כנס מיוחד של הכנסת הישיבה הארבע-מאות-ואחת של הכנסת השמינית יום שני, י״ד אייר תשל״ז 2 מאי 1977 – ממצאים חמורים ומדאיגים של מבקר המדינה על זרועות הממשל

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי, בעמודים 663, 664, 665 ו-666 של דו״ח מספר 27 שלו מציין מבקר המדינה ליקויים בשתי חטיבות מבצעיות, לדוגמה: באחת היחידות חסרו פריטים שונים של ציוד, לרבות ציוד אופטי וציוד יחידתי. להלן, מתוך 290 פריטים, בכללם חלפים לנשק, היה חוסר לגבי 126 מהם; 80 סוגי פריטים לא היו בפלוגה כלל. מפות לא נמצאו בחטיבה אלא אוחסנו בפיקוד בבדיקה והחטיבה לא ידעה כלל על החוסר במפות. מרבית הרכב היה תחת כיפת השמים. עקב התנאים הקליניים הקשים נפגע הרכב בגלל צורת האחזקה. נערף סיור כתובות בקשר עם גיוס חירום והוא לא נעשה כהלכה, לרבות דו״ח מזויף. היה חוסר רכב קרבי באחת היחידות. מחסן דלק לשעת-חירום לא היתה בו אבטחה נגד אש.

בעמודים 667, 668, 669 ו-670 מדגיש מבקר המדינה ליקויים מדאיגים ביחידה מיוחדת רבת-חשיבות, גדודי צליחה וגישור. את הערותיו הוא מסכם כך: ״מהממצאים עולה שאחזקה של הציוד הייעודי היתה לקויה בצורה מדאיגה, הן בדרג של היחידה והן בדרג היותר גבוה. כתוצאה מכך היה חלק מציוד זה זקוק לשיקום ובלתי- כשיר. גם סדרי הטיפול המונע ברכב ובמחסני החירום לא היו תקינים, ובמקרים מסויימים היתה אף הזנחה בולטת בטיפול. הממצאים בכללותם מצביעים על כך שהמפקדים בכל הדרגים לא היו פעילים במידה מספקת במילוי התפקידים השוטפים ולא נתנו דעתם די הצורך לתופעות חמורות של חוסר משמעת תחזוקתית בדרגים היותר נמוכים.״

אבל, אדוני היושב-ראש, הפיסקה כפי שקראתי הוערכה על-ידי קצינים בכירים כלא הוגנת, ככזאת שיש לה השלכה על כל צה״ל, ככזאת הגורמת הרגשת עלבון.

בסיכום ההערות על שתי החטיבות המבצעיות נאמר: ״הביקורת הנוכחית הקיפה שניים מתוך מספר גדול של מחסני חירום ביחידות לוחמות. הממצאים שהועלו הם חמורים ומצביעים על הצורך לבחון בהקפדה את שיטות הפיקוח הקיימות. הואיל ומדובר בשתי יחידות מבצעיות, דרוש לדעת הביקורת שהמטה הכללי יבדוק שמא הממצאים שהועלו הם אופייניים גם לנעשה ביחידות אחרות.״

אני מבקש לשאול, אדוני היושב ראש: במה פגעה פיסקה זו בכלל צה״ל? איזו היא ההשלכה בדברים אלה על כלל צה״ל? מהי הרגשת העלבון שיכול להרגיש שר הבטחון או הרמטכ״ל או קצין בכיר אחר בצבא בקראו את הדברים האלה? בסך הכל ביקש מבקר המדינה, בעברית טובה, לבדוק יחידות אחרות, שמא התופעות שהוא בדק ומצא בשתי יחידות הן אופייניות גם לאלה האחרות. שמא, אולי, ספק. ברי ושמא שמא עדיף. אין זו אלא שאלה במה זאת השלכה על כלל צה״ל כאשר מבקר המדינה, מתוך דאגה למחסני חירום, לפרטים חיוניים של החייל היחיד או של היחידה בשלמותה, מבקש לבדוק אולי, שמא, יש דברים כאלה גם ביחידות אחרות.

