כלתה שנה ומכאוביה, החלה שנה ובעיותיה

 כלתה שנה ומכאוביה, החלה שנה ובעיותיה

(מעריב, 16.9.1974)

א.

אסור להכחיש, כי השנה החולפת היתה אחת הקשות בתולדות ישראל. גרם לכך מה שקרה ביום הכיפורים, ומה שלא נעשה, ויכול היה להיעשות. בין כסה לעשור תשל"ד. זהו המחדל. יש המסתייגים ממספר יחיד; היו מחדלים, הם אומרים. ודאי. אפשר גם למנות אותם. לוּ היינו מדברים בהם, היה מתברר, כי ראשיתם היתה זמן רב לפני יום הכיפורים שעבר. אף על פי כן, אין ספק, כי גם בדורות הבאים ידובר במחדל, והכל יבינו, כי הכוונה היא למשגה הנורא של הנהגת העם בעשרת ימי התשובה, שנת תשל"ד.

מזלם של ביטויים. היו לנו, מאז חידוש עצמאותנו, "פרשיות" רבות. מי שקרא את יומנו של משה שרת. אפילו בחלקו, מתחלחל ממספרן הרב, ומהשלכותיהן על דרך הפעולה של הקבוצה השלטת. אבל אם תאמר: הפרשה, הכל יבינו, כי הכוונה היא לפרשת קהיר 1954. ברבות הימים האשים בן-גוריון את אשכול ב"מחדל ביטחוני". מעטים יודעים, עד אשר קיבלוה עתק של תזכיר, אשר בן-גוריון שלח למזכירת מפא"י, הגברת מאיר, תיבדל לחיים ארוכים, בעניין זה. לא אעמוד על תוכנו של המסמך ההוא. אבל עובדה היא, כי השם "מחדל", ודווקא ביטחוני, לא נדבק אליו. הוא גם לא ייזכר, בלשון סגי נהור, בעתיד. המחדל – אחת משמעותו תהיה: אי-גיוס המילואים וחוסר היערכות של כוחותינו לקראת התקפת האויבים ביום הכיפורים, בשעה 14.00.

הידיעה על השגיאה האיומה הזאת היא, עם תום השנה, נחלת הכל. שוב ניתנה לנו הוכחה, כי האמת תגבר על כל שלטון, על אף האמצעים הרבים, האדירים, העומדים לרשותו, בייחוד בימינו, כדי לנסות להסתירה או לסתרה. לאורך ימים, אין מנוס מפני גילויה המנצח של האמת; במקרה המיוחד שלנו, היה הזמן, שנדרש לאישורה, קצר מאוד.

בשעה הראויה, לאחר תום הקרבות, האשמתי את ממשלת המחדל בניסיון נואש לחיות עם כזב, לאמור, כי הבעיה, שעמדה בפניה היתה, אם לפתוח בהתקפה מונעת ביום הכיפורים. על יסוד העובדות וניתוחן, ניתן היה להוכיח, כי התקפה כזו היתה, למעשה, בלתי אפשרית; לא היו לנו, ביבשה, בשתי החזיתות, כוחות מספיקים, כדי לתקוף את התוקפן. תקיפת חיל האוויר, שהוצעה על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר, לא יכלה להתחיל לפני השעה 13:00; היא לא היתה משנה עוד, באורח משמעותי את יחסי הכוחות שהוטלו לקרב, בצפון ובדרום. השאלה האמיתית, אמרתי, היתה, מדוע עמדו, אותו יום ואתה שעה, כוחותינו העיקריים, החיילים והכלים, הרחק משתי החזיתות.

הגברת מאיר עדיין מצאה לאפשרי להשיב ברוגזה לטענה אזרחית זו. אבל במהרה גם לה לא היתה ברירה אלא להודות, אמנם בביטוי נייטרלי, כי "נעשתה שגיאה פאטאלית". בעקבותיה הלכו חברי ממשלה אחרים. אחרון המודים הוא שר הביטחון לשעבר, מר דיין. הוא הביע את צערו העמוק על אי-גיוס המילואים, בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, ביוהנסבורג ובקייפטאון, ערי אפריקה הדרומית. אולי משום כך יהיה צורך לשנות, לפחות לגבי מקרה זה, את גירסת אבותינו ולאמר – הרוצה להודות על האמת, ירחיק עדותו.

ב.

