן, מסיבה מובנת.
זה שבועות אנו אומרים כי זאת הסיבה לטרגדיה של 48 השעות הראשונות של הלחימה. לאמת יש כוח לטהר אווירה בעם; בהיפוכה - היפוכו.
ואם אתם יודעים את האמת - תסיקו את המסקנה. כי היא חלק ממנה. אני קורא לממשלה להגיש לנשיא הודעה על התפטרות: על-ידי התפטרותה של הגברת מאיר, או על-ידי החלטה שתתקבל בישיבת הממשלה כחוק על התפטרותה ומסירת הודעה עליה לכבוד נשיא ישראל.
אך יש סיבה נוספת לקריאתנו זו. אדוני היושב- ראש, מישהו החליט שבשבוע הראשון של דצמבר צריכה להתקיים בז׳נבה ועידה הקרויה ״ועידת שלום״. מי החליט על כך? הממשלה? הכנסת? לא שמענו. אבל כמקובל בימים אלה מישהו מחליט בשבילנו — על הוועידה, על המשתתפים בה, ואפילו על תאריכה. הוועידה הזאת מכונה ״ועידת שלום". גם ועידת מינכן נקראה ״ועידת שלום׳׳. והיה עם שקיבל את נוויל צ׳מברליין בפרחים ובתשואות כשהוא חזר מגודסברג. מישהו החליט בשבילנו לזמן לז׳נבה בעשרת ימי דצמבר הראשונים ועידה הקרויה ״ועידת שלום״. לקראתה אמר אחד ממכנסיה, הנרי קיסינג׳ר, את הדברים הבאים: ״הצלחת המשא-ומתן תלויה בנסיגה של ישראל מן העמדות שכבשה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ששת הימים״. פשוט, ברור לכל הבריות. אם יהיה משא- ומתן בחסות אמריקה וברית-המועצות ועוד — קובע מזכיר המדינה של ידידתנו הגדולה כי הצלחתנו תלויה בנסיגתנו לא רק מקווי ה-22 באוקטובר או ה-24 באוקטובר 1973, אלא גם בנסיגתנו מן העמדות שלפי לשונו נכבשו בין ה-5 וה-11 ביוני 1967. בלעדי נסיגה זאת, לפי דבריו, אין הצלחה למשא-ומתן.
הוא מוסיף ואומר שלאחר הצלחת המשא-ומתן, התלויה כאמור בנסיגת ישראל כזאת, תעמוד בעיה רצינית מאוד של בטחון ישראל.
מורי ורבותי חברי הכנסת, אם מישהו רוצה לתת לעמנו ל.ס.ד. פוליטי, יזכור: היקיצה עלולה להיות מרה מאוד. הבה נתבונן בעיניים פקוחות, אנחנו, נבחרי האומה, ללא כל הבדל של סיעה, מתוך דאגה לעמנו ולעתידו, נטה אוזן קשובה: מה אומר הנרי קיסינג׳ר בשם ארצות-הברית של אמריקה, היום, לא אתמול? הוא אומר שהצלחת המשא-ומתן תלויה בנסיגתנו המוחלטת כמעט. "מוחלטת" צריך לומר; את ה״כמעט״ לא צריך לשכוח. זה בדיוק. ואם אכן נבצע את הנסיגה הזאת, אזי תהיה בעיה רצינית מאוד של בטחוננו. במלים אחרות: הוא מודה שעל-ידי נסיגה זו יעמוד בטחון ישראל בסכנה חמורה. אחרת אין בעיה רצינית. אין פלא. הוא יודע. אילו חלילה ביצענו את הנסיגה הזאת כפי שהוא דורש אותה לקראת ועידת ז׳נבה, היו כל ערינו ומושבותינו, אולי חוץ מחיפה, בטווח האש של האויב, בשלוש חזיתות. ולא רק בטווח של תותחיו, אלא גם בטווח של הקטיושות, שבעליהן הודיעו במפורש ששום הפסקת- אש אינה מחייבת אותם, גם לא זו האחרונה, ה״מעוצבת״ בקילומטר ה-101.
האם יש עם בעולם אשר נדרש ממנו ככה לוותר על בטחונו הלאומי ? האם יש למישהו הזכות - ויהיה חזק כפי שיהיה - להגיש לעם זה, עם כל נסיונותיו, תביעה כזאת ?