הרגשת עלבון — יורשה לומר לי שזוהי הרגשת כבוד מזוייפת. כבוד צבאי, אדוני היושב-ראש, דורש שמחסני החירום יהיו מנוהלים במאת האחוזים, שהפריטים יהיו מוכנים ויעמדו לרשות החייל ולרשות היחידה לעת גיוס ולעת פקודה. אין פה שום עלבון צבאי, בדיוק להיפך. זו חובתו של מבקר המדינה.

עברה עלינו מה שכולנו קוראים הטראומה של יום- הכיפורים. לאחר שבחוק נאמר במפורש שמבקר המדינה אינו תלוי בממשלה אלא הוא אחראי לפני הכנסת, הוא בוודאי לא אחראי לפני אחד המשרדים של הממשלה אם אינו תלוי בממשלה כולה. כחבר כנסת וחבר ועדת החוץ והבטחון הממונה כחוק על כוחותיה המזויינים של המדינה, אני רוצה להודות, כמי שנמנה על הרשות האזרחית הנבחרת שהיא הממונה על הצבא, להודות למבקר המדינה על הערות אלו שלו. הן בעלות חשיבות רבה, הן תמנענה אסון, את האסון שכבר פעם פקד אותנו.

איננו רוצים לשמוע שום דברי בטחון עצמי מופרז, לא מפיו של שר הבטחון, לא מפי הרמטכ״ל, ולא מפיהם של קצינים בכירים אחרים. שבענו דברים כאלה, אנחנו זוכרים אותם, ״תסמכו עלינו״... להווי ידוע, אדוני היושב-ראש, איננו סומכים. אנחנו ממונים על הצבא, חובתנו וזכותנו היא לבדוק, לפקח, להקפיד. אנו רוצים לדעת, אנו רוצים לתקן עיוותים, אנו רוצים להיות בטוחים כי בבוא יום הפקודה והקריאה והגיוס יהיה לבנים הלוחמים שלנו כל הציוד הדרוש, הכל יעמוד לרשותם. המדובר הוא לא רק בציוד אלא בדיני נפשות. אם ציוד יהיה כהלכה, שמור ומוכן, זה יציל נפשות בישראל, זה ימנע אבידות, כפי שאנחנו יודעים מן העבר.

שבענו דברים כאלה. הרמטכ״ל שלנו לא היה בימים ההם בארץ ואולי לא התנסה בכך, אולי איננו יכול אפילו להרגיש בכך, אבל אני זוכר את הדברים. אני זוכר אדם ממונה מטעם הצבא על שירות מודיעין מרכזי, והוא קורא את התמונה, קורא את המפה של הכנות האויב בדיוק כפי שהאויב רצה שאנחנו נקרא אותה. וכאשר שואלים אותו פעם נוספת: אתה יודע מה מתרחש בליבו של האויב? הוא משיב: סבירות נמוכה. ובאחד הימים אפילו: סבירות נמוכה שבנמוכה שתפרוץ מלחמה. ולמזכירתה של הגברת מאיר, ביום שישי, שתים-עשרה שעות לפני שהאויב יצא לתקוף, אמר: אל תדאגי, לא תהיה מלחמה. יש לנו נסיון בדברים כאלה של בטחון עצמי מופרז, לא צריך להשמיע אותם באזנינו, ״הכל בסדר, תסמכו עלינו, על אף דברי המבקר״.

אני מבקש לומר, אדוני היושב-ראש, הנני חבר ועדת החוץ והבטחון, גם אני ביקרתי בימ״חים, ואני חייב לומר שלא ראיתי אלא דברים טובים. אין פלא, מביאים אותנו, את חברי הכנסת, מביאים למחסן: הנה המדפים, הנה הפריטים, זה ישנו, זה נמצא. אנחנו לא יכולים לדעת. מבקר המדינה שלח את שליחיו, שלח את נציגיו, הם בדקו כל פריט, כל דו״ח, הישוו את הדו״ח עם המציאות והנה הסיקו מסקנות, קבעו ליקויים רציניים, חמורים, מדאיגים. הם ביקשו לבדוק בסך-הכל אולי זה אופייני גם ליחידות אחרות. מזה נעלבים? בגלל זה צריך לזמן מסיבת עתונאים מיוחדת ואפילו להתראיין בטלוויזיה, על אף מצב המלחמה המוכרז בינה ובין הרמטכ״ל? מה קרה? איזה עלבון פה? את מי העליב המבקר? הוא לא מילא אלא את חובתו, הוא הזעיק את הכנסת, את דעת הקהל. זאת באמת חובתו. הוא חייב לעמוד על המשמר, שמא, אדוני היושב-ראש, פן תחזור הטרגדיה, שמא, פן, שוב לא נהיה מוכנים ביום פקודה.