במשך השנה למדנו רבות, מתוך בדיקה, הקשבה וקריאה על המחדל. אך עלינו להודות, כי ככל שאנו מתבוננים יותר בפרטי המידע, אנו פחות מבינים, כיצד יכול היה דבר כזה להתרחש בישראל. לו יכלה ההנהגה לטעון, כי עד ערב יום הכיפורים היא לא קיבלה שום ידיעה על הכנותיו שלה אויב, אפשר היה להאשימה בחוסר מאמץ להשיג ידיעות, אבל אפשר היה להבין, משום מה היא הופתעה. אפס, טענה כזו מעולם לא הושמעה. הסכנה מובנת. הידיעות מרובות היו. הן באו ממקורות שונים. הן הצטברו במשך שבוע ימים ומעלה. על יסוד המידע הכמוס, אשר עמד לרשותם של המחליטים, חובה היה להניח, כי:

• הסורים מכינים התקפה רבתי ברמת הגולן, בשריון, בארטילריה וכל שאר כלי המלחמה.
• המצרים מתכוננים בקפדנות למבצע של צליחת התעלה בכוחות עצומים.
• הסורים והמצרים יפעלו מתוך תיאום הדדי.
• גיוס מלא של כוחותינו ושיגורם, בעוד מועד, אל קירבת החזיתות, יכול למנוע את המלחמה, על ידי הרתעת האויב מפני "היהודים המוכנים".
• אם האויב יתקוף, נגבר עליו במחץ אדיר של כוחותינו המוכנים והערוכים.
• הזהירות האנושית הפשוטה דורשת גיוס המילואים וקירוב הכלים.

אולי יימצאו כאלה, אשר ישאלו, מהי החכמה לרשום הנחות כאלו, אחר המעשה? יורשה לי להשיב להם, עם כל הכבוד הראוי, כי חכמה לאחר מעשה עדיפה מכסל לפניו. גם בה יש לקח בריא לעתיד. בכל זאת, כדי לציין, כי את ההנחות האלו, מעיקרן, העלינו עוד בטרם נתמנתה ועדת החקירה, בראשותו של הנשיא אגרנט. אך העיקר הוא, מה אומרים עושי המחדל עצמם, אם להשתמש בצירוף מלים פרדוכסלי? אם הם מודים בדיעבד, כי מן המידע, אשר עמד לרשותם, היו צריכים להסיק מסקנות שונות מאלו, שאליהן הגיעו, משמע, כי כל הנחותינו הן נכונות וצודקות. עובדה טרגית היא, כי הנהגת המערך, בשעתה, הניחה את ההיפך ממה שהיתה צריכה להניח, החליטה את ההיפך ממה שהיתה חייבת להחליט, הוליכה בכיוון הפוך מזה שאליו היתה קוראת ללכת הנהגה נבונה ואחראית. כל האורות האדומים האפשריים הודלקו בחדר הבקרה הלאומי,ה נסתר. אך ההנהגה הוסיפה לראות ולקרוא: ירוק. היה זה, במלוא משמעות המושג, ליקוי מאורות. אסון. ההנהגה, הממונה על ביטחוננו, טעתה בעיקר: בהערכה ובהכרעה. אלמלא טעותה המחרידה, לא זו בלבד שהאויב לא היה צוהל, מהלך הקרבות, לו המלחמה היתה פורצת, היה שונה לגמרי, אלא שלעמנו, הכמה לקץ שפיכות הדמים, היה מובטח שלום, לפחות למעשה, לשנים רבות.

אין פלא, שבדיעבד, דיברה הגברת מאיר, שעמדה בראש המערך ביום הכיפורים, על שגיאה "פאטאלית", קרי גורלית, ואילו שר הביטחון דאז הביע עליה את צערו העמוק.

ג.

הלקח מכל אלה הוא על-תקופתי. הוא חשוב לקביעת הדרך לקיום ביטחוננו; הוא גם בעל ערך למחשבה הדמוקרטית. כל עוד לא ידעו היהודים ריבונית ממלכתית מהי, סברו, על פי אימרה עממית, כי "ראשו של מיניסטר" הוא כלי קיבול לחכמה מיוחדת, אולי עליונה. ולא היא. ניסיונם של גויים רבים מוכיח, כי ממשלות מסוגלות לעשות שגיאות חמורות, אף פאטאלית; כי בעל שררה יכול להיות כסיל; כי מיניסטר יכול לומר, או – מה שגרוע יותר – לעשות שטות. הדוגמאות הן רבות מני ספור. אייחד מתוכן ארבע, ממשטרים שונים.

ראש ממשלה בבריטניה הקיסרית, אדירת האמצעים וההשפעה, הותיר אותה כמעט מפורקת מנשק חדיש, זולת הצי, בתקופה שבה גרמניה, בשלטון הנאציזם, עשתה מאמצים קדחתניים, כדי להשתמש בשריון, בחיל אוויר ועוד. שמוה יה בולדווין. הוא היה איש מעשי. אפילו הוכיח כושר החלטה, בעיקר בקשר עם משבר המלכות של אדוארד השמיני. אבל בשטח הפעולה העיקרי עשה שגיאה אשר סיכנה את עצם קיומו של ארצו. באחד הימים נשאל האיש, מדוע לא דאג לחימושה המודרני של בריטניה. תשובתו היתה גלוית-לב: העניין בשעתו לא היה פופולרי, ולו היינו מעלים אותו לפני הציבור, היינו גורמים לעצמנו הפסדים בבחירות. למדנו, כיצד חישובים אלקטוראליים של בעלי שררה יכולים, לעתים, להשפיע על החלטות, שהן בנפש עמיהם...