אבל אז אומר ד׳׳ר קיסינג׳ר: אמנם כן, זאת תהיה בעיה רצינית מאוד לבטחון ישראל; ישראל בעצם תוותר על בטחונה, אבל לנו יש תרופה: ניתן לה ערבויות. הוא גם מדינאי, גם סופר וגם היסטוריון. הוא, מר קיסינג׳ר, צריך לזכור: ב-1924 נחתם החוזה המפורסם בלוקרנו. ערובה של האימפריה הגדולה ביותר בימים ההם, בין השאר לקיום האזור המפורז בריינלנד. ב-1934: הצרפתים, אם אתם רוצים להתנגד לשיגור הצבא ההוא לריינלנד, תילחמו בעצמכם. את שומעת, גברתי ראש הממשלה, את הצליל הזה ? ״תילחמו בעצמכם״. ב-1938 כבר נלקח חבל הסודטים מצ׳כוסלובקיה. הערובה?... אנחנו יודעים מה קרה ב-1938 לחבל זה ולצ׳כוסלובקיה כולה.
אדוני היושב -ראש, בפרלמנט הבריטי היתה תקרית אופיינית מאוד לפני שבוע. סר אלק דאגלס-יום, שר החוץ דהיום של בריטניה, שליווה את גוויל צ׳מברליין לגודסברג, סיפר נוכח האמברגו שהטיל על ציוד לישראל בעצם ימי לחימתנו על נפשנו, שאם ישראל תהיה באמת בסכנה, יבטל מיד את האמברגו וייצא לשמור על ישראל. קם החבר הסוציאליסט של הפרלמנט, פאג׳ט, ואמר לו: זה בדיוק מה שהבטחתם במינכן לצ׳כוסלובקיה. השיב סר אלק דאגלס-יום ככה: But now it is meant.
בשנות החמישים הראשונות ניתנה ערובה, הצהרת שלוש המעצמות. באיזה מבחן עמדה עד מבצע קדש ? ב-1957 ניתנה ערובה. הנשיא אייזנהאור, בשם המעצמה הגדולה ביותר, הבטיח: אם יחסמו לכם את הדרך לאילת, מאילת - יש לכם זכות להפעיל את סעיף 51 ל... מגילת האומות המאוחדות. את ידעת לספר, גברתי ראש הממשלה, שלאחר נסיגתנו ניתנה לך הבטחה אמריקאית מפורשת שהצבא המצרי לא יחזור לעזה. הוא חזר תוך 24 שעות. את אצת למר דאלס ואמרת לו: הרי הבטחתם לנו, מדוע אתם משלימים עם נוכחות הצבא המצרי בעזה ? והוא השיב ככה: נכון, הבטחנו. ובכן מה? האם תעשו מלחמה חדשה?
אחר כל אלה אנחנו חייבים לומר: האם נוותר על בטחוננו למען ערובתם? אין ערובה שתוכל לערוב לקיומה של ערובה.
זאת נזכור. אבל אתם, רבותי חברי הממשלה, עליכם להיזהר, משום שאתם מחוייבים בנסיגה על-פי החלטתכם. והנה אתם אומרים: אבל איפה הבטחון? לזה משיב הגרי קיסינג׳ר: אנחנו ניתן לכם את בטחונכם, ערובה, ותהיו מדינת חסות.
זו משמעות הוועידה שתאריכה נקבע בשבילנו. ולכן מבחינת האינטרס הלאומי העליון, גברתי ראש הממשלה וחבריה, הגישו את התפטרותכם. אין לכם מנדט לקבל התחייבויות בשם העם הזה, הנוגעות לארץ ישראל, לבטחון הלאומי. וחד הוא. שום מנדט אין לכם. גם שר הבטחון אמר את זה בפומבי. אכן, תם המנדט שלכם. למעשה הוא תם אפילו על-פי החוק ב-20 באוקטובר. כל כך למה ? בחוק כתוב: נבחרה כנסת חדשה, רואים את הממשלה כאילו התפטרה ביום הבחירות. אילו היו הבחירות מתקיימות ב-30 באוקטובר, היו רואים אתכם כחוק כאילו התפטרתם באותו היום. הן נדחו. מדוע ? רק בגלל המלחמה. אבל העם בחר את הכנסת לפני ארבע שנים; ארבע שנים אלה חלפו. כהונתה של הכנסת הזאת הוארכה רק בגלל מה שמכונה כוח עליון. עם תום ארבע שנים אין לכם מנדט. ומשום שאין לכם מנדט מטעם העם לכנסת, אין לכם מנדט מטעם הכנסת שתקופת כהונתה פגה. ואת זה עליכם להמחיש, פשוטו כמשמעו, על-ידי אקט ממלכתי מכובד: הליכה אל הנשיא.
