כנס מיוחד של הכנסת הישיבה הארבע-מאות-ושישים-ושתיים של הכנסת השביעית הודעת הממשלה על היענותה לפניית ארצות-הברית בדבר הפסקת אש – דיון

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ז תשרי התשל"ד, 23 באוקטובר 1973
מתוך:
כרך 68
נושאים:
מורשת ישראל - אהבת חינם. ממשל - אופוזיציה, כנסת, פרלמנטריזם. מדינות - ארה"ב, ברית המועצות (רוסיה). אישים - גולדה מאיר, גונאר יארינג, הנרי קיסינג'ר. מדיניות חוץ - דיפלומטיה. שלום - הסכם שלום, הסכמי הביניים. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). בטחון - מלחמת יום כיפור, צבא. הסכסוך הישראלי פלסטיני - תכנית רוג'רס
נאומו של בגין ביום קבלת הפסקת-האש על-ידי ממשלת ישראל. בגין מסרב לקבל הטפות לפטריוטיזם מדוברי המערך, הטוענים שמוקדם נדי לדון במכשולים, וטען שאין הם מוסמכים לדבר בשם צהל. בגין טוען שהאחריות על המחדל המודיעיני לפני מלחמת יום כיפור היא על הממשלה ולא על הדרג המקצועי. בגין יוצא נגד קבלתה של הפסקת-האש על בסיס ההחלטה 338 של האו"ם על-ידי הממשלה. בגין טוען שניסוח ההחלטה מאפשר לאויב לחדש בכל רגע שירצה את הלחימה. בגין טוען שההפניה להחלטה 242 (חזרה לקווי 1967) אינה מקובלת על ישראל, כפי שהוא טען מאז 1970, כיוון שהתחייבות לנסיגה אינה יכולה להביא לשלום. בגין טוען שההחלטה אינה מקובלת על ישראל גם כי היא מהווה בפועל כפיית ההסכם. בגין מוחה על התבטאות של קיסינג'ר שהישווה מלחמת יום כיפור לקטטת ילדים. בגין מביא מנאומו משנת 1970, שבו חזה התפתחויות שהביאו למלחמת יום כיפור בעקבות קבלת טיוטת יארינג.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, חיילי ישראל עומדים גם היום, אחרי הפסקת-אש אשר לפי שעה לא הופסקה, באש ההפגזות וההפצצות של האויב אשר הפר אותה. אנחנו נעמוד מאחוריהם באחדות לבבות, באהבה רבה ובתפילה זכה.

על רקע זה מבקש אני להעיר למזכירה הכללי של מפלגת העבודה, חבר-הכנסת ידלין, הערה מיוחדת. הבוקר, בהודעתו, ניסה לתת לנו שיעורים באחריות לאומית ובפטריוטיות, שיעורים שאין אנו זקוקים להם וגם לא נקבל אותם. בין השאר אמר: מוקדם להסביר פומבית את כל הפרטים והשיקולים אשר הנחו את הממשלה ואת צה״ל בין ראש השנה ויום הכיפורים. בקשה לי אליך, חבר-הכנסת ידלין, אל תדבר בשם צה״ל. אין לך שום סמכות לכך. אין לך שום זכות מוסרית לכך. אם אתה רוצה לדבר בשם הממשלה בלי הסכמתה של ראש הממשלה, משום שמפלגתך מנהיגה אותה — דבר; אם אתה רוצה להשמיע דברים בשם מפלגת העבודה או המערך - השמע; בשם צה״ל - לא. תסתכל בשורות האלה ותדע. ביכלתי לומר דברים הרבה יותר חמורים והרבה יותר מכאיבים כדי להוכיח למר ידלין שהוא לא צריך לדבר בשם צה"ל, אבל בגלל השעה שבה חיילינו עדיין עומדים בקרבות אמנע מהם.

חבר-הכנסת ידלין אמר שפומבית עדיין לא הגיע הזמן לברר שיקולים מסויימים. אבל יש דברים שהם היום כבר נחלת הכלל.