שר הבטחון אמר שהוא איננו מתרגש מקריאת הדו״ח של מבקר המדינה. אני אינני מומחה להתרגשויות. אני ממליץ לפניך, שר הבטחון, שאולי בכל זאת קצת תנסה להתרגש כשאתה קורא דו״ח כזה. זאת לא תשובה לאמור שמוטב שיעמדו הכלים בחוץ בארץ מאשר שיהיו בחוץ לארץ. רק שתי דרכים יש: או בחוץ-לארץ או בחוץ? אין שום דרך שלישית? לפעמים, אם יש מחסור, אני מבין שמסבירים את המחסור ואומרים: נתקן את המעוות. אבל להרים קול זעקה שפגעו בכבוד הצבא, יש השלכות, לכלל צה״ל התכוונו? מה הזעקה הזאת? במקום זה יש בענווה ובצניעות להשיב: נכון, יש ליקויים, נתגלו, אנחנו נשתדל לתקן אותם. כל מה שמבקר המדינה היפנה את תשומת לבנו — נשתדל לתקן. כך צריך להתייחס לדו״ח מבקר המדינה — בכבוד, בדרך-ארץ ובהקשבה רבה, בהקפדה, כדי ששוב לא ניכשל חלילה. הנסיון הוא מר מאוד מלפני שלוש שנים ומחצה, ואנחנו איננו רוצים לשמוע עוד פעם את המליצות. צריך לדאוג שהפריטים יהיו בסדר, שיעמדו לרשות החיילים, שיעמדו מוכנים בכל רגע לעת קריאה ולעת פקודה.

אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שיהיה זה לקח לכולנו. הכבוד הצבאי האמיתי הוא שלחייל יהיה הנשק שלו, הנשק האישי, הנשק היחידתי והנשק הייעודי, והוא יגבר על האויב. כשכל זה יהיה, נרתיע תוקפנות. האויב יידע שאנחנו מוכנים, אמנם כן, ולא יעז לצאת ולתקוף. אבל צריך לדעת שאנחנו מוכנים. לכן טענות אלה, כפי שהושמעו אחרי שמבקר המדינה הגיש את הדו״ח שלו, פוגעות בכבוד הצבא ובצבא. לא צריך היה להשמיע אותן.

אבל מובן מאליו, אנחנו אוהבים את צבאנו ואנחנו דואגים לעתידו ולמעמדו המוסרי בקרב האומה, ולכן נאמר כך: היה רגע מסויים, כנראה, אם לא של התרגשות הרי של התרגזות, וכנראה שגם לא הבינו היטב את העברית, אם כי היא פשוטה מאוד, ופירשו לא נכון את דברי מבקר המדינה ולכן אמרו דברים מיותרים לחלוטין. ומהיום ואילך, בבקשה, לעלות על הבימה הזאת בשם הממשלה, שר האוצר או שר הבטחון, ולהבטיח לנו: אנחנו נבחרנו על-ידי האומה, אנחנו הופקדנו לשמור על הצבא, הצבא צריך להגן על האומה ועלינו להכין את הצבא. יש לומר לנו בענווה ובצניעות: נתגלו ליקויים ואנחנו נעשה כמיטב יכלתנו כדי לתקן אותם כדי שבדו״ח ה-28 יוכל מבקר המדינה להראות באותם העמודים ובאותן השורות ולומר לנו. רק אז נדע שהכל בסדר, ומנת חלקנו יהיה אז אותו שקט הדרוש לאזרחי ישראל מבחינת ההכנות של הצבא. אז רק אז נוכל לומר: אמנם כן, תוקנו העיוותים, ואנחנו יודעים שכל הפריטים לעת צרה, לעת פקודה ולעת קריאה יועמדו לרשות הבנים.