אז יהיה ברור לכל באי-עולם שאינכם אלא ממשלת מעבר. לא תצטרכו להסביר את הדבר. ממשלה, כאמור בלעז המשפטי המקובל: in statu demissionis — במעמד של התפטרות. ואז תאמרו לכל אלה שקבעו בשבילכם את התאריך: איננו יכולים להתחייב בשביל העם שום התחייבות רצינית, שום התחייבות לגבי עתיד הארץ והעם הזה. ומשום כך זה לא יהיה ב-10 בדצמבר; יהיה בינואר. צריך לנהל משא-ומתן על חוזה שלום בינינו לבין אויבינו. אנחנו תמיד חייבנו משא -ומתן כזה, בלי משכנתה של התחייבות לביצוע החלטה 242 והתחייבות לחלוקת ארץ ישראל מחדש, לנסיגה. אבל על חוזה שלום צריך להיות מוכן לדון בשווים עם שוים, כל אחד לפי הצעותיו. אבל אתם אינכם יכולים בדצמבר לנהל משא-ומתן כזה, כי אין לכם מנדט.
העם יבחר בכנסת חדשה ב-31 בדצמבר שנה זו, וכעבור שבועות מספר תיכון הכנסת ותקום ממשלה על-פי הכרעת העם. הממשלה שתהיה לה סמכות מטעם העם הבוחר ומטעם הכנסת הנבחרת היא תנהל את המשא-ומתן.
אדוני היושב-ראש, גם ביחס להסכם סאדאת- קיסינג׳ר האחרון גילתה הממשלה מידה רבה של קלות- דעת. ראש הממשלה סיפרה מה שבעניין זה התייעצה עם ועדת החוץ והבטחון וגם עם ראשי האופוזיציה. עם כל הכבוד, עלי לתקן את דבריך. אילמלא היית משמיעה אותם, לא הייתי מזכיר אותם.
ראש-הממשלה ג. מאיר:
אמרתי שבקשר לעניין זה הסכמתם לדחיית ישיבת הכנסת.
מנחם בגין (גח״ל):
כן, אינני מכחיש את זה. באשר לדחיית ישיבת הכנסת - כן. סליחה, אם בזה טעיתי, אני מוכן לתקן את טעותי.
אני רק רוצה לומר - משום שאני קורא רשימות מסויימות ומקשיב לשמועות מסויימות חובתי לומר לציבור: בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת אתם מביאים החלטות שלכם בדיעבד.
משה כרמל (המערך, עבודה-מפ״ם):
לא תמיד.
מנחם בגין (גח״ל):
תסלח לי, חבר-הכנסת כרמל, אני מדבר על הכלל.
חיים לנדאו (גח״ל):
גם במקרים היוצאים מן הכלל דחיתם את העצות. אבל בדרך כלל לא הבאתם לפני הוועדה בעיות בטרם החלטה. לא עניין הפסקת-האש ולא עניין האספקה לארמיה. אתם מביאים את הכל פוסט מורטם.
אורי אבנרי (המחנה הרדיקלי הישראלי):
הוועדה כולה היא בדיחה אחת גדולה ונושאת באחריות לכל האסונות שקרו, יותר מכל מוסד אחר. אתם אחראים לכל מה שקרה יותר מכל גורם אחר, לכל המחדלים, לכל ההערכות.
היו״ר י. ישעיהו:
חבר-הכנסת אבנרי, לא קיבלת רשות הדיבור.