ד״ר קיסינג׳ר, מזכיר המדינה של ארצות-הברית, אמר לפני ימים מספר במסיבת עתונאים פתוחה את הדברים האלה: בשבוע שקדם למעשי האיבה ביקשנו בשלוש הזדמנויות את שירותי המודיעין שלנו ושל ישראל להמציא לנו את הערכתם על מה שעלול לקרות. אלה אף אלה חיוו דעתם כי מעשי איבה אינם סבירים, עד כדי הנחה כי אין כלל אפשרות שזה יקרה. לא נתנו — הוסיף ד״ר קיסינג׳ר נאמר — שום עצות בקשר עם ההתפתחות שעליה נאמר לנו בוודאות שהיא לא תתרחש.

מאז קראתי את הדברים האלה ושבתי והתבוננתי בהם, לא אכחיש — רעד של דאגה עמוקה עבר בלב. נעזוב את שירותי המודיעין האמריקאים. הם צריכים לדאוג לארצות -הברית של אמריקה. שירותי המודיעין של ישראל הם המודיעים לאמריקאים שאין שום אפשרות שתפרוץ מלחמה, שבוע לפני פתיחת פעולות האיבה. הם יודעים שהאויב מרכז כוח יום אחר יום, יותר ויותר יחידות, עם טנקים, עם כל כלי המלחמה החדשים, בצפון ובדרום גם יחד. והם אומרים לארצות- הברית של אמריקה, בוודאות: לא תפרוץ מלחמה.

מישהו יכול לומר: טעותם של שירותי המודיעין שלנו. אינני מסכים. אחריותה של הממשלה היא. שירותי המודיעין הם זרוע של הממשלה. היא אחראית להרגעה של ארצות-הברית במשך שבוע תמים שאין שום סבירות שתוכל לפרוץ מלחמה. אין הסדר אחר במדינה דמוקרטית. שירותי המודיעין שלנו העריכו שלא תפרוץ מלחמה. מה עושה ממשלה, אם יש לה אחריות, כשהיא מקבלת את העובדות והערכה כזאת של שירותי המודיעין? חובתה של ממשלה להעריך את ההערכה. זאת חובתו של המדינאי. אילו כל מדינאי בעולם היה מקבל בעוורון את ההערכות של שירותי המודיעין - הו, אילו אסונות היו מתרחשים!

מורי ורבותי, זאת שאלה המוצגת בפומבי: איזו קלות-דעת? אילו הייתי מוסיף לשם-עצם זה שמות-תואר לא היו מבהירים אותו במאומה. די לשאול: איזו קלות-דעת? האויב מרכז כוחות, נאמר במפורש: בכמויות בלתי -רגילות, בהשוואה לריכוזים קודמים, למען מה שנקרא תמרוני סתיו. והממשלה או שליחיה לא זו בלבד שמשכנעת את עצמה שאין שום סבירות שתפרוץ מלחמה, אלא היא משכנעת בכך אף את האמריקאים.

יכולתי להציג הלילה שאלות נוספות. אך משום שנמשכים הקרבות נימנע לפי שעה להציג אותן. אנו יכולים לשאול אותן בהזדמנות אחרת. נשאל אותן. בוודאי גם אז נמלא את חובתנו על-פי אחריות לאומית. מר ידלין, אל תתן לנו שיעורים בפטריוטיסם.

עתה, אדוני היושב-ראש, נעבור לניתוח של החלטת מועצת הבטחון 338 וקבלתה על-ידי הממשלה.

אל תנסו להסיח את הדעת, מורי ורבותי הנכבדים. המדובר הוא לא בהפסקת- אש. אילו הוחלט, הוסכם, על הפסקת-אש - יכול תמיד להיות ויכוח. משום שזה נכון: לעתים על -ידי מהלומה נוספת באויב מונעים הרבה יותר אבידות וקרבנות בעתיד. ולעתים יש שבאמת מקבלים הפסקת-אש. איש מכם בוודאי לא יעז, לא יעלה על דעתו, לנסות לחלק את הבית הזה לאלה שרוצים למנוע קרבנות ולאלה שרוצים בהמשך שפיכות הדמים. אני משוכנע שאיש לא יעלה על דעתו לעשות הבדלה כזאת. וכאמור, חברים, מי אינו עומד בחזיתות אלו? איזו משפחה, איזה קרוב, איזה שכן ואיזה ידיד אין לו היום מישהו בחזית ישראל ? ואפילו לא היה - האם הילדים של שכני אינם כבני, ובנינו אינם כבניכם, על-פי אהבת ישראל? חלילה לנו לעשות את הנסיון של ההבדלה הזאת. הוא גם לא ייעשה.