יורשו של בולדווין היה צ'מברליין, מדינאי עוד יותר פרגמטי מקודמו. אף הוא הזניח את שטח הכוננות הצבאית, והוסיף על המחדל הנמשך אמון בהיטלר ובהבטחותיו כי, אם יקבל שטח זה או אחר, לא תהיה "לוחמה". אם להשתמש בלשוננו החדישה, היתה מדיניותו של נוויל צ'מברליין לגבי זולתו: פיסת קרקע בעד פיסת שלום. לכל עדיין זכורה פיסת הנייר על השלום בימינו, בה הוא נפנף בשובו מגודסברג, בהשוותו את עצמו לד'יזרעאלי, שהביא מגרמניה בימי ביסמארק "שלום עם כבוד". אבל אולי רק מעטים זוכרים את אחד מנאומיו של צ'מברליין בבית הנבחרים, בו הדגיש, כנגד התקפותיו החריפות של צ'רצ'יל, כי רק הממשלה המכהנת (The Government of the day) יכולה לדעת את כל העובדות. אמנם כן, תמיד מנפנפים בעלי שררה, הטועים בדרכי המדיניות במקורות החשאיים, העומדים לרשותם בלבד. אך התברר במהרה גם אז, כי יודע סוד לאו דווקא יודע דרך. צ'מברליין עשה שגיאות פאטאליות.

מי לנו מומחה גדול יותר למידע סודי מיוסיף ויסריונוביץ סטאלין, אר כל ימיו עבד באפילה ורדה במחשכים. שירותי הריגול המסונפים ביותר פעלו על פי פקודתו. הם אף העמידו לרשותו מידע מושלם על הכנותיה של גרמניה להתקפה על ברית המועצות בקיץ 1941. אבל לסטאלין, שתואר בשעתו כחכם מכל אדם – היו ימים בהם מפ"ם נטתה להעניק לו תואר קוהלתי זה – היתה "קונספציה" משלו. הוא האמין בברית שכרת עם היטלר, ולא שעה כלל לאזהרותיהם של שליחיו, או של יודעי דבר אחרים. הוא התנגד לכל "פרובוקציה" כלפי הגרמנים. התוצאה היתה, כי הצבא הסובייטי הופתע לחלוטין עם עלות השחר של ה-22 ביוני 1941, על ידי התקפות מחץ של מחנות אדירים על אוגדותיהם המשוריינות והממוכנות.

אבקש רשות לדלג על שנות דור, ולעבור משערי הדמים למיניהם לשער המים. כוונתי, כמובן, לפרשת ווטרגייט בארצות הברית. אילו שטויות נעשו בפרשה זו? אני משתמש במונח זה על מקל האימרה המפורסמת ימי נפוליאון, אשר ציוהו להוציא להורג את הנסיך הצעיר ד'אנגיין. נאמר אז על הקיסר, כי מעשהו גרוע מפשע; הוא שטות. אכן, איזו שרשרת של שטויות, הגרועות מחטאים, עשו מר ניקסון ויועציו מאז הניסיון להחדיר מיקרופון במשרדי המפלגה היריבה? בבית הלבן ישב אדם, וסביבו יועצים, שקראו את כל המסמכים החשאיים וידעו את הסודות, אולי של רוב העמים, אם לא של כולם. איזה שלטון אדיר היה בידיהם; ואילו מעשי אווילות הם עשו.

הנלמד הלקח הכלל-אנושי? יש יסוד לשער, כי עד ליום הכיפורים תשל"ד, היו עדיין, בתוכנו, אנשים שלא אבו להטילו על ממשלה יהודית. אם יש עוד כאלה בין כסה לעשור הזה הטוענים, כי הממשלה בוודאי יודעת מה היא עושה, כי לרשות השרים עומד מידע סודי, יואילו נא לתת דעתם לעובדות הבאות. 14 שרים נשבעים, כי הם לא ידעו דבר, לפני שנה, על הכנותיו המלחמתיות של האויב (הגנה מיניסטריאלית: לא ידעתי), ואילו ארבעת השרים, אשר ידעו הכל, קיבלו את ההחלטות ההפוכות מן הדרושות.

ד.