אורי אבנרי (המחנה הרדיקלי הישראלי):
איך אתם מתחמקים מאחריות? אתה חבר הוועדה זה שנים. הסכמתם לרמטכ״ל הזה, הסכמתם לשר הבטחון הזה, הסכמתם לראש אמ״ן הזה. איך אתם לא אחראים כמו כל האחרים ?
היו״ר י. ישעיהו:
חבר-הכנסת אבנרי...
אורי אבנרי (המחנה הרדיקלי הישראלי):
איך אתם מתחמקים מאחריות?
היו״ר י. ישעיהו:
חבר-הכנסת אבנרי, אני קורא אותך לסדר.
מנחם בגין (גח״ל):
חבר-הכנסת אבנרי, קריאות אלה שלך אינן ראויות לתגובה.
אורי אבנרי (המחנה הרדיקלי הישראלי):
הוועדה אחראית בפני העם כמו הממשלה.
מנחם בגין (גח״ל):
באשר לידידי חבר-הכנסת ד״ר רימלט ולי, גברתי ראש הממשלה, אנחנו תמיד ניהנה משיחות אתך. אבל בכל השיחות הודעת לנו בדיעבד, מלבד בפעם אחת ויחידה, על הסכם קיסינג׳ר - סאדאת. ואז העירונו לך את הערותינו, אבל לא התחשבת בהן.
מדוע אמרתי שבקלות-דעת קיבלתם את ההסכם הזה ? אדרבה, מדוע עשיתם פסטיבל כזה? עשיתם הסכם מסויים, לכל הדעות. מה מקבלת מצרים בהסכם זה ? החייאתה של הארמיה השלישית, המכותרת, הנצורה, שנידונה לכניעה. מה אנחנו קיבלנו ? הבטחה לשיחרור שבויינו במצרים, לא כל שבויינו. ואנחנו יודעים שהבעיה הנוראה ביותר קיימת דווקה לגבי השבויים שלנו בסוריה. עד כאן, ולא אוסיף. והבטחה מצד מצרים בעניין הקלה במצור ששמו על אילת בבאב-אל-מאנדב. הקלה. איך אמרו המצרים? לא הכרזנו על מצור, לא צריך להכריז על ביטולו. יש שם משחתת מצרית, שתי משחתות נוספות, לא נותנות לשיירת אניות לעבור לאילת. לא הכריזו על בלוקדה ? הקלה.
ובכן, אתם חשבתם שצריך לחתום על ההסכם הזה. מה השמחה? שישו בני מעי. או כמו שאמר איש חכם: סיסקו בני מעי. ואתם ידעתם שהמצרים — —
נסים אליעד (המפלגה הליברלית העצמאית):
מי אמר ״שישו בני מעי" ?
מנחם בגין (גח״ל) :
מי אמר ?
— — אתם ידעתם שהמצרים מפרשים את ההסכם הזה פירוש שלהם, והם לא ויתרו עליו. וחתמתם עליו. ועכשיו אומרים: מבוי סתום. והלוואי שישוחררו שבויינו. היום עדיין לא באו. הלוואי. והגענו לאיזה חילופי דברים, ולא רק דברים, עם הפינים. קלות-דעת.
אדוני היושב -ראש, קודם, במשך כל השנים, בארץ ישראל היתה קריאה: אין ברירה. איזה כוח אדיר היא נתנה לנו? אין ברירה אלא לנצח. לעמוד. כך זכינו. היום הפכה ממשלה זו את הסיסמה להיפוך משמעותה: אין ברירה אלא לקבל תכתיבים, תאריך להפסקת -האש, 338, קשר עם ביצוע 242. אין ברירה. אנחנו אמרנו שלא נקבל בכוחות האו״ם מדינות שאינן מקיימות אתנו יחסים דיפלומטיים. ישנן. אין ברירה. הסכם נוסף — אין ברירה. האם אינכם מרגישים את הסכנה שבהיפוכה של הסיסמה ההיא, עם כל הכוחות, בתוך עם המוקף אויבים?