ובכן, זהו שיקול. דווקה למנוע קרבנות, למנוע אבידות בנפש, לשים קץ לשפיכות הדמים. אבל המדובר הוא לא בהפסקת-אש. המדובר באקט מדיני לגבי העתיד, עתידה של האומה, בטחונה, שלומה, ארצה.

הפסקת-אש זו, בתנאים הצבאיים, האסטרטגיים, כפי שנוצרו אחרי 16 ימי לחימה, כרוכה בהתחייבות להתחיל מיד בביצוע החלטה 242 של מועצת הבטחון מנובמבר 1967. מה, אינכם מבינים במה המדובר?

יש אומרים לנו: האמריקאים הבטיחו שהם יראו קשר בין ההתחייבות הזאת להתחיל מיד בביצוע החלטה 242 לבין הסעיף הבא אחריו, שלפיו יש לנהל משא-ומתן על השכנת שלום צודק ובר-קיימא. נניח. אבל אתם צריכים לשאול את עצמכם קודם כל אם האויב מקבל את הקשר בין שני הסעיפים האלה. הרי השאלה המכרעת היא, השאלה החוזרת ונשנית מאז אוגוסט 1970: קבלת ההתחייבות לבצע החלטה 242, קבלת ההתחייבות לחלק מחדש את ארץ-ישראל, ההתחייבות בנסיגה. כל אלה יביאו לשלום, להסכם -שלום, או לאו? זאת השאלה.

איך תביא ההתחייבות המחודשת, אחרי מלחמת דמים איומה כזאת, להסכם שלום? אדרבה, תתבוננו. נדבר איש אל רעהו כיהודים מודאגים, הדואגים לעמם, ולא כיריבים, על השאלה הזאת. אני אומר שאין שום סיכוי שההתחייבות הזאת תביא להסכם שלום. אין שום סיכוי. אפילו תסקלוני — אומר אני זאת. כי אמת היא.

מדוע? הודיע אתמול האויב שאיננו מקבל שום קשר בין הסעיפים; הוא דורש קודם כל התחלת ביצוע של 242. מבחינה זאת אין האויב צריך לעשות שום דבר. מה הוא צריך לבצע? אי-אפשר להכחיש: הביצוע מתחיל בנסיגה של ישראל, בנסיגה מסויימת. אני מוכן היום להניח, על אף כל היריבות, שהממשלה לא תסכים לכך. הממשלה הזאת תעמוד על פתיחת משא-ומתן בחסותו של מישהו שעדיין לא נקבע. אם כן, איפה ההסכם? איפה השלום? אם הממשלה חלילה תסכים לכך, תהיה נסיגה. אבל הרי שלום לא יהיה, כי לא תהיה נסיגה, לפי הצהרותיכם, לקווי ה-4 ביוני 1967. והאויב אומר במפורש: לקווי ה-4 ביוני 1967, ואחרי-כן פתרון הבעיה של העם הפלשתינאי. היכן נגיע לשלב של הסכם?

ובכן, מתוך הנחה שהממשלה לא תקבל את הנסיגה החלקית בלי הסכם שלום, ומתוך הנחה שהממשלה לא תסכים בשום אופן לנסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967 — מה נותר? האויב יודיע: התחייבות בביצוע החלטה 242; לי ניתנו הבטחות שהפעם זה רציני, כך אמר לי מר קוסיגין פעמיים בקהיר, כך כתב לי מר ברז׳נייב ממוסקבה; אין התחלה של נסיגה, אין לי איפוא ברירה אלא ללחום למען "שיחרור" אדמותי.

חברי הכנסת, האם מה שאמרתי עכשיו הוא תיאורטי או שזה כבר היה? באוגוסט 1970 התחייבה הממשלה לביצוע החלטה 242, לנסיגה, הוסיפה את ההסתייגויות שלה, הן הוטלו לסל על-ידי האמריקנים, ולד״ר יארינג נמסר המסמך שהוכתב בשבילנו. האם יצא מזה הסכם שלום? נכון, היתה הפסקת-אש במשך שלוש שנים, ברוך השם, ובינתיים מת נאצר. האויב רצה להכין יותר כלים, כפי שהוכח עכשיו, ואחרי-כן באה מלחמת דמים שקשה ממנה לא היתה לישראל.