בעיות רבות, בשטח המדיני, הביטחוני, המשקי והחברתי, תבואנה לפנינו בשנה המתחדשת. היום, בעומדנו על מפתנה, אטול אחת מהן, היכולה, מחמת חומרתה, לקבוע את עתידנו. כוונתי למדיניות הלאומית. חובה אזרחית היא להיזהר, בייחוד נוכח הניסיון של השנה שעברה, כי ממשלת ההמשך חוטאת במחדל מדיני נוסף. הלוואי, שבתוצאותיו לא יתחרה חלילה במחדל.

הממשלה הזאת מוותרת על התביעה, אשר סביבה התאחדה, בשעתה, כמעט האומה כולה, למשא ומתן ישיר על חוזי שלום ועל הכלל הבין-לאומי הגדול, שלפיו אין שום שינוי טריטוריאלי בלי חתימה על חוזי השלום, בהם נקבעים הגבולות. איך הגיעה הנהגת המערך, בהמשכה, למשגה חמור זה? ד"ר קיסינג'ר אמר לה, כי הערבים אינם מסכימים לחזוי שלום, כי משום כך אין התביעה הזאת ריאלית – ומי לנו "ריאליסט" יותר ממזכיר המדינה דהיום? הוא הציע למנהיגינו להיות מעשיים ולדבר עם הערבים, באמצעותו, על מה שהם מוכנים לשמוע. הסדרי ביניים, קרי נסיגות ישראליות מתקדמות, זוהי הדרך המוצעת. הממשלה מוכנה ללכת בה. אפילו "ניציה" משמיעים את השטות על פיסת שטח תמורת פיסת שלום. מהו שטח, ידוע לכל; מה זאת "פיסת שלום", בתוך מצב מלחמה קיים ומוצהר, ילמדונו רבותינו, אם יוכלו, אחרי הסכמיה הפרדה, שבעקבותיהם באו איומי המלחמה. לאור הניסיון החדיש, היכולים אנו להרשות לעצמנו הבל רשמי כזה?

סיום לוחמה. מה אומרת ברייה זו? איש אינו יודע. אבל צאו וראו לאן הגענו, לאחר הוויתור על עיקרון מדיני, חיובי ומקובל בעמים, שלפיו המשא והמתן הוא על חוזי שלום. על סיום הלוחמה דובר בקשר עם הסדר חלקי בתעלת סואץ, עוד לפני יום הכיפורים וגם אחריו. היום, מסבירה לנו מחלקת המדינה, כי גם תביעה זו אינה ריאלית עוד, אפילו בקשר עם נסיגה נוספת בסיני. מדוע? כי סאדאת מעדיף להבטיח לנו "סיום לוחמה" (בשום אופן, לא חוזה שלום) רק אחרי נסיגה מוחלטת מכל שעל אדמה ערבית. הוא ביקש לדייק: "לא מצרית אלא ערבית" – נסיגה גם מרמת הגולן ומירושלים המזרחית.

מי ויתר על חוזה שלום; והיכן היו נסיגות בלעדיו? אמריקה חתמה על חוזה שלום עם יפן בשנת 1951; ברית המועצות חתמה על הצהרת שלום עם יפן בשנת 1956. היא הבטיחה למסור לשליטת טוקיו שני איים קיריליים – שיקוטו והבומיי, (רק) לאחר חתימת חוזה שלום. מאז ממאנת מוסקבה לחתום על חוזה שלום עם יפן ושני האיים הם בידי הסובייטים. כי יהיו חילוקי הדעות על תוכנם של חוזי השלום אשר יהיו, כלל הוא, כי אין נסיגה בלעדיהם. אמנם כן, עד היום אין חוזה שלום עם גרמניה. מהי התוצאה? נשמר לגביה, לחלוטין, המצב שנוצר עם הפסקת האש במאי 1945, כלומר קרוב לשלושים שנה.

צריך שיהיה ברור לכל, אך במיוחד לנושאי הסיסמה הנבובה "שטחים תמורת שלום", כי אם הם יוותרו למעשה על שני העקרונות המדיניים: מצב המלחמה יסתיים בחתימת חוזה שלום, ועד אז, לכל הדעות, אין שום נסיגה ישראלית, הם יגיעו לוויתור גם על שטחים וגם על השלום. עוד לפני זמן קר, לא היה איש בישראל שיעלה על דעתו אפשרות כזו. (מר ספיר, יושב ראש ההנהלה הציונית, אמר, בהיותו שר האוצר: בלי הסכם שלום אין לזוז אפילו מילימטר. נו...?).

בשנה החדשה, מתוך דאגה לילדינו, יהיה עלינו להתעקש על שני דברים: ארץ ישראל וחוזי שלום. זו זכותנו, והיא ביטחוננו. ניזהר מפני מחדל חדש.

יהי רצון שתקוים בנו גירסת אבותינו" תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.