אנחנו אומרים שיש ברירה. קודם כל צריך לספר לעם את האמת על רצון האויבים, והיום הזה אומר בטאון בארץ ערבית מתונה ששמה לבנון את הדברים הבאים: "אפילו תיאלץ ישראל בוועידת שלום בז׳נבה לחזור לגבולות 1967 אין פירוש הדבר סיום המאבק. על המאבק להיפסק רק עם עקירת הישות הציונית." כל אויבינו מוסיפים לרצות בהשמדתנו. זאת האמת. את האמת הזאת צריך לספר לעמנו בארץ ולעם הגדול ברחבי תבל ולכל ידידינו בכל הארצות החפשיות.
יש לנו כוח אדיר. יש בארצות- הברית יהדות שכמותה לא היתה מאז קם עמנו. צריך לספר לה מה משמעותם של דברי הגרי קיסינג׳ר. גם אליו צריך להפנות משפטים ספורים מעל במה זו: יהודי אתה. אינך הראשון שהגיע למשרה גבוהה בארצות מושבו. זכור את העבר. היו יהודים כאלה אשר מתוך תסביך שמא יגידו כי בגלל יהדותם הם מפנים את פעולתם לטובת עמם, עשו את ההיפך, על-פי המאמר המפורסם של אחד העם: "עבדות בתוך חירות״. ייזהר נא, ד״ר קיסינג׳ר, מפני עיוות כזה של מה שהוא חושב באוב- ייקטיביות, כביכול.
מרדכי בן-פורת (המערך, עבודה-מפ״ם):
חבר-הכנסת בגין, האם היית אומר לו זאת באמת לו היית לידו? האם היית אומר לו זאת?
מנחם בגין (גח"ל):
בהחלט. לא זו בלבד שהייתי אומר לו זאת; אני מקווה להיפגש אתו פעם שנייה ואומר לו זאת.
(קריאות)
ויעמוד מאחורינו כוח אדיר במאבק זה על עתיד עמנו. אבל את המדיניות החדשה צריך קודם כל לבסס על האמונה בצדקתנו. איך אפשר לטעון לצדקת ענייננו אם עד היום משתמשים אתם במונח ״שטחים כבושים" והתחייבתם לסגת מהם ? אם הם כבושים, על-פי הודעה שלכם, שואלים אתכם: כמה זמן עוד יהיו כבושים? צדקתנו — ארץ ישראל, מולדתנו, ארצנו. אין מחלקים אותה. בלעדיה גם אין לנו בטחון. צדקתנו - יצאנו למלחמת התגוננות כדי לשמור שאותם שטחים, אשר שימשו בסיסי תוקפנות לאויב, לא תהיה בהם חזרה על התוקפנות. זוהי צדקתנו. אבל אתם הורסים את היסוד למערכת המדינית הגדולה למען עתידנו, את צדקת ענייננו. על הצדקה זו נוכל לבנות את המדיניות החדשה.
אדוני היושב -ראש, יש שותפות אינטרסים עמוקה בין העמים בני-החורין לבין ישראל חזקה, ואת זאת צריך להעלות על נס. אין שום כורח שהקומוניסם ישתלט על המזרח התיכון ועל המפרץ הפרסי ובאופן סופי על כל מקורות הנפט באזור, ואנחנו מונעים את השתלטותו. אנחנו מדינה חזקה, מדינה שבטחונה ברור לכל, וצדקתה לעיני העולם. יש ברירה. יש לנהל מדיניות חדשה, והעם יחליט גם על הנהגה חדשה.
אדוני היושב-ראש, אנחנו, חברי ועדת החוץ והבטחון, ביקרנו אתמול בסיני, במצרים. ראינו דברים שקשה להאמין בהם אם אין רואים אותם בעיני אנוש. ובכן, עצוב שדה -הקרב עם מאות טנקים, תותחים, ואנו יודעים מה קרה לאנשים שנהגו בהם, הן בני עמנו, הן חיילי האויב. עצוב. ראינו גם את חיילינו. ראינו אותם ואת מפקדיהם המהוללים. שמענו אותם. יכול אני לומר שצבא זה הוא אדיר כוח ורוח. לא, לא נתפאר, אבל על-פי האמת נאמר: צבא טוב ממנו לא קם. מקור אמונתנו, צדקתנו. לכן יכולים אנו לומר היום, באמונה רבה בעתידנו, בהתגברות על אויבינו, כבטחון לישראל, בשלום שיבוא: מה טובו חייליך, יעקב, מגיניך, ישראל.