ובכן, זה נסיון, ההגיון של הנסיון. אדרבה, נתבונן, איך נגיע על-פי התחייבות זו לשלום ולהסכם עם האויב? זאת הבעיה, ולכך אנו חרדים. ההתחייבות היא מרה מאוד. אחרי מלחמת תוקפנות כזאת, אחרי האבידות שהוסבו לנו, האם התוצאה והמסקנה היא: התחייבות מחודשת לנסיגה ולחלוקה מחדש של ארץ-ישראל, בלא סיכוי לשלום?

האם לא מן הדין שהדברים האלה ידאיגו אותנו? הרי כל איש בישראל מודאג מן השאלות הללו. יידרש ביצוע בעין. באין כזה - האויב מאיים, כמובן, במלחמה. מה זאת הפסקת-אש? אין מפעילים נשק בתקופה מסויימת, אבל זה מצב מלחמה שאפשר מדי פעם בפעם להפעיל אותו, באשר מודיעים מראש שזה יהיה כך.

אם זה יהיה חלילה כך — הבה ונתבונן: יש לנו כוח בעבר המערבי של התעלה; המצרים עומדים מן העבר המזרחי של התעלה. לכל הדעות זה לא טוב. עוד לפני כמה ימים אמרו כל הדוברים הרשמיים: מטרתנו לעקור את האויב, למגר את מכונת המלחמה שלו, להוציא אותו מכל שטח שהיה בשליטת ישראל. מה קרה? צר לכולנו על כך. לנו יש כוח בתוך מצרים. נניח שמחר תיכנס הפסקת-האש לתקפה ותיפסקנה היריות. והאויב יודיע את הודעותיו: ביצוע בעין, ומיד, על-פי ההחלטה, על פי האות הכתובה של החלטה 338. והדבר לא ניתן לו. מה יעשה בינתיים? אני מבקש שכל אחד ישאל את עצמו: האם ישקוט האויב על שמריו?

לאחר הפסקת-האש - מה יעשה האויב? אני רוצה לשאול: האם אין זה סביר שהוא ירכז בשבועות הקרובים מסביב לכוח שלנו כוחות שלו? יהיו לו הכוחות האלה. 17 אניות עברו את הדרדנלים, הן הולכות לסוריה ולמצרים, ודאי יש בהן מאות טנקים, טילי קרקע-אוויר חדשים ועוד. האם אין זה סביר שהאויב ירכז את כל הכוחות האלה במקום שממנו אפשר יהיה לפגוע באחד הימים בכוח שלנו? אין שום הגבלה על כך בהחלטת מועצת הבטחון. בשנת 1967, כשהחליטה מועצת הבטחון על הפסקת-אש, קבעה לפחות איסור על תנועת צבאות. זה איסור הגיוני מאוד, שהרי אם הוא איננו, יכול כל צד לנצל את הפסקת-האש כדי להקיף כוח מסויים של הצד השני ולפתע פתאום להתקיף אותו ולהסב לו אבידות גדולות. הכלל הזה לא קיים עוד בהחלטת מועצת הבטחון כפי שנתקבלה בחפזון גדול על-ידי הממשלה. לא כלום. הפסקת-אש כעבור 12 שעות, ביצוע החלטה 242, פתיחת משא-ומתן בחסות מישהו. זה הכל.

עכשיו אני רוצה לומר דבר חמור, אבל חובתי להשמיע אותו. ניזהר כולנו מפני התקפת פתע של האויב ביום שבו יחליט להתקיף. האם זה עניין תיאורטי שאני מדבר עליו, או זה כבר היה, בעוד פה משכנעים את עצמנו, ומעבר לאוקיינוס - את האמריקאים, שעל אף כל הריכוזים לא תהיה מלחמה? האם נוכל להרשות לעצמנו שוב אותה הרפתקת דמים?

אני חושב שהממשלה צריכה לתת היום ומחר קודם כל דעתה על סוגיה זו, לאמור: אם אנחנו נראה — והרי נראה בוודאי — שהאויב מציב טילים בשכנות מסויימת של כוחנו, מקרב טנקים לטווח מסויים מכוחנו, ארטילריה במרחק מסויים מכוחנו — פירוש הדבר שהאויב מכין התקפת פתע על כוחנו. נלמד מן הנסיון. זיכרו, רבותי: אל תחזור עוד פרשת קלות-הדעת בין כסה לעשור ונדע לכלכל את מעשינו כדי להגן על בנינו.

זה הניתוח. זו היום הבעיה, זו הדאגה בלב, גברתי ראש הממשלה. לפחות אל תנסו לעשות רושם שמשהו טוב קרה לנו מאתמול. נכון שמי שניסה לשכנע אותנו לחתום מיד, ניסה ליצור רושם שזה הישג בשבילנו. הוא לדרכו. אבל אנו צריכים לדאוג לעמנו ולעתידו ולבטחונם של בניו. דאגה בלב איש, נשיחנה בכנות, עם כל חילוקי-הדעות.

נתבונן עוד בדרך שבה נתקבלה ההחלטה הזאת. מדוע הסתרת, גברתי ראש הממשלה, מפני הכנסת, מדוע לא סיפרת לנו, שאתנו לא התייעצו כלל ביחס להחלטת מועצת הבטחון 338? אפילו לא ביקשו דעתנו על מלה אחת בה, על משפט אחד בה, על תיקון אחד בה. ברגע מסויים הוגש לנו מסמך ונאמר לנו במלים יפות - אני יודע את תכנן - במלים נאות, אבל נאמר לנו: כזה ראה וחתום.

מה זה? אנחנו עומדים במלחמת דמים. אנו מקריבים קרבנות. אנחנו נלחמים על קיומנו ועתידנו. נאמר לנו שהעולם החפשי, כפי שעמדותיו מתבטאות בוושינגטון, דווקה רוצה בנצחוננו, רוצה בהצלחתנו. אין ספק שצריך שיהיה לו אינטרס בכך מבחינתו שלו. האם הקומוניסט צריך לשלוט בכל האזור הזה? ואף-על-פי-כן בעמדנו במלחמה גורלית כזאת אפילו אין שואלים אותנו מה דעתנו על מסמך זה. אולי לא נקבל אותו? הייתכן דבר חמור מזה?

אתם אומרים תמיד שלא יהיה הסדר כפוי. כולנו נייחל לכך שלא יהיה. אני חייב לומר לעם ישראל שהסדר זה הוא כפוי, הסדר זה של החלטת מועצת הבטחון. מה פירושה של כפייה בין מדינות? פיסית? איום? — לאו דווקה. אלא, אני נציגו של נשיא ארצות-הברית, יחד עם נציגי ברית-המועצות מנסחים החלטה בשביל מועצת הבטחון. ואנחנו פונים לירושלים ואומרים: זה המסמך ששתי מעצמות-העל הסכימו עליו - וישראל, תואילי לחתום עליו. ואנחנו חותמים.

תופעה זו צריכה לעורר דאגה בלב כל אחד מאתנו, גברתי ראש הממשלה. ואסורה פה העמדת פנים, לאמור: אנחנו לא הצענו שום הצעה, אנחנו לא ביקשנו הפסקת-אש. זה נכון. אבל הפסקת-האש בקשר עם ביצוע החלטה 242 והתחלת משא-ומתן וכו', נוסח זה עם כל הקשרים והבריחים ביניהם — בשבילנו הוא נעשה; עלינו הוטל. עלינו - בלעדינו; עלינו — בלי עצתנו; עלינו - בלי הערותינו.

צריך ללמוד לקח גם לגבי העתיד מבחינת מהות ההצעות שתבואנה, כי אני מבקש להזכיר: זו הפעם השנייה שהוגש לנו מסמך כזה כתכתיב תוך שלוש שנים בלבד.

אדוני היושב-ראש, ד"ר קיסינג'ר, כפי שנאמר בתחנת שידור בין-לאומית הבוקר, אמר לפני יום או יומיים את אימרת-השפר הזאת בקשר עם מה שהתרחש במזרח התיכון, עמדתן של מעצמות-העל ועמדתם של הצדדים ללחימה: "שני אנשים מבוגרים יכולים להישאר ידידים גם אם הילדים שלהם יריבו". אני רוצה לקוות שד"ר קיסינג'ר לא התבטא כך. אבל בכל זאת המקור רציני. והאימרה הזאת יש בה אולי יותר התחכמות מאשר חכמה. אני מכיר באופן אישי את ד"ר קיסינג'ר — אדם חכם, נבון, פיקח. האם כך אמר? ואולי על רקע תיאוריה מעצמתית כזאת אפשר להגיש לנו את התכתיב הזה. אנחנו לא נדבר בשם מצרים ביחסיה עם ברית-המועצות, אבל אנו נדבר בשמנו. עם כל הכבוד, אדוני מזכיר המדינה, שם המבוגרים ופה הילדים, והילדים רבים ביניהם? והרי כאן שדה קרב עם כל התוצאות הכרוכות בכך לאנשים, למשפחות. "שני מבוגרים יכולים להוסיף ולחיות ביניהם בידידות". עם כל הכבוד, אני רוצה לומר מעל במת בית-הנבחרים הישראלי לד"ר קיסינג'ר, שזה ביטוי אומלל מאוד. ואם אמר זאת, יואיל לרשום לפניו שיש מחאה על כך בכנסת. אולי הוא, יותר מכל אדם אחר, צריך לדעת, שהעם הזה אין דומה לו בבגרותו, לא רק בגלל שנות קיומו, אלא גם מחמת נסיונו. גם הוא ודאי היה אומר בבית הוריו ובלילה מסויים: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב״ה מצילנו מידם".

אנחנו, שארית פליטה, נלחמים על קיומנו, משום ששוב עמדו עלינו לכלותנו. ועוד ינסו. ועוד רוצים. מוסיפים לרצות בכך. ומי שמשלה את עצמו - כפי שעשו הלילה חברי כנסת אחדים - אני אפילו אינני יכול לומר לו שיבושם לו, חלילה לי, עליו לזכור לאור הנסיונות כי אשליה היא.

ברית-המועצות התייעצה עם מצרים בקשר להחלטת מועצת הבטחון. קוסיגין ביקר בקהיר פעמיים: פעם לפני ביקורו של ד״ר קיסינג׳ר במוסקבה, ואחרי שהוסכם על הנוסח יצא פעם שנייה ראש ממשלת ברית-המועצות לקהיר כדי לקיים התייעצות עם סאדאת. אתנו לא החליפו אפילו דבר בטרם נוסח התכתיב הזה. עלינו למחות על כך, ואם הממשלה לא עשתה זאת, תקיים את החובה הלאומית האופוזיציה והיא תדבר בשם העם. עלינו להביע מחאה על דרך זו של פעולה בין ידידים שיש ביניהם אינטרס משותף.

אדוני היושב -ראש, כשמתרחשת צרה בישראל, כאשר הממשלה עושה משגה חמור, אנחנו, תוך מילוי חובתנו, באים להעיר עליו, לבקרו, לבקש שינוי המדיניות. בזמן האחרון, עד לערב הקודם, ראינו שיש איזו פנציאה בשביל דוברי הממשלה והמערך. הם מזמינים מיד חוברת של "דברי הכנסת" מאוגוסט 1970 ומתחילים לקרוא והם שואלים: כך אתם אומרים? אבל מה אמרתם באוגוסט 1970, ובייחוד מה אמר אחד מכם ב-1970? הרי זה נסיון להסיח את הדעת. נניח שב-1970 נאמרו דברים מסוימים. לוא רציתי ללכת בדרככם, אילו נאומים שלכם הייתי מזכיר לכם, נאומים שלא נותר מהם מאומה זולת זכרונם העגום, גם אז, גם היום, גם בשבועיים האחרונים. האם לא אמרתם שאישור יזמת רוג'רס יש לו סיכוי להוליך להסכם שלום?

כן, ציטטה. עוד מעט אקרא אותה מהכתב, גברתי ראש הממשלה. בשבת בבוקר נאמר כי ייתכן שנפתח סיכוי לשלום. שלום בא או מלחמה? ואתם בעצמכם אומרים: מלחמה קשה, אולי הקשה ביותר מאז קמה מדינתנו. ומה אני אמרתי? האם טענתי אי-פעם שנולד בכלל אדם אשר ניסה לתאר את העתיד ולא טעה? מה זה, אנחנו מדברים מעל במה זו אקס-קתדרה? האם יש איש בבית הזה שהשמיע מעל במה זו דברים ולא טעה בהם מעולם?

נו, במה היתה הטעות? הנחתי בנאומי ב-4 באוגוסט 1970 שד"ר יארינג ידרוש מאתנו מפה במשך כמה שבועות על-פי הלחץ שהיה אז; הממשלה תצטרך להגיש אותה. וכך לא קרה. נכון. במה חטאתי? היה לחץ אדיר. זרקו את הסתייגותנו לסל. הוגש המסמך המקורי. מה עשה ד"ר יארינג? את הדרישה הזאת, שהנחתי כי תבוא בספטמבר 1970, הגיש בפברואר 1971. איזו טעות נוראה! אלא מאי? יש לזכור כי קרה משהו בין הדברים באוגוסט 1970 לבין אותו פברואר 1971. נאצר מת. מותו יצר שינוי יסודי במערכות השלטון במצרים. אינני חושב שמישהו מהיושבים פה קיבל הודעה מוקדמת בחודש אוגוסט שנאצר עומד ללכת בדרך כל בשר. אבל באותו חודש, באוגוסט, אמרתי גם את הדברים הבאים: "בשבת בבוקר נאמר לעם כי ייתכן שנפתח סיכוי לשלום. אני מכחיש זאת. במלוא האחריות המוטלת על כתפינו גם בימים אלה הריני מודיע לבית ולאומה כי על-פי המציאות איננו הולכים לא לשלום ולא לבטחון. לפנינו, בעתיד הנראה לעין, אחת משתי האפשרויות: או שאנחנו הולכים להסדר עם מלחמה, או שאנחנו הולכים למלחמה בלי הסדר." לא היה הסדר ויש מלחמה.

ועוד אמרתי באותו אוגוסט: "המצרים, בעזרת יועצים סובייטיים, הפרו את הפסקת-האש, את ההסכם עליה, בצורה שאין חמורה ממנה מבחינת בטחוננו ועתידנו. מאז ועד היום הקימו תשע סוללות של טילי סאם 2 משופרים ובימים אלה הם מוסיפים לעבוד על חמש סוללות אחרות. כך נוצר קו קדמי, והוא שלישי, של טילים: האחד — קאהיר — אלכסנדריה, השני כ-50 קילומטרים מערבה לתעלה, והשלישי בין 25 ל-30 ק״מ. הקו השלישי מכסה לא רק את השטח של הצד ההוא של התעלה, אלא גם את השטת שבין 10 ל-15 ק״מ מהצד שלנו של תעלת סואץ. המסקנה, התוצאה, היא - והכנסת חייבת לדעת זאת, והעם כולו חייב לשמוע על כך - שבבוא היום, אם יחליט נאצר — עדיין היה שליט מצרים - לפתוח באש, ובידיעת המציאות חובתנו להניח כי אין שום ספק שיבוא יום כזה, יהיה לאויב יתרון מכריע בארטילריה ובשריון, והפעולה הברוכה של חיל האוויר שלנו יהיה קשה מאוד לבצעה בלי אבידות במספר ניכר בקרב טייסינו ומטוסינו."

היום בא. פרוגנוזה זו התאמתה? ועוד.

היו״ר י. ישעיהו:

אדוני, אתה מתעלם מהתזכורות שלי. אני חס על הזמן של הכנסת. לכל דבר יש גבול. עברת כבר על הזמן הקצוב בשתים-עשרה דקות.

מנחם בגין (גח"ל):

אדוני היושב-ראש, הוא העיר לי בפעם הראשונה, ואני מבקש דקה אחת. במה חטאתי? אני מסיים את ציטוט דברי.

"על רקע ההכרה הזאת והשלמת ארצות-הברית עמה עלינו לתבוע מממשלת ישראל שהיא לא תשלים לא עם ההפרה ולא עם ההשלמה עמה. לא נוכל להפקיר את בנינו ואת חייהם להפרות הסכמים מפורשים ולהשלמה עם הפרות אלו. הצבא מגן על העם. הממשלה חייבת להגן, על-ידי החלטותיה, על הצבא. חיל האוויר מגן על חיל היבשה. הממשלה, על-ידי החלטותיה, חייבת להגן על חיל האוויר שלנו, שעליו ניתן בהחלט להמשיל את המלים המפורסמות: המעטים שכה רבים חייבים להם כה רבות."

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, על רקע הנסיון הזה נזכור ונדע איך לכלכל את מעשינו בעקבות הפסקת-האש עם כל הקשור בה. אנחנו נישא את האחריות ונוסיף לעמוד ולהסביר לעם כי חובה לשמור על שלמותה של ארץ-ישראל, כי יש להתחשב במה שקרה ולדעת מה זה עומק אסטרטגי מבחינת הגנת העם. זו הדרך אל השלום והבטחון שאנחנו כולנו מייחלים